היום, החליטה, תלבש את המכנסיים העשויים מבד מבריק בצבע ירוק זית שכה הדוקים לירכיה. היא בדעה כי זה יבליט את מותניה הצרים והחשופים, שהחולצה הצהובה והדקה עם המחשוף העמוק, לא עשתה אפילו מאמץ קטן כדי לכסותם. היא ידעה גם שכשהיא תנשום, וחזה היפה יזדקר ויתמלא אוויר, תימשך החולצה למעלה וייחשף טבורה, ועורה יבהיק כקטיפת שוקולד. עיניה דמו לחרוזים שחורים ויוקדים, פעורות לרווחה, מנסות לבלוע את העולם בבת אחת, ושערה, ים תלתלים שחורים כפחם שגליו מאיימים להטביע אותך המתבונן בתוכו.

בן חמישים וחמש הוא היום, בדיוק. יום לפני ערב ראש השנה. ימיו חמקו כהרף עין. עוד לא הספיק לעשות כלום והנה, כבר חלפו להן חמישים וחמש שנים. בגיליונות ההערכה של מורות בית ספרו ניתן היה, בדרך כלל, למצוא את המשפטים הבאים – ילד שקט, נחבא אל הכלים, חלש בגופו ורך בנפשו, חוסה בצל אמו ובצל שתי אחיותיו הגדולות ממנו. מגיל שמונה החל לסבול מכאבים עזים בבטן. ירש מאביו את הקדחת הים תיכונית, אף-אם-אף בפי הרופאים, מחלה של יוצאי צפון אפריקה. אחרי שנים של ביקורים אצל רופאים, מלווים בהסברים, ידע כבר שמדובר בדלקת של הקרומים המרפדים את החזה, הבטן והמפרקים, עם הצטברות של נוזלים בחללים. יש לה, למחלה שלו, התפרצויות לסירוגין, בכל התפרצות הוא מתפתל כמה ימים מכאבי בטן נוראיים ושותק, מייחל שלא נוצר עדיין משקע בכליות.

בצבא, כששירת כפקיד בגדוד שבסיסו היה בנגב, חטף זיהום בכליות, אולי בגלל החול באוכל, אולי בגלל המחלה הארורה שירש, ובמשך שתי יממות פִרפר בין חיים ומוות. הוא הוכר כנכה צה"ל, קבעו לו אחוזי נכות וזכאות לקצבה.

הוא חזר הביתה והחל לעזור לאביו בחנות הירקות, סחב לנשים את הסלים, הכין משלוחים לפי הזמנות בטלפון. כשחלה הרעה בבריאותו של אביו, הוא הלך אתו לכל הטיפולים בתל-השומר, התבונן בו כשחובר לדיאליזה, העריך אותו בסתר לבו, על כי מעולם לא התלונן והתפלל שלא יכאב. בשעות הממושכות בהן סעד את אביו הבטיח לעצמו כי לעולם לא יבייש אותו וכי גם הוא יאזור את הכוח לסבול בשקט. אחרי שאביו נפטר הם מכרו את חנות הירקות בפרדס-כץ והוא נותר ללא תעסוקה.

אחרי שהשתחררה מהצבא, לפני כמה חודשים, היא באה לעיר הגדולה, חולמת להגשים חלום, ובינתיים, עד שיתגשם, היא עובדת. הגבר, השולח אותה תמורת שש מאות שקלים לשלוש שעות יודע, שאם הלקוח שאליו נשלחה לא ייראה לה, אם בגלל התנהגותו או מראהו, היא תתעקש ותחזור כלעומת שבאה. לה הוא מוותר. היא הפנינה האיכותית שבמחרוזת הבנות שלו.

אמו, עד שנפטרה, ואחיותיו, ניסו לסדר לו שידוך הולם. ובמצוותן, יצא כבר כמה פעמים עם בחורות שונות. למעט לחיצת יד לפרידה, דבר לא יצא מהפגישות הללו. ידיו היו חברותיו הנאמנות, בעזרתן אונן לפעמים בבית השימוש, מונע על ידי מחשבות משי מלטפות. לא היה בו האומץ לגעת בנשים, לנשק אותן, להניח יד על כתפן, כמו שאמו הורתה לו, כמו שיעצו לו אחיותיו, כמו שהוא עצמו רצה. לזונות לא הלך עד היום. פחד שייכשל איתן כגבר, והן תצחקנה ממנו.

החלום, בו הוא כובש את ראשו בשקע צווארה של אישה והיא מלטפת את שיערו, מצחו ולחייו, חוזר מפעם לפעם ומשתלט עליו בעוצמה ובמתיקות. ובכל פעם מחדש, כשהוא רואה את עצמו כך, דוק של דמעות מכסה את עיניו. כשהוא ער, הוא נמנע מלבכות, גם בעת התקף.

רק כשכפות הידיים שלה חוזרות ומלטפות את פניו בחלום הוא בוכה.

הוא מתעורר, שש בבוקר, וכי ממה הוא כבר עייף, ויוצא למרפסת. אלו השעות הנוחות לו, קרירות עדיין, יושב בחברת הרדיו הפתוח וצופה בעולם המתעורר ברחוב ז'בוטינסקי. כל בוקר מחדש, מתעורר בו הרצון להתלוות אל האנשים, להיות בחברתם, לדבר אתם. בצהריים, כמעשה שבשגרה, הוא יוצא מהבית ונוסע באוטובוס לתל-אביב, נכנס לבדו להצגה יומית, יושב לבדו בבית קפה, על ספסל בשדרה, משוטט הלוך וחזור בטיילת, פוסע בה ובוהה בים, בערב חוזר הביתה ורואה טלוויזיה עד שהוא נרדם.

מחר היא חוזרת למשפחה שלה. צריך לעזור לאימא בהכנות לחג. צריך להיות בבית בראש השנה. ההמולה שתהיה בבית, כרגיל בחגי תשרי, תעזור לה להתחמק ממתן תשובות על שאלות שמן הסתם תישאלנה. הערב היא תעבוד. עוד לקוח אחד והביתה.

שש בערב. הוא שוב עובר על המודעות שהוא תמיד רק קורא אך מעולם אינו מצלצל. הפעם הוא מצלצל. רק אלוהים יודע מאין שאב את האומץ.

"כן, במה אפשר לעזור לאדוני."

"אני בן חמישים וחמש. אני גר בז'בוטינסקי, ליד מצות-אביב." מלים שהחליטו, כאילו מכוח עצמן, לצאת מפיו.

"אדוני, היום אין הרבה בנות. מחר ערב חג. כולן רוצות לעזור לאימא. נהיו לי ביתיות עלאק. אבל אני שומע בקול שלך שאתה לחוץ. בשמונה וחצי תבוא אליך מישהי. תאמין לי, אתה תודה לי."

המלים החליטו עבורו שהן קופאות ומסרבות לצאת.

"אז מה אתה מחליט?"

"בסדר."

"תן לי את הכתובת והטלפון שלך."

הוא נותן. מעורפל הוא שומע את התעריף. "ואל תשכח, התשלום במזומן ומראש." והוא מוסיף, כאילו הבחין בהנהון הראש להסכמה מהעבר השני, "עוד שעתיים וחצי היא אצלך. יהלום אני שולח אליך."

האיש בטלפון אמר: "שלוש שעות יש לך איתה. לא משהו חפיף. אצלנו זה שירות-שירות."

אם שלוש שעות, אז מן הסתם צריך גם שיאכלו. העיקר שיש לו במה להעביר את הזמן עד שתבוא.

היא ירדה מהמונית והביטה בבניין אליו נכנסה, בקיר החזית שהתרפט והשחיר מפיח המכוניות, במרפסות בעלות התריסים הישנים המשקיפות אל הכביש הסואן, בחדר המדרגות הצר והדחוס, הדליקה את האור והבחינה בתיבות הדואר בצבע נחושת כהה וחסר ברק, חלקן פרוצות, חלקן שבורות, רובן שרוטות, במעקה של גרם המדרגות שצבעו מתקלף ובקירות שזקוקים אף הם למשיחת צבע טרי. עלתה לקומה השלישית וצלצלה.

הוא הציץ דרך העינית וראה את הראש עטור התלתלים. לרגע חשב לברוח לחדר פנימי, שתחשוב שאינו בבית. אבל מי יודע מה יקרה לו אם יתעלם. הוא יפתח. לשלם מבלי לעשות דבר – היא בוודאי תסכים.

האם אלוהים מהתל בו כמו בתוכנית הטלוויזיה שהוא רואה לפעמים? הקול בצד השני של קו הטלפון לא שיקר, לא סתם יהלום שלחו לו, אלא מלכת יופי, שחקנית קולנוע. מה עליו לעשות עכשיו? מה עליו לומר?

"שתיתן לי להיכנס?" החיוך שלה הקפיא והפשיר אותו. הוא נסוג לפנים הסלון והיא באה ונעלה את הדלת אחריה. הזמין אותה לשבת על הכורסה: "תשתי משהו, אולי את רוצה לאכול?" מהיכן הגיע אומץ הלב הזר הזה? "בסדר," צהלה, איך אפשר להרגיש כל-כך נוח בבית זר, תהה, "לא אכלתי כמעט כלום היום."

הוא התבייש להביט בה, אבל מבטו מיאן להתנתק ממנה, היא הרי נסיכה קסומה. הריחות מהמטבח משכו אותה כמו למגנט והוא נשרך אחריה. "כמה נקי אצלך," אמרה כמו היתה בת בית, התיישבה על אחד מכיסאות הפורמייקה המתקפלים בצבע ירוק וקראה לו לבוא, כאילו היה הוא האורח, והוא בא, מחפש בעיניה אישור לכל תנועה שלו ופנה אליה, נימה של תחינה בקולו: "אני מקווה שהמאכלים שלי יהיו טעימים לך."

החיוך שלה ממֵס את ליבו והוא מבקש לצבוט את עצמו, להיות בטוח שזה לא עוד אחד מאותם חלומות הנהנים להתעלל בו.

תחילה שלף מארגז הלחם שעל השולחן כיכר לחם לבן, פרס ממנו כמה פרוסות והניח אותן לפניה, אחר פתח צנצנת חמוצים שהוציא מהמקרר, ורק אז, בידיים עטופות במגבת, הוציא מהתנור סיר שחומם במשך כל אותם שעתיים וחצי בהן חיכה לה, הניח אותו על השולחן ובעזרת כף עץ גדולה, שהסיר מהמתלה הקבוע בקיר, הניח על צלחתה נתח עוף צלוי ואורז מאודה מטובל בצימוקים, מזג לה קוקה-קולה מבקבוק משפחתי, שגם אותו שלף ממעמקי המקרר, ורק אחר כך הגיש לעצמו, ממלמל בביישנות: "שיהיה לנו בתיאבון."

כאחוזת בולמוס התנפלה על האוכל, בלסה ממש, אפילו נהנתה. לו אימה היתה צופה בה עכשיו, לבטח היתה מוחלת על כבודה שדווקא לא מסיריה המהבילים והממולאים הידועים שלה בִּתה אוכלת עכשיו. שנים היא נלחמת בה שתפסיק להרעיב את עצמה, "את כבר רזה יותר מדי," היה הפזמון החוזר. הוא שאל אותה: "רוצה עוד קצת?" "לא תודה", ענתה, "התמלאתי, היה טעים מאוד, באמת תודה."

גרמה לו להתמוגג. אולי אפשר שזהו, לעצור את הסרט הרץ בראשו כל עוד התמונות מחייכות אליו. מה שקיבל עד עכשיו זו כבר מתנת יום הולדת נהדרת, הוא פחד שההמשך יקלקל.

הושיטה לו יד. "בוא."

הלך אחריה לסלון והתיישב אִתה על הספה.

"תשים מוזיקה."

העיניים שלה אחד מפלאי תבל, השיער המתולתל שלה הוא השני, רק להסתכל עליהם, לשאר הדברים, מהיכן ישאב כוח.

הוא קם וניגש לרדיו-טייפ הגדול שעל המזנון, הפעיל אותו וכבר נשמעו הצלילים הכה-מוכרים מהקלטת שכבר היתה בפנים, של אחד השירים שהוא אוהב. בו ברגע התחרט. אלה שירים שההורים שלו נהגו לשמוע, היא בחורה צעירה, היא תחשוב שהוא פרימיטיבי בגלל מה שהוא שומע.

אבל להפתעתו, מה שהוא שומע, בעודו מתלבט עד שהחליט והפסיק את נגינת השיר, זה אותה אומרת: "זה השיר שסבתא שלי שרה לי כשרצתה להרדים אותי."

הוא אינו יודע מה עליו לעשות.

"בוא. בוא אלַי. אל תתבייש."

הוא ניגש אליה, מבטו מופנה הצידה, והיא פרשה את ידיה לקראתו, כמו שסבתה הושיטה את ידיה לקראתה, כשהיתה קטנה, וקראה לה: "מי יבוא אליי ראשון." נעצר כמה צעדים לפניה, נבוך ומהסס.

הוא רוצה מאוד לגשת אליה ולהניח את ראשו על ירכיה, לטמון אותו בחיקה. "בוא. בוא אליי. אני לא אוכל אותך."
כשהוא נותר ממוסמר על עומדו, היא קמה, הושיטה לו יד ומשכה אותו אחריה לספה, נשכבה על צידה ואמרה לו: "בוא, שב פה לידי על השטיח."

התיישב לידה, צדודיתו מול פניה, כילד לרגלי אימו. היא הביטה בו כשראשה שעון על כף ידה המוגבהת, ובידה השנייה שיחקה בשֵׂער ראשו הדליל, בתנוך אוזנו, החליקה על לחיו ודגדגה את צווארו, והוא, כתינוק המתערסל בידי אימו, התייפח חרישית, דמעות זלגו על לחייו והרטיבו את ידה.

ואז הוא החל לזמזם, והיא הקשיבה לזמזום החרישי והנקי מזיוף, וזיהתה בו את השיר שהתנגן קודם, שסבתה היתה שרה לה כשנשארה ללון אצלה, והיא הקשיבה לו, התרוממה ממשכבה והצטרפה למנגינה, אך מששמה לב כי הזמזום שלה מזויף ואינו משתלב בהרמוניה עם שלו, הפסיקה וביקשה: "תשיר לי את השיר עם המילים."

הוא מחה את דמעותיו: "אני לא זוכר את המילים, רק את המנגינה." אך היא לא ויתרה: "תשיר לי את השיר כולו, עם המילים, כמו שסבתא שלי שרה לי."

שניהם גדלו עם אותו שיר שאימא שלו וסבתא שלה הביאו ממרוקו והוא ביקש לשיר לה את השיר כולו, כמו שאימו שרה לו מדי ערב לפני שנרדם, אבל הבושה והחשש הקפיאו את מיתרי קולו.

היא שוב נשכבה על צידה, המשיכה ללטף את עורפו ודחקה בו, מתפנקת: "נו כבר, תשיר." ולא הניחה לו עד שהתחיל לשיר, יושב על השטיח למראשותיה ושר בשקט אך בבירור, הוגה היטב את המילים, מסלסל כמו שאימו סלסלה, והיא הקשיבה ונהנתה.

"בוא תסתכל עליי, זמר שלי." לחשה לאוזנו.

הוא הפנה בהססנות את גופו אליה, עבר לכריעה על ברכיו, היא התיישבה, כרכה רגליה סביב גוו, חפנה את פניו בכפות ידיה, קירבה את פניה לפניו, גיזת התלתלים שלה מלחכת את ראשו, כמה טוב מגעם, מלטף ומצמרר, ואמרה אל מול פניו: "תמשיך לשיר לי את השיר שסבתא שלי שרה לי. אל תפסיק לשיר לי, זמר שלי."

הוא שר והיא המשיכה ללטף את שערו, מצחו ולחייו, ותלתליה המכושפים פוגשים את פניו, והוא שר לתוך שקע צווארה, שר ובכה.