שירי הילדים של ע. הלל

אולי זה לא מקרה שכינויו של המוזיקאי בנימין קוטוביץ', אביו של ע. הלל, היה "חתולי". אולי היה בזה רמז לבאות, לאהבתו העצומה של ע. הלל לבעלי חיים, שבאה לביטוי מופלא ביצירתו לילדים.

בשיר "דודי שמחה אוהב חיות" האהבה הזו מהדהדת באופן ישיר וגלוי:

"חַיּוֹת!

זֶה מַה שֶּׁדּוֹדִי שִׂמְחָה הֲכִי אוֹהֵב מְאֹד!

וּבְעֶצֶם, אֶפְשָׁר לְהַגִּיד

שֶׁגַּם אוֹתִי הִדְבִּיק

בַּ"מַּחֲלָה" הַזֹּאת!"

הדוד מביא לילד במתנה דגים, ואחר כך עכברונים, ואפרוח וחתול וכלבלב, ובסוף גם סייח, ובכל פעם אומר האחיין המופתע והשמח עד הגג: "וּבִכְלָל, בְּלִי חַיּוֹת /   מִי יָכוֹל לִחְיוֹת?! "

גם בלי ההצהרה המפורשת הזו, ברור וגלוי שע. הלל אהב חיות בכל מאודו. ודווקא בשירים שבהם הוא לא אומר זאת בגלוי, הקסם רב שבעתיים. כל מילה היא הצהרת אהבה. בעוד שקרילוב או לה פונטיין רתמו במשליהם את החיות לצורך דידקטי –  מוסר השכל לבני האדם, ע. הלל פשוט אוהב את כל עולם החי כפי שהוא, בלי לרתום אותו לשום דבר. פשוט כי ככה. "ככה, כי שמח לי כל-ככה, שהשמש עוד מעט זורחת". ממש כמו שאומר הבולבול בשיר "בולבול למה ככה".

ע. הלל מצייר את החיות במילים ובכשרון נדיר הופך מראה "מובן מאליו", למשהו ייחודי, שיש מאחוריו סיפור מתוק. כמו, למשל, הפסים של הזברה.

"מי יודע מדוע ולמה 
לובשת הזברה פיג'מה?

כי בבוקר יום א'
הזברה קמה 
פשטה את הפיג'מה 
לבשה מן הסתם 
מכנסיים וחולצה 
אך מיד היא הרגישה 
שאין היא מרוצה 
מיהרה ולבשה פיג'מה ….

ולא רק שאין בו שיפוט או התנשאות, הוא מעמיד את עצמו כשווה בין שווים מול החיות. הן מדברות, ממש כמונו, והוא עומד מולן ושואל שאלות. הן יודעות משהו, שהוא לא יודע.

"בבוקר שאלתי את העטלף:
נכון שאתה עכבר?
שטויות, אני ציפור.
העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
שטויות, אני עכבר.
העטלף אמר.
אכן, יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
מה מעשיך ביום?
ישן.
ומה בלילה?
חכם.
איפה הראש?
למטה.
ואיפה הרגליים?
למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טְרַלָּלָה!"

ע. הלל מצייר את החיות בלשונו המופלאה, רבת החן וההומור, הלא מתיילדת, שכובשת ילדים ומבוגרים כאחד, במבטו הכל כך ייחודי, באמצעות האנשה ושעשועי מילים מבריקים וחד פעמיים, וכל אלה יוצרים קסם שאין כמותו.

הקסם הזה היווה השראה אדירה למלחינים, מאיירים, אנימטורים ועוד יוצרים רבים, שהפכו והופכים עד היום את יצירתו של ע. הלל לעולם שלם של צלילים וצבעים ומראות וקולות.

העטלף, יחד עם הזברה, הבולבול, הנמלה, האווזה, הכלבים, החתולים, החרגול, היען ועוד שלל חיות – כולם מככבים ביצירתו של ע. הלל. והחיות והאהבה אליהן נוכחות תמיד, גם כשהסיפור או השיר מאיר בזרקור דמות אחרת, כמו למשל, הילד יוסי באחד השירים המרגשים והנפלאים שנכתבו כאן, לדעתי. אמא של יוסי שולחת אותו להביא לחם וחלב, אבל:

"יוסי בשדרה פוסע 
ופתאום אורות עיניו 
אץ הוא רץ הוא לפניו 
גור כלבים מסכן צולע 
הוא חובק בשתי ידיו. 

אמא מחכה בבית 
איפה יוסי? אין חלב 
אך הנה הילד בא עם 
מה זה? חומד של כלבלב 
מתנה הבאתי לך 
אוי לי, ילד שלי מוצלח"… 

("יוסי, ילד שלי מוצלח")

כך זה אצל ע. הלל. ההומור שלו שזור תמיד באיזה עצב דק, סמוי כמעט מן העין, אבל לא מן הלב.

ילדותי היתה זרועה בשירים המאירים האלה. התענגתי על כל רגע עם הזברה והחתול והעטלף, והילד יוסי עם הכלבלב  והמפוחית והפרח. התיידדתי מיד עם החיות. הן דיברו עם ע. הלל, אבל גם איתי, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מעולמי. עד היום. התגעגעתי אליהן ורציתי לקרוא עליהן שוב ושוב. עד היום. וגם עם הילדים בשיריו התיידדתי. וגם עם הדוד שמחה. "מין דוד שמח שאינו משתבץ בחיים הרגילים, אבל הוא שנותן להם טעם". כפי שאמר ע. הלל.

ויש לי תחושה שילד שמכיר ממש מקרוב את הכלבלב והחתול והנמלה והזברה והעטלף והילד יוסי והדוד שמחה (וזו רק קצה של דוגמה, כמובן), לא רק שילדותו תהיה מוארת באינסוף קסמים, אלא שקרוב לוודאי שהוא לא יוכל לעולל רע לאף יצור חי בעולם.

נוף  ופרסים

ע. הלל החל לפרסם בראשונה דווקא למבוגרים, אך גם בספרים אלה נתן ביטוי רב עוצמה לאהבת הטבע שלו.

הוא נולד בשנת 1926 בקיבוץ משמר העמק כהלל עוגני. אביו, המוזיקאי בנימין קוטוביץ  (שכונה "חתולי"), עִברת את שם המשפחה לעוגני, ותחת שם זה פרסם הלל את שיריו הראשונים בעיתון" משמר".  אברהם שלונסקי המליץ לו לאמץ את שם העט "ע. הלל", הוא נענה ואחר כך גם שינה את משפחתו לעומר. בשנת1947  פורסמו לראשונה שיריו לילדים ב"דבר לילדים".

במלחמת העצמאות התנדב לפלמ"ח ונלחם בחטיבת הנגב, ובתום המלחמה שב לקיבוץ, החל לעבוד בענף הנוי, והוציא את ספר שיריו הראשון למבוגרים, "ארץ הצהריים". אחר כך נסע ללמוד בצרפת אדריכלות גנים ונוף, נישא שם לציפורה, והשניים שבו לקיבוץ. נולדו להם שלוש בנות, בהן הסופרת ובמאית התיאטרון טל עומר והסטנדאפיסטית נולי עומר.

בשנת 1954  עבר ע. הלל לירושלים, שם שימש ראש מחלקת הגנים בעירייה. ב-1959 עבר עם משפחתו לתל אביב, ועסק גם בה בטיפוח גנים ונוף.

בשנות ה-60 יצאו קובצי שירה נוספים שלו, "נִשְׁרָה" ו"טָרוֹף טוֹרָף" ובמקביל החל להוציא ספרי שירים לילדים, בהם "בוקר טוב" (1961) "בולבול למה ככה" (1966)  ועוד. ב-1978 זכה בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער על ספרו" דודי שמחה" –  דמות שהופיעה בעלילות רבות בספריו.

בשנותיו האחרונות זכה ע. הלל בשלושה פרסים ספרותיים: פרס יעקב פיכמן, (1986)  פרס זאב לספרות ילדים ונוער על מפעל חיים (1987) ועיטור אנדרסן נוסף, על ספרו "ענן ביד".

ב-1987 אסף את זכרונות ילדותו במשמר העמק בספר "תכלת וקוצים". בקיבוץ הזה גם הובא למנוחות ב-1990.