close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בני אהובי

    ברוך שמעוני | סיפורים | התפרסם ב - 24.03.24

    אוקטובר, 1953

    בני אהובי,

    עברו שנתיים מאז ראיתיך לאחרונה, אבל תמונת פניך הכועסות אינה עוזבת אותי. אני יודעת שאני לא צריכה להוסיף עצב לחייך. אין לי זכות כזו, אבל זיכרון העצב שבעיניך המרוחקות לא מניח לי. אילו רק יכולתי לנשק את עיניך … רק עוד פעם אחת.

    אני שולחת את המכתב הזה מאיסטנבול הרחוקה. אבל אל תטעה. אני לא באיסטנבול. אני בבגדד, באותו מקום שבו ראית אותי לאחרונה. ההבדל הוא שעכשיו אין סביבי יהודים. וגם אתה ואחיך לא כאן. כולם  עלו על האווירונים הכבדים באותו יום ארור ונעלמו למקום אחר. ואתה בני אהובי, שעבורך אולי היה זה יום שמח, אתה היית איתם.

    אני זוכרת איך באותו יום נבלעת בהמון הסוער. אני לא יכולה לשכוח, ולו לרגע, את הגב שלך, שכל-כך מהר דאגת להפנות אלי, ואת כתפיך הקטנות, הצנומות, העייפות כל-כך על-אף גילן הצעיר, נעלמות בתוך זרם הכתפיים העצום. התרחקת ממני בניע כתפיים מהיר, כמו דג על נהר החבור (*אחד מיובליו של נהל החידקל שחוצה את עיראק לאורכה). חמקת ממני מהר כל-כך, עד שיצאת מחיי.

    אתה בטח שואל איך אני מרשה לעצמי לכתוב לך. איך היא מעזה, האישה הזו, אתה חושב לעצמך. אני יודעת שבעיניך אין לי זכות לכתוב לך, לשאול עליך, או לספר לך מה עובר עלי. שרפתי במו ידי את הזכות שקיבלתי מאלוהים להיות לך לאם. לשאול לשלומך, לדאוג לך, לספר לך למה לא הייתי האמא שרצית כל-כך.

    ומאיפה היא יודעת בכלל לכתוב? אתה בטח שואל. לא, בני, אני לא יודעת לכתוב. מי שכותב לי את המכתב הזה הוא  איסמעיל. איסמעיל הוא סטודנט מתורכיה שלומד באוניברסיטה של בגדד. הוא ילד טוב. הוא בעצם כבר לא צעיר כל-כך, אבל בשבילי הוא ילד. הוא כבר בן עשרים וחמש והוא מתנהג אלי כמו אל אמא. לא, אל תתרגז מאור עיני, אני לא רואה בו בן. למרות שהוא טוב אלי, לא יהיו לי ילדים אחרים על פניך ועל פני אחיך. אתם, ילדי, בשר מבשרי, ניקבתם את ליבי כשעזבתם. והחור הזה, שלעולם לא יגליד, הוא מה שנשאר לי מכם, הוא מזכרת יומיומית לקיומכם. הוא הקשר שלי אליכם.

    עד יום מותי לא אשכח את היום שבו הגעתם אתה ואחיך למחנות המהגרים בבגדד. הגעתם על-מנת להתכונן לעלייה למטוס שייקח אתכם הרחק מכאן, לארץ ישראל. ישבתי אז בביתו של האיש שאתה כל-כך שונא וקילפתי שעועית. המחשבה על עזיבתכם הקרובה הסיטה את הסכין וחתך עמוק ניבע בשתי אצבעותיי. דם מהול בדמעותיי נזל על השעועית המקולפת, אבל אני חשבתי עליך ועל אחיך, שני בניי, שעומדים לנדוד למקום רחוק. הכאב באצבעותיי היה חריף, בני אהובי, אבל אין בו צער, אין בו את שיברון הלב שהשארתם עם עזיבתכם.

    ביום שבו הגעתם לבגדד, הגברים בחדר השני שוחחו על המצב. הקשבתי להם כשהגשתי את כוסות התה ואת הנרגילות ושמעתי סיפורים על היהודים שעוזבים את עיראק. הם סיפרו על ההזדמנות הנהדרת שנקרתה בדרכם למשש את גופן הנחשק של נשים יהודיות, כאילו על-מנת לוודא שהן אינן נושאות עליהן בצאתן מהמדינה רכוש יקר ערך. אתה בטח יודע שמישוש גופה של אישה יהודייה היה עבור הגברים בעיראק עניין שבשגרה. וכאן, הייתה הזדמנות להתענג על הרבה נשים. לא היה צורך לחפש אותן בסמטאות חשוכות בשוק, על הגשר הצר, או בקרבת הנהר כשהן כורעות מעל לערימה של כבסים. הן היו כולן מרוכזות עכשיו במקום אחד. רק צריך להושיט יד. אתה בטח גם יודע, בני אהובי, שאישה של יהודים, אסור לה שתהיה יפה. תמיד יימצא הערבי שימצא בה עניין וייקח אותה לביתו. ייקח לו אותה אישה נוספת…

    עלי לסיים כאן את המכתב הזה, בני אהובי. למילים יש כוח, ככה אומרים אצלנו, אבל אני מרגישה שבאוסף המילים שצירפתי כאן בעזרתו הברוכה של איסמעיל, ישמור אותו אלוהים, אין את הכוח לתאר בפניך, שאהיה כפרה עלייך, את געגועי העזים אליך ואל אחיך. אנא רחם על אמך הבודדה ושלח לי בתשובה אפילו כמה מילים. הכתובת שעל המכתב הזה היא כתובתו של איסמעיל באיסטנבול. שלח אליו את המכתב. הוא כבר יביא לי אותו.

    ישמור אותך אלוהים,

    אמא

    נובמבר, 1954

    בני אהובי,

    אני שולחת אליך מכתב נוסף מבלי שאדע אם קיבלת את מכתבי הקודם. ליבי הומה ממחשבות. האם קראת את המכתב? האם זרקת אותו לפח? שרפת אותו? אולי פשוט התעלמת ממנו, כמו שהתעלמת ממני ביום המקולל ההוא בשדה התעופה של בגדד. ביום שבו קראתי לך וביקשתי שתחבק אותי לשלום, ביום שבו ביקשתי שתקרא לי אמא, לפחות פעם אחת, אחרונה, ביום שבו הפנית את גבך אליי והלכת לבלי שוב.

    אני רוצה לכתוב לך כדי לספר לך על הדברים שלא רצית לשמוע ממני ביום ההוא ובימים שקדמו לו, כי מבחינתך כבר לא הייתי קיימת. אני רוצה לכתוב לך כדי לספר לך מדוע לא הייתי לך לאם. יום ולילה אני מתפללת לאלוהים שתקרא את מכתביי. שתסכים  לשמוע. בשבוע שעבר עשיתי את דרכי לאלקוש, לקברו של הנביא נחום, פילסתי לי דרך בדרכים קשות ומלאות סכנה, בין סוחרים חורשי רעה, יימח שמם, רק כדי להגיע אל הנביא ולבקש ממנו שיעזור לי לפתוח את סגור ליבך. שיעשה שתשיב לי, אפילו במכתב קצר. רק כדי שאוכל להמשיך את חיי האומללים בידיעה שאתה לפחות מבין למה מנעתי ממך את הזכות שתהיה לך אם. אני יודעת שהסיפורים ששמעת, אלו שהפכו אותך לגבר, הם כמו החומרים מהם עשוי קנה רצוץ, אלו שמחזיקים את עמוד השדרה של גבעול כפוף וחבוט בשולי הנהר. הסיפורים האלו הם סיפורים של מקום קטן ומרושע. הם לא האמת. הסיפורים הללו הם שמועות, שיירים של רוח רעה שיצאה מפיות משועממים, שיאחז בהם השיתוק. רק למשמע חלק קטן מהם מצטמק גופי ונפשי מאיימת לפרוח מממני. ואתה בני הקטן, אילו רק תקשיב לי, אילו רק תואיל להשיב לי ברמז דק שבדקים שאתה מוכן להקשיב, אם רק תקרא את מכתביי, אולי תראה שהשמש גם זורחת לפעמים, תראה שאולי לא הייתי אמא רעה כל-כך אחרי הכול.

    'עשה שיקרא את מכתביי ויפתח את עיניו ואת ליבו למילותיי ולאחר מכן קח את נשמתי ממני'. כך אני קוראת לאל עליון יומם ולילה. 'קח את נשמתי אליך בשלמותה. חלקה הגדול הרי מצוי זה מכבר בכיסך אל חנון ורחום, אל בלי רחמים'. 

    ישמור אותך אלוהים, בני, ואנא חוס ורחם על אימך וכתוב לי בתשובה מכתב, אפילו קצר.

    דצמבר 1955

    שלום,

    קיבלתי את שני המכתבים ששלחת לי. את הראשון קיבלתי לפני כשבועיים, ביום שבו חזרתי מאחת מעבודות הבניין המזדמנות בהן אני מוצא פרנסה לביתי. את השני קיבלתי יומיים אחר-כך.

    כנראה שלכל דבר יש את המקום שלו ולחיים יש את דרכם לסדר את הדברים. אילו לא נאלצתי לעזוב את זאכו לבגדד בגיל צעיר על-מנת לפרנס את עצמי לאחר שאת נעלמת מאתנו, לא הייתי יכול היום לקרוא את הערבית הכתובה במכתבים ששלחת לי. קראתי את מכתבייך, אבל הערבית שברשותי אינה מספיק טובה. עפיף, אחד מפועלי הבניין הערבים שפגשתי בין הפיגומים, עזר לי לקרוא אותם. עפיף ואני הפכנו לידידים טובים.

    הערבים כאן, וזה כולל כמובן את חברי עפיף, שונים מאלו שפגשתי בדרכים מסביב לזאכו או בשוק בבגדד. הם טובים יותר ולא מסוכנים. הם מתייחסים אל היהודים כאן, שחלקם הגדול אינו ירא שמיים, ביראת כבוד ובכלל לא מאיימים עליהם.

    אני מרגיש שעפיף יכול להיות לי לחבר אמיתי. הוא מבין אותי טוב, אפילו יותר מהיהודים שפגשתי כאן. עפיף לא רק קרא עבורי את שני מכתבייך, הוא גם זה שכותב את המכתב הזה. 

    את צודקת. אני באמת שואל את עצמי את השאלות ששאלת במכתב שלך, ובעיקר,  מניין לקחת לעצמך את הזכות לכתוב לי? אני שואל, אבל לא באמת מצפה לתשובה. למעשה, אשמח אם לא תמשיכי לשלוח אליי את המכתבים שלך. מאסתי בעבר ואני לא מעוניין לשמוע עליו יותר. הגעתי לארץ ישראל, לחיים חדשים שלא את וגם לא חורשי השמועות מהעיר ההיא, יימח שמם וזכרם, הם חלק מהם.

    הגעתי לעולם חדש. עולם שלא יודע מי אני ובטח שלא יודע מי את. עולם שנותן לי הזדמנות לבנות את חיי באופן עצמאי, במנותק מהבל הפה של האנשים הפרימיטיביים הללו, בהמות האדם שבקרבם גודלתי, ורחוק מבית הכנסת בו המעללים שלך היו לשיחת היום.

    אם רק ראית את עיניהם החולניות והשמחות לאיד כשדיברו עלייך. אם רק שמעת את הסיפורים שלהם, אלו שבנו ועיצבו את מכאוביי. אילו רק שמעת את כל אלו, אולי לא היה מתעורר בך הרצון לשתף אותי בעניינייך. ואם רק ראית אותי יושב שם, בבית-הכנסת, כאילו אינני קיים מבחינתם, כשאני מוצף כולי בבושה, מנסה בכל כוחי לזעוק אל החבורה הרעה הזו שתפסיק את סיפורי הבלהות שלה, שעושים בי שמות, בעוד את עושה את ימייך בנוחות בבגדד הרחוקה, בביתו של ערבי עשיר, אולי היית מבינה שטוב היה אילו לא שלחת אליי את המכתבים שלך.

    אני לא יכול למחוק מזיכרוני את התמונה הקבועה בבית הכנסת של הקהילה המרושעת הזו. דוד אברהם, אחיך הצעיר שיזכה לחיים ארוכים, האיש גדל המידות הזה, מכונס בתוך עצמו, שעון במהודק למשענת הכיסא השמור לו בבית-הכנסת, סנטרו צמוד בכלימה לחזהו השמוט, כמו נער הירא מפני מורה שעומד להכותו בקצות אצבעותיו עם סרגל חד, כשחבורת הגברים מתארת את עינייך הגדולות שבכוחן להפיל כל גבר, כפי שעשית כנראה לאותו מנוול שאתו הלכת.

    "ראיתי אותה הולכת אתו", נשבע לכולם סלים העקום. "הם היו בצ'ייחנה (בית תה) ביחד. גופה על גופו כמו ערימת תמרים על גב חמור". המראות והקולות הללו חוזרים אליי יומיום. הם מעסיקים את דמיוני, אפילו שאף פעם לא ראיתי אותך עם האיש ההוא. הסיפורים האלו הם המציאות שלי, הם לחם חוקי.

    אין לי סיפורים אחרים "לישון עליהם", כמו שאומרים כאן, וגם לא יהיו לי אחרים. לא תוכלי למלא את נפשי בסיפורי הכזבים החדשים שאת מתכוונת לערום במכתבייך בעזרת איסמעיל שלך. זה מאוחר מידי. מספיק לי עם הכזבים הישנים. הניחי לאיסמעיל והניחי לי. 

    עפיף חברי כועס עליי מאוד על שאני כותב אלייך בדרך זו. הוא טוען שלא ככה מדברים לאם. אצלו במשפחה ובכפר, לילד אסור לדבר כך אל הוריו. הוא צודק, לילדים אסור לדבר ככה אל הוריהם. אבל הוא לא יודע את האמת, ואני גם לא מעוניין להסביר לו. אני לא רוצה לספר לו איך זה שלמרות שמבטנך יצאתי אני לא רואה בך אם. לעפיף ממש קשה לכתוב את השורות הללו עבורי, אבל הוא חבר טוב שעושה את מה שאני מבקש ממנו.

    אני מקווה שגם את תעשי מה שאני מבקש ממך ולא תכתבי לי יותר.

    נחום

    הסיפור התפרסם לראשונה בשנת 2010 בשפה הספרדית ב"ספר השלום" שערך הסופר ירון אביטוב

    ברוך שמעוני

    ברוך שמעוני נולד בחיפה בשנת 1958. קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ועשה לימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל בארה"ב. מתגורר כיום בגבעתיים ומשמש פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. הוא כותב רומן מכתבים שאחד מגיבוריו בכורדיסטן העירקית והשני בישראל (פתיחת הרומן תורגמה לספרדית).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הגיע זמן קריאת

    הרצל חקק
    צבע הזיכרון בְּלֵיל הַחֵרוּת וְהַחוֹלְמִים. לְבָבוֹת נָלוֹשִׁוּ עַל אֵם הַדְּרָכִים. נֶחְפְּזוּ...

    גורקי באיטליה

    שי מרקוביץ'
    בשבוע שעבר, בעיר סורנטו אנטוניו פיורנטינו, השוכנת בחצי האי סורנטינו בדרום...

    נעים להכיר, בלפור חקק

    מאת: אוהד עוזיאל
    משורר, סופר ופובליציסט, שימש יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל (2011-2005). נבחר...
    דילוג לתוכן