close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בני אדם שאינם כמונו

    יהודית אוריה | מאמרים | התפרסם ב - 24.03.24

    רשמי קריאה ברומן "העילוי" של משה סויסה

    שיכון שבו מתקבצים עולים חדשים מכל הגלויות הוא הרקע לרומן החניכה הסמי-אוטוביוגרפי של משה סויסה; ברומן מתוארים חיים ססגוניים בבלוק צפוף בבית שמש, על קשת דייריו המאוד צבעונית: רב אדוק המתגלה כפרח כמורה לשעבר, שמש של בית כנסת שנולד בקבר וכומס סוד שגיבור הרומן מנסה לפענח, ממזר שאינו ממזר, נזירה גרמניה, זונה שאינה זונה ועילוי תורני שהוא מעין אלישע בן אבויה מודרני, גאון שנכנס לפרדס, ומשפיע לא במעט בהשקפותיו על גיבור הסיפור, נער דתי-חרדי הצומח לעינינו.

    ליבת הרומן הם לבטיו של הגיבור בעולם הישיבות ובעולם האמונה. "העילוי" מעלה שאלות הגותיות חשובות, פילוסופיות ואמוניות, ומזווית חקרנית. הרומן מתרחש בכמה מישורי זמן, והעלילה מסופרת בעיקר מנקודת מבטו של אדם במיטב שנותיו, השב ארצה מחו"ל אל השיכון שבו גדל כדי להיפרד מגיבור ילדותו, השמש שבו נפשו נקשרה, השוכב על ערש דווי, וכל זאת בתקווה לגלות סוף-סוף את סודו הכמוס.

    *

    בקריאה שלי, דמותו של עמי כליפא, המנטור, האנימוס, העומדת במרכז הרומן, מסמלת אחדות רוח/חומר ואת כוחה של הרוח בהתגברותה על החומר, המוות, האנטרופיה. כליפא מדומה לאהרון שזקנו מוריד את הרוח לחומר. ואילו אמנות הסיפור של הילד שגדל להיות המבוגר המספר, מהווה כאן ניסיון להמשיך שושלת רוחנית. הכתרת הרוח מתגלמת בתצוגה באופן אפותאוזי הרואי בהתגברות כליפא כארי גם ברגעי גסיסתו, להאציל ברכה על ראש חניכו.

    מעניין שהדמות הנערצת בעלת הכוח הרוחני היא דמות של אנאלפבית. מודגשת בכך העובדה שרוחניותו מעוגנת במציאות, בטבע יותר מאשר בתרבות. מעניין גם הניגוד בין שתי הדמויות החונכות – השמש האנאלפביתי הבריא בנפשו, המחובר למציאות, לעומת דמות העילוי, שהוא משכיל אך חולה נפש.

    אהבתי מאוד את כוחה של הרוח ברומן הזה; את התפיסה המהותנית והרומנטית: הרומן אמנם נטוע במציאות ההיסטורית, התרבותית והחברתית ומשקף אותה, ואף בודה אותה; אך בו עדיין לא נעלמה התפיסה המהותנית בניגוד לתפיסה הפוסט-מודרניסטית המבטלת את הרוח, המהות, ומחליפה אותן בכוח ובפוליטיקת הזהויות – הפוליטיקה השלטת היום.

    הרומנטיציזם מדגיש את התפקוד התודעתי, כוח הרצון, הבחירה. ראיית האדם כיצור גיבורי (כאן בהקשר יהודי) והוא מתגלם בחיי כליפא בהבט הארוטי, בכוחה המתמיד של אהבת הנעורים המתמידה בנישואין ובזקנה.

    "העילוי" הוא רומן חניכה/התבגרות. הדרמה של ההתבגרות קשורה לבעייתיות היחסים בין חומר-רוח, בין טבע-תרבות. ברומן החניכה הזה רגע התבגרותו של המספר הוא רגע ההכרה, בו הוא מבין שעליו לאחד את חייו: לחבר תודעה למציאות. האנאלפאביתיות של כליפא מבטאת תפיסה רומנטית אליבא דרוסו, תפיסה של  נוסטלגיה, רצון לשוב אל הטבע. כלולות כאן תפיסת הטבע כמחנך, כמאפשר התבגרות אמיתית, ותפיסת מערכת החינוך ובתי הספר כגורם שלילי אנטי-חינוכי, ראיית בתי הספר כמכלאות של הילדים (עמ' 13) וכן ראיית התרבות המוגרבית, הקרובה לטבע, כבעלת יתרון על התרבות המערבית המודרנית.

    התגלמות הרומנטיציזם היא בערך האינדיבידואליזם, ערך המקוריות, תכונתו של כליפא. שהילד מזהה בלימודיו בישיבה בדברי הרבי מקוצק: "האדם נברא יחידי, והוא חייב להישאר ביחידותו" (עמ' 15).

    באופן ראוי לציון, האנאלפבית הופך למחנך העיקרי – למשל דרך משחק השחמט כאמצעי לפיתוח השכל, כוחות התודעה, ודרך היכולת לבחור בעיקר לעומת הטפל, לזהות איומים.

    רומן החניכה הזה עוסק בדרך להיות אדם, ושואל: מהי הצורה של אדם? התשובה: מהותו – החשיבה. באמצעות השיחות והתלוותו אל כליפא. באמצעות משחקי השחמט. באמצעות תפקודו התקשורתי התיווכי היותו נוכח בויכוחים ודיונים פילוסופיים. וכמובן, באמצעות היותו תלמידו של העילוי.

    בור רק לכאורה

    "העילוי" מדגיש את הדיסוננס בין הרוחניות היהודית לבין המטריאליזם הישראלי, שהשליט במדינת ישראל הסוציאליזם הציוני. הירידה הרוחנית באה לידי ביטוי במעבר מתרבות יהודית רוחנית בגולת צפון אפריקה ששלטה עדיין בימי הילדות של המספר, לתרבות ישראלית חומרנית אותה הוא פוגש בימיו הבוגרים, בשיבתו לישראל מאמריקה להיפרד מהרועה הרוחני הגוסס.

    עוד מתבטאים בטקסט הנוסטלגיה וחוסר היכולת לחזרה; וכן נושא הגלות של המספר לארה"ב, ושאלת סיבתה. עניין השיבה המאוחרת מעניק לו משהו מדמותו של אודיסאוס.

    האומץ הרוחני של כליפא  – הבנתו את הסתירה בין אלימות לבין הרוח – מתגלמים בהתנגדותו לשריפת ספרים, לעובדה שהוא רואה בה חולשה. ישנו איזכור של הקונוטציה השלילית של שריפות ספרים בהיסטוריה, בידי האינקוויזיציה והנאצים.

    בעמ' 20 מודגשים האינדיבידואליזם, המקוריות והאומץ הרוחני של  המרא דאתרא ר' יחיא רכבת – החכם הגדול. "בנוסף לארבעת חלקי שולחן ערוך הכתובים ישנו החלק החמישי הלא כתוב , החלק הזה הוא הבינה שחלק בורא עולם לבשר ודם". כאן אומר הוא שמי שאינו משתמש בשכלו ניתן לחשוב שהוא בור – (למרות בקיאותו בשולחן ערוך). לאורך כל הספר מודגשת הסתמכות על השכל האינדיוידואלי של בשר ודם.

    התרחבות הסגנון הסיפורי והשתלטות הסגנון המסאי, השתלטות הוויכוח, הדיאלוג האינטלקטואלי היהודי – דיון על ספרים, על הסיפור – נעשו באופן שהקסים אותי אישית [עמ 20- 21]. הדבר בוצע בחוכמה והומור, וכך למשל ניתן לשמוע ב"השם ירייחם" את התבלטות השפה האשכנזית של החסיד בעל התפיסה המיסטית המנוגדת לשכל, המחרימה את מורה נבוכים של הרמב"ם. הצעת הסיגריה לילד בן תשע (עמ' 21) מבטאת את ההשפעה המוניסטית (אחדות רוח/חומר המאפיינת את יהדות ספרד, לעומת תפיסת ההפרדה של יהדות אשכנז) המבגרת, הגברית, על הנער. היסוד הדיאלוגי-סוקרטי מצוי כבר ביחסי המורה-תלמיד וביחסים בין הפדגוג לנער.

    מוטיב מודגש נוסף הוא הילד האבוד וחיפוש הילד – היעלמות העילוי המטורף בטענת חיפוש הילד – מגלמת את משמעות הרומן כחיפוש המחבר את זהותו כאדם. חיפוש הילד הפנימי, הזהות האבודה. אפשר לראות את הרומן כסדרה של ויכוחים . האמנות היא המחשת המטאפיזיקה של האמן. כאן ברומן החניכה- ההתבגרות מהווה המחשת תהליך התפתחותו התודעתית, היותו לאדם – קרי, אדם חושב.

    סנשו פנשה והיפוך התפקידים

    הספר נחווה כקומדיה שיסוד ההומור בה בולט ביותר – כך למשל בזיהוי המעוות של התפקוד המסיונרי של הנזירה, כתפקוד אלטרואיסטי מבורך של הפצת היהדות בקרב העניים. בלבול בין ספר תורה לבין הברית החדשה.

    אלמנטים קומיים נוספים הםהשיח המשעשע, הוויכוח בין הילד הידען הרוכש את השכלתו בבית הספר ומשליך את הידע שלו על השיחה עם המורה-לחיים האנלאפביתי שלו גורם למעשה להיפוך תפקידים: הילד הוא המשכיל, המגלם את היחס בין התודעה למציאות. בפרט בסצינה זו, האווירה הקומית והיחס בין התודעה למציאות מזכירים לי את "דון קיחוטה" של סרוונטס. ישנה איזו המשכיות, איזה רצף של מסורת ספרדית, בין יצירה זו לבין יצירת סרוונטס – למשל באווירה הפיקרסקית – בייחוד בתיאור עברו בארצות המגרב של כליפא. המענין הוא שבהיפוך לרומן של סרוונטס, כליפא מאחד בתוכו את תפקודי דון קישוט וסנשו – הוא אביר סנשואי, מין  אביר ארצי רומנטי יהודי בנוסח רוסו.

    הפרק מסתיים ברעיון שריפת הספרים – בניגוד הקומי בין החסיד האשכנזי  לכליפא – בין קנאות דתית, אי רציונליות, דיכוטומיה רוח/חומר – אנטי-ציונות, התייחסות  שווה לציונים ולכופרים – לבין תפיסתו האחדותית והאומץ הרוחני של כליפא.

    הקומיות של הרומן מתבטאת גם בהיפוכים היוצרים סבך תהומי טראגי [היה זה אריק בנטלי שזיהה את הקירבה בין הטרגדיה לקומדיה, ששתיהן תהומיות, בראשונה התהום מגולה ובשנייה מכוסה במסכה.], סבך שיותר וייפתר בסוף הרומן.  מסתבר שז'ורז'ט הזונה אינה זונה (ישנו כאן לגלוג סאטירי על הקנאות והסכולסטיציזם), וגם הנזירה אינה נזירה מבחינת שפת הגוף ועוד, אלא דמות מורכבת יותר. בשיחה בין כליפא לנזירה בביתו הוא מביע תפיסה לאומנית והיא אוניברסליזם נוצרי – ובאמצעותה אולי סאטירה על הלאומנות (עמ' 31). מובעת גם ביקורת על הקולקטיביזם הלאומני – זהותו של האדם נקבעת לפי מה שבתודעתו, ולא בהתאם למוצאו, היא אומרת. בסוף הרומן ייפתר הסבך הטראגי של הקרע בעם היהודי בין מזרח למערב, כשיתברר שהברברי והגרמנייה הם אחים.

    לכאורה יש ברומן דרמה אלגורית על השכל והנפש, אלא שבהיפוך לאלגוריה, המציגה תפיסות שונות באופן דוגמטי באמצעות דמויות שטוחות – כאן לפנינו דמויות המציגות תפיסות מקוריות, שילובים בלתי צפויים או היפוכים של תפיסות מקובלות. שלמה הפילוסוף הוא טייח כמו שישוע היה דייג, בעל שיער ארוך (כמו של ישוע) אבל מחומצן, ואהב גויה מתנדבת שזנתה ממנו והלך אחריה, מה שמהדהד לי דמות נבואית, כנביא הושע שנישואיו לזונה מסמנים את האמביוולנטיות של היחסים בין האל לעמו כיחסי אהבה וריחוק. זהו תיאור אלגורי של המציאות התרבותית בישראל, המאבדת על פי הסופר את זהותה היהודית. הספר מרחיב את שדה המציאות לעולם האגדה היהודית, בשיחה עם המעונן – בהשלכה סאטירית של ההיגיון על מיתולוגיית השדים היהודית-בבלית (עמ' 41-42). התיאוריה המייחסת את מוצא השדים מאוננות מקבלת ביטוי פארודי בקרבה הצלילית בין "מעונן" ל"מאונן".

    אפקט מהמם נוצר כאשר סויסה עושה סאטירה על פולחן תשעה באב ומייד אחר כך ממחיש ומממש את החורבן בעיני הנער, המספר בעלילה הספציפית הקונקרטית בהעלמות שכנו התינוק  בן השנתיים, עוד במרוקו ברעידת אדמה.

    חמש לירות לשדים

    "זה לעומת זה ברא האלהים" (ספר היצירה) מדגיש את התגלמות היחס הפסיכופיזי; את אחדות הקודש והחול -בית הכנסת ליד מגרש הכדורגל. אני מוצאת עצמי צוחקת בקול לאורך כל הספר. האפקט הקומי מוקצן עם הערבוב אה-לה סנשו בין הנשגב למגוחך, בין "קדוש קדוש קדוש ה צבאות" לבין ״השופט בן זונה״ (עמ' 51-52).

     ואילו דווקא העילוי אברהם אוחנה, שאובחן כסכיזופרן, מבין שצריך להתפלל עם אנשים ולא עם אבנים כפי שמתפלל לבדו הרב החסיד האשכנזי; הוא שאובחן כמשוגע מבין שהחסיד הוא המשוגע – האם אין זה לב העלילה? הקומדיה הטראגית-תהומית והמצחיקה הזאת מכסה על פני תהום ההתחלנות המערבית – הנתק בין פנים לחוץ, בין תודעה לחומר, הדיסהרמוניה בין שכל לנפש  – האם זוהי מהות הסכיזופרניה של העילוי? הנתק בין ההכרה לתת ההכרה, בין הנפש לנשמה. בעימות בין החסיד המייחס נשמה, ניצוץ אלוהי, לאבנים – לבין הסכיזופרן, מתגלם באופן סאטירי העימות בין הפנתאיזם החסידי והדיאלוגי (אך בעיוות מגוחך, בהיעדר דיאלוג ובהחלפת בני אדם באבנים) לבין השסע הרוחני/חומרי המערבי ברוח קאנט, אותו ממשיך ישעיהו ליבוביץ: ״אלהים הוא האמת האובייקטיבית הבלתי משתנה והבלתי מותנית״. הסאטירה חושפת את הדמיון בין תלישות האבן שאינה אדם, לבין התודעה האנושית המנותקת מן המציאות כביטוייה בטענת ליבוביץ. ושתי הדמויות, החסיד והעילוי הן טרגיות ומגוכחות.

    אני אוהבת את הדיון הפרוע שבספר, את ההתייחסות הסאטירית המשתשעשת, הלא-קונבנציונלית, המסרבת להעניק תקפות לנושא הגזענות וההדרה. אבל הקומי מכסה אולי על הטראגי. הילד נסים, האובד ברעידת אדמה, מאזכר לקורא של ימינו את פרשת חטיפת ילדי תימן, אך מחבר הרומן שלפנינו בחר לספר שהילד נסים נאסף על ידי בדואים דווקא! וכיאות לשמו, הוא שב באופן נסי אל משפחתו.

    לחבור אל המוגרבים

    אחד מגילויי יופיו וחשיבותו של הספר הוא בהנגשת שדה המציאות של היהדות המוגרבית, שנעדר מהסצנה של הספרות העברית עד כה. אני אוהבת את הספר על שהוא מנכח שדה של מציאות תרבותית יהודית מוגרבית עשירה ויפהפיה כל כך, המתוארת אולי לראשונה בספרות העברית; וחביב עלי אופן הטיפול הלא קונבנציונלי, התואם לתפיסה מהותנית, תאיסטית יהודית, רב-ממדית ורומנטית (כמובן, יש שיאמרו כי הראייה הזו רומנטית מדי ומתעלמת מיסודות של בערות שהיו קיימים בקרב הקהילה הזו).

    הנוסטלגיה והשאיפה ליחסים חיוביים בין העדות מתבטאות בעלילה שבה הרב החסיד מעדיף להשתייך לבית הכנסת המוגרבי בו הוא מתקבל כשלהם, במקום לחבור לבית כנסת של אשכנזים מתנגדים.

    כך גם יסוד הלשון – כליפא דובר ברברית, מרוקאית, ועברית מינימלית של עולים חדשים בתקשורת עם הסמכויות השלטוניות; הנזירה הקתולית דוברת עברית משנאית. תפקוד הנער שיהיה לסופר – התפקוד התקשורתי -הוא לבצע תיווך באמצעות הלשון. להיות אהרון למשה, או אם תרצו מרקורי השליח בין האלים לאדם. מתברר שזה יהיה מבחן התבגרותו – איחוד הרוח והחומר.  

    באמצעות סצינת האזנה לרדיו בתכנית המוגרבית, בניגוד בין קריין החדשות לבין המוזיקה – מעמת המחבר את האקטואליה הפוליטית (מלחמת ההתשה, אירועי המחאה בוואדי סאליב) עם נקודת-הראות המטאפיזית: כשברדיו נשמע הפיוט שמילותיו: "בן אדם למה תדאג על הדמים/ ולא תדאג על הימים… בן אדם למה תדאג לשעבר כי הוא אין/ולעתיד כי הוא עדיין/ קוה אל השם כי הוא הממציא לך יש מאין/ ותשועת השם כהרף עין…" (עמ' 99). בזאת הוא מציב את הרוח כאמצעי ההתמודדות עם בעיות-החיים.

    אני אוהבת עם הילד ועם כל השכונה את העילוי המשוגע שהוא בר פלוגתא לכל החכם בעיני עצמו. ויחד אתם חביבה עלי האירוניה של המספר, הרואה מעבר לבערות של קהל השכנים, כפי שרואה העילוי את השפעת החכם המוסלמי הסופי על הפיוט היהודי.

    זו ספרות חוכמה סאטירית, קומית-פיקרסקית שמזכירה לי את  "דון קישוט" של סרוונטס. המחבר והילד נודדים ולוקחים אותנו לנדודיהם בשדה המציאות התרבותית-תפיסתית, והממשית.

    העילוי יוצר גם וריאציה על דון קישוט האביר המשוגע, השלכת האהובה האידיאלית דולסיניאה על המציאות החמרית הוולגרית במקרה של דון קישוט לעומת התנסויות האהבה האינסופיות והכושלות של העילוי המשוגע, המעידות על ההתפרקות הזאת שחלה בין שכלו הנהדר, המשחק היטב במשחק השחמט של הרעיונות, לבין תת ההכרה הילדותית שאבדה לו אי שם במרוקו כשהועלה לארץ. ובבגרותו, כנסיכה נרדמת שנופצה כחפץ ישן, מתעוררת לפתע בובת הברבי הזאת ומתחילה להשתולל ללא שליטה ולחולל שמות בחייו. השבר בחיי דון קישוט הוא האנכרוניזם בין הרנסאנס לבארוק, בין הזמן המיתולוגי והאידיאלי של תור הזהב ותרבות האבירים, לבין הזמן הממשי, האקטואלי, הפרוזאי של ההווה הנוקשה כסלע של הבארוק הספרדי; השבר בחיי העילוי הוא האנכרוניזם בין הזמן המרוקאי-המוגרבי האבוד של הילדות, שלעולם לא מפסיק לתקתק ורק ביצירתו של המחבר הילדות תיגאל,  לבין הזמן הישראלי שלעולם ישאר לו זר גם אם הוא ההווה.  

    היכן הילד?

    מילה על תפיסתו הדוגמטית של הרב האדמוני- החסיד, שהוא גם נוצרי: הדוגמטיות מוצגת כגורם לקללת זרעו כממזר, וזאת לעומת תפיסת העילוי הרציונלית פילוסופית. הרומן מביא בפנינו עימות בין דוגמטיזם לבין תפיסה יהודית אריסטוטלית מציאותנית כתפיסת העילוי, וגם של השמש, שהם האלטר-אגו של המחבר; כל אלה מעצבים את אופן תפקוד תודעתו ותמונת עולמו של הילד.

    המחבר מחפש את עצמו, שב אל עצמו בניסיון כתיבת הביוגרפיה שלו. ישנה סמליות רבה בשאלת הילד האבוד; השאלה היכן הילד? מיהו הילד הזה שגדל להיות המחבר? נדמה שדמויות השמש והעילוי מגלמות חלקים שונים של זהותו: אולי ניתן לומר שהשמש מגלם את הטבע-המהות, והעילוי את התרבות-האישיות. השמש מגלם את הזהות המרוקאית הגלותית מן העבר, ואת הזהות הטבעית של הילדות, שמה שמאפיין אותה הוא התום, האחדות, הנובעים גם מתפיסת העולם המזרחית- האמונית, של המזרח שלא ידע את משבר ההיתחלנות המערבי (מות האלוהים, הפיצול בין קודש לחול, בין מדע לאמונה). תפיסה זו מתבטאת גם בהקשר הארוטי – בחיי כליפא, באחדות בין האהבה והנישואין, וזאת לעומת השבר הארוטי בחיי העילוי. זאת בעוד שהעילוי מגלם את הפרסונה , את הזהות האינטלקטואלית המערבית המודרנית, שנקרעה מן הילדות הזאת, נקרעה ממרוקו בבת אחת ואולצה להסתגל לזהות הישראלית המערבית המודרנית; זו סיבת הסכיזופרניה וזה מקור הכפילות בינו לבין ״האחר״. יש בו מן השניות שניתן להסבירה לפי תפיסת ירמיהו יובל (בספרו, "האנוסים -זהות כפולה ועלית המודרניות"), ונדמה שחולי-הנפש של העילוי סיבתו אינטלקטואלית ותרבותית: (אי הנחת) המערבית כתוצאת השסע הרוחני-חומרי. [על פי פאול ברמן, "פרשת רושדי והמאבק נגד האיסלמיזם"]. מה שמאפיין יותר מכל את העילוי הוא הפרידה מן השלם הראשוני, האינדיבידואציה, מכאן הכרח המורכבות והרב-משמעיות, ולפיכך חיפוש האחדות באופן הכי יחידאי. כל זה מתבטא בכפילות ובשבר האירוטי, בפיצול בין שכל לתת מודע; רוצה לומר, יציאתו מן הדעת לא היתה אלא התפרצות המודחק והשתלטותו על החיים הממשיים. 

    נפשות חצויות

    מבחינה מבנית מגולל הרומן הרבה עלילות משנה, סיפור בתוך סיפור, שוב כמו ב"דון קישוט". למשל בעמ' 164-5 מובא סיפורו של המרא ד'אתרא על הקדוש האשכנזי עם נושא הכלים המוסלמי שלו, שמציל במרוקו יהודים ומוסלמים יחדיו ממגיפה. זה סיפור שניכר בו צורך המחבר לאחד את השסע בין מוסלמים ליהודים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין מרוקו לבין הציונות ומדינת ישראל – והכל באמצעות הסיפור .

    הרומן גם מזכיר את הרומנים הראשונים שנכתבו בראשית עידן – הנאורות מתוך ביקורת התבונה על הדתות, ויש בו יסוד קומי סאטירי. תחת הרובד הקומי מסתתרת הטרגדיה של נפשות חצויות, בעלי השמות השכוחים. כך למשל, העילוי שאבדה לו ילדותו המוגרבית, והחסיד האשכנזי שאבדו לו שמו וזהותו היהודיים, ונקרא ואצלב כשניצל בידי נוצרים מן השואה, ואח"כ המציא שמו כשחזר ליהדות. וכשמש, כליפא, שלא היה לו שם ונולד בקבר (בזאת כליפא מזכיר לי את דמות הגיבור ב"האדם הצוחק" של ויקטור הוגו). אולי ניתן לומר כי במידה מסוימת הטרגדיה של הקומפרצ'יקוס, הילדים שנחטפו על ידי צוענים וגודלו בכדים לעיוות צורתם על מנת להפכם לקבצנים – היא איזכור המאפשר לי להשתמש בו כסמל לטרגיות העקירה ולהווית העקירות הכרוכה בהגירה, בעליה לארץ. שימו לב להזנחה הפיזית המאפיינת את העילוי לאחר טירופו, עד כמה מזכיר הוא את הקבצן.

    אבל ברמה המהותית נובעת העקירות מעצם טרגדיית הגירוש מגן העדן, אל גורל האדם החושב, בעל התודעה המודע לסופיות. כמובן, כוחה המאחד של החשיבה, בביטויה כדמיון ואמנות הוא גם מרפא-העקירות!  יתכן שבבחירת המחבר בחיי-גלות מתגלה היסוד האודיסאי (והרי הארכיטיפ של אודיסאוס ניכר בדמות העילוי, ערמומיותו, ונדודיו וסבלו של אודיסאוס המתגלים בבגדיו הבלים של העילוי, וגם בסיפור הנזירה מריה המחפשת את אחיה הברברי, בעצם בארכיטיפ היהודי הנודד המתגלם בסיפור אביה של מריה והתאהבותו בברברית, בסיפור לידתו של השמש בקבר); האדם המשיג את ידיעתו השכלית באמצעות הניסיון; המסע המתארך כאורך החיים, אי יכולת השיבה, והדינמיות של חיי-האדם שבה כל רגע מהווה חזרה על הגירוש וצורך השיבה, באמצעות האקט התודעתי-דמיוני-אמנותי. 

    כל הקטע שבו כליפא מספר את סיפור לידתו מזכיר לי את חווית הקריאה בעגנון. למעשה, העגינות היא התהום עליה מכסה הקומי. הן הכפילות האנוסית עליה מדבר ירמיהו יובל והן העגינות של עגנון, על כפילות השמות והשפות.

    בין שאר  מעלותיו, הספר הזה מסביר לי את עצמי ושירתי. בפרט את שירי, "גלות": "בִּשְׁנוֹת הַמַּשְׁבֵּר וְהַכֶּלֶא וְהַזִּכָּרוֹן אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת שְׁמִי/ עַל דַּלְתוֹת הַזְּמַן הַשְּׁקוּפִים וְהָאֲדִישִׁים/ בִּלְתִּי נִרְאֵית עוֹד/ לְעַצְמִי וְלָאֲנָשִׁים,/ וְלֹא יְרֵאָה מִפְּנֵי הַחִדָּלוֹן// עַרְפִלִּית הַצַּלְמָוֶת הַבָּאָה כְּשִׁיר/ הַ-X מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי, הַבָּא בּוֹעֵר אוֹ כָּלֶה/ מַרְאִים לִי אֶת הִתְיַחֲדוּת הָאֲרָיוֹת:/ אַרְיֵה וּלְבִיאָה בְּאַקְוַרְיוּם גָּדוֹל/ אִלְּמִים וּמִתְגּוֹשְׁשִׁים כִּשְׁתֵּי שְׁמָשׁוֹת/ שֶׁהֵן/הַשֶּׁמֶשׁ,/ שְׁתֵּי זֶהוּיוֹת, שֶׁהֵן/אֱלֹהִים,// וְהֵבַנְתִּי אֶת צֶלֶם חַיַּי, הָאֲנָךְ הֶעָצוּם שֶׁל הַשַּׁחַר,/ וְשַׂמְתִּי אֶת פָּנַי עַל פָּנַי וְשָׁרִיתִי"//.

    השירה והאמנות מאחדים, אומר לנו סויסה. לסיפור יש תפקיד אחדותי מאחד. האחדת האח הברברי כליפא עם אחותו הגרמניה מריה כמוהם כאיחוד השסע מזרח-מערב באמצעים עלילתיים.

    להתמסר לעולם החולין

     ההיבט החברתי-פוליטי אינו בטל ברומן הזה, המתרחש למשל על רקע  היסטורי ישראלי – הפשיטה על האי גרין ומלחמת ההתשה של 1969 (עמ' 22). באמצעות קריין הרדיו המאזכר את אירועי ואדי סאליב 1959 שהתרחשו עשור לפני כן, עולה נושא המתח הבין-עדתי ומובעת דעתו של המורה בסוגיה העדתית הבוערת. המחבר  דוחה את טענת הגזענות האשכנזית כאשר הוא שם את הדברים האלה בפי כליפא: "אביך אמר לך דברים של טעם", "כל עוד לא נוטלים את נפשך, לא יכולים לקחת ממך שום דבר. האדם נברא מעפר, אבל באפו נופחת נשמת חיים שמיימית. הוא יכול לרדת עד עפר או לנסוק לגבהים, ואף שלטון לא יכול לגזול ממנו את היכולת הזאת", (עמ 22 -23).

    על רקע זה בולטת בחירת הנער להתמסר לחלוטין לעולם-הקודש, לרוח, ללימוד תורה. במהלך תאור לימודיו ישנם תיאורים מרתקים ומפעימים של דיוקנאות הרב קנייבסקי והרב עובדיה יוסף. פרשת החרמת החברותא שלו – (קולקטיביזם כנגד אינדיבידואליזם) – כטרגדיה של הקרבת הקולקטיב/ההמון (המתנהג כמו המינאדות בטרגדיה "הבאקכות" של אוריפידס) את האינדיבידואל, ובעקבותיה תיאור מזעזע של נידוי. "המנודה בוכה, ברכיו נקשו וכוחו תש."// (עמ' 253). ובעקבות זאת "מאסתי בכל, וגמלה החלטה בלבי לתת גט כריתות לחברה שמחרימה ספרים במקום להתמודד עם תוכנם, ושמגדירה לחבריה את גבול קצה החשיבה המותר. במקום להופיע לסדר הבוקר, עשיתי סדר בראשי ונסעתי דוקא למקום שהרבנים הזהירו מפניו תמיד, אל לשכת הגיוס. החברותא, כך שמעתי, קרע בגדו קריעה.״

    לנוכח גילוי האלימות ההמונית, מועצם המרד ברוח, בחירתו של הגיבור להתמסר לחלוטין לעולם החולין -זו בחירה מהפכנית בעולם הפיזי,  ובגיוס לצה"ל. אלא שאז מתגלה שהאלימות, הטוטליטריזם והקולקטיביזם של המערכת הדתית מאפיינים גם את המערכת החילונית הצבאית. עדיין נחוצה ההכרה בצורך של החלמת השסע בין גוף ונפש, קודש וחול; בהלחמה ובהאחדת רוח-חומר. זוהי בהחלט נקודת שיא של רומן החניכה הזה, הפורש סיפור התבגרות מונומנטלי.

    הבחירה בחיי גלות מן הארץ, ייתכן שהיא מרמזת על העובדה שזו הדרך היחידה בה יכול המחבר לשמור על אחדותו כיחיד לנוכח הקולקטיביזם והפיצול רוח-חומר המאפיינים את ארצו.

    בסוף הטוב, שהוא הפתרון הקומי של הרומן, מתוארים שיבת הבן האובד ניסים שגודל כמוסלמי (אך נותר עם הכפילות); התחברות העילוי לבנו; גילוי העובדה שכליפא והנזירה הם אחים לאחר מות כליפא; וכן וידויו של העילוי שכליפא היה מורו ודמות המופת עבורו.

    העילוי" הוא ספר אריסטוטלי נפלא, המתחמק מפוליטיקת הזהויות ופותח את שערי העולם באופן שהקשה עליי לעוזבו. סלמן רושדי בממואר שלו, "ג'וזף אנטון" מגן על "פסוקי השטן" שלו כך: "אם אמנות הרומן גילתה משהו, היה זה שטבע האדם הוא הקבוע הגדול, בכל תרבות, בכל מקום, בכל זמן, או כפי שהרקליטוס אמר אלפיים שנה לפני כן, 'האתוס של האדם, דרך היותו בעולם, הוא הדמון שלו, העקרון המנחה המעצב את חייו' – או, בניסוח הקצר והמוכר יותר של הרעיון, ש'האופי הוא הגורל.'" וזה גם מה שאמנות הרומן של משה סוויסה מגלה לי. ועוד אומר שם רושדי: "ראיית הספרות את טבע האדם מעודדת הבנה, אהדה כלפי והזדהות עם בני אדם שאינם כמונו, אבל העולם דוחף את כל בני האדם לכיוון הנגדי, לעבר צרות-מוחין,  קנאות, שבטיות, כיתתיות ומלחמה." אכן, הספרות של סוויסה מעודדת הבנה, אהדה כלפי והזדהות עם בני אדם שאינם כמונו.

    יהודית אוריה

    יהודית אוריה היא משוררת. ספריה הקודמים הם: "חלל מושלם" (תמוז - אגודת הסופרים, 1994); "רשימותיה של חוה" (כרמל, 2003); "צבאים" (פרדס, 2016). “האור של החלום יהיה ממשי יותר״ (פטל, נובמבר 2023). שיריה פורסמו ב"עכשיו", במוסף הספרותי של "מעריב", ב"מאזנים", ב"מרפסת", ב"אספקלריה", ב"המוסך", ב"יקוד", ב"הדור" השנתון העברי של אמריקה, ב"קפל", וב"סלונט". רשימות על שירתה הופיעו ב"מאזניים", ב"יקום תרבות", ב"קולות רבים", ב"המוסך". רשימות מפרי עטה הופיעו ב"בננות", "המוסך", "עתון 77", "גג", "יקוד", "הדור", ו"מקור ראשון".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “בני אדם שאינם כמונו”

    1. תמרה טוביאן הגיב:

      סקירה מעולה! תודה!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הילד הבודד בפנימייה של העולם

    הרצל חקק
    מוקדש לפנחס שדה ילד בודד, אולי אסוּפי, יצור אנוֹשי, מחפש זהוּת...

    גם קיפלינג אאוט

    שי מרקוביץ'
    סטודנטים מאוניברסיטת מנצ'סטר מחקו גרפיטי עם שירו של קיפלינג מאחד הקירות...

    כל קיץ קורה דבר מה

    שריאל שמשיאן
    הקיץ בו ציינתי את גיל 26, היה שונה מכל עונה או...
    דילוג לתוכן