בלי הישארות הנפש
(פורסם לראשונה 5.9.2021)
אחד הדברים המדהימים ביותר בתנ"ך, או לפחות ברבדים היותר מוקדמים שלו, הוא חוסר מוחלט של דאגהלהישארות הנפש אחרי המוות הגופני. אמונה כזאת בהישארות הנפש היא אמנם יסוד מוסד של שלוש הדת המונותיאיסטיות הגדולות, ששתיים מהן הסתעפו מהיהדות (הנצרות והאיסלאם). בשלושתן – וכמובן ביהדות עצמה במלוא התפתחותה – האמונה בהישארות נפשו של היחיד אחרי המוות היא תכונתה המרכזית של הדת. אולם כלל זה איננו חל על היהדות בתחילת התפתחותה. מי שקורא את חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, המהווים את התורה, וכן את ספר יהושע, ספר השופטים וספרי שמואל א' ושמואל ב' לא ימצא בהם בדרך-כלל שום רמז להישארות הנפש וגם לא תיאור אמונה כלשהי בגן עדן, וגם לא בשום סביבה אחרת שאחרי המוות הגופני. כלל זה של גמר הקיום חל גם על גדולי האומה מאברהם אבינו עד משה רבנו. כך, למשל, בשום מקום בתנ"ך אין רמז כלשהו להמשך קיומו של משהו אחרי שהוא מת במדבר בקבר העלום בעבר הירדן. אפילו הוא, שדיבר עם האל עצמו בהר סיני, איננו זוכה להנצחת קיום כלשהו. הברית עם האל אדונַי היא ברית עם העם כולו ואיננה כוללת בשלב הפורמטיבי של היהדות, שהתפתחה מתוך העבריות הקדומה, כל רמז לאלמוות, ומה שעוד יותר מדהים גם לא שום געגועים לאלמוות אישי. כלל זה חל גם על התקופה שבה האל אדוני נחשב רק כחשוב האלים, וגם על התקופה שהוא החל להיחשב בה כאל יחיד
אמנם במקומות ספורים בחלק הראשוני של התנ"ך מדובר על העלאת רוחו של המת באוב (שמואל מועלה באוב על ידי שאול בעזרת אישה יידעונית), או אפילו אולי על העלאת האיש בשלמותו לשפריר עליון (ראה מקרה אליהו). אולם סצנות בודדות אלה אינן מתעלות לשום תיאור כללי בעל תוקף כלשהו, אפילו הרבה פחות מאשר בתיאור הדס שהוא עולם המתים ההלני. נראה, איפוא, כי העברים הקדומים בשלב ההתהוות של דת היהדות לא התעניינו בהישארות הנפש, אלא רק בהישארות העם. יתר על כן: האל אדוני לא רק שלא דאג לקיום נצחי ליחיד, אלא גם לא לצדק ליחיד. העונשים שהוא היה מטיל על העם, במידה שהעם לא הלך בדיוק בדרכיו, פגעו בחטיבות שלמות של העם, בלי קשר למעמדו של יחיד כזה או אחר. (מקרה לוט הוא יוצא מן הכלל בודד, ובלי שום תוקף כללי, ממש כמקרה נוח והמבול).
פה עלי להגיד דבר קשה מאוד: על הרקע התנ"כי הקדום הזה. אפילו השואה איננה נראית יוצאת דופן. האל התנ"כי הקדום אומר ברורות ואומנם בחזון יחזקאל האל מתואר כמסוגל להחיות גם הררי עצמות יבשות ושרופות וליצור מחדש מלכות ישראל, אך אין בכך לא הישארות נפש היחיד, וגם לא צדק ליחיד. הברית הנצחית היא עם חלק מהעם שתמיד יישאר, ולא עם יחיד מישראל, וגם לא עם כל חלק מישראל. אולם בהמשך רשימה זו מן הראוי לציין כי בכל זאת, למרות שהמוות הוא מוות, אווירת החיים הטובים אופפת את חיי אברהם וצאצאיו. צורת חייהם והברית עם אדוני נראות להם כחלק מקיום מבורך, גם בלי גן עדן או מקום של קיום מתמיד לנפש היחיד. כך, למשל, בין שמדובר בחזון שמשמיע משה לפני מותו לבני ישראל, בין שמדובר עוד קודם לכן בברכת יעקוב לבניו, מקיפה אווירה של קיום מעולה וטוב את חיי השבטים גם בלי שמירת קיומם המתמיד של יחידים.
הרי זה למעשה תו היכר מדהים של היהדות הקדומה, אשר מצאה מתכון לקיום מאושר על סמך צורת חיים דתית מלאת מרגוע על סמך קיום של קולקטיב לאומי. (בהקשר הזה של צורת חיים שמזדהים איתה בתור שלמות חווייתית חשוב לציין את מחקריו על התנ"ך, על פי רוח הפילוסופיה של לודוויג וויטגנשטיין בתקופתו המאוחרת, של איש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, פרופסור יובל לוריא). ובסיום רשימה זו אציין עוד כי סופר יחידי שהיה מוכן לדגול לא רק בציונות אכזרית, אלא גם בברית בין העם לאל שברא את המערבולת הקוסמית שאנו נתונים בה – גם בלי צדק ליחיד – היה כמובן רק יוצר אחד בספרות העברית: אורי צבי גרינברג שלא נרתע מקישור ברבדים הקדומים של התנ"ך, בדומה למצב ששרר הרבה לפני שהיהדות רוככה בימי הבית השני.
פרופ' גבריאל מוקד היקר,
העלית סוגיה מרתקת שהולידה בי גירוי לחקור ולהעמיק. במעט שעלה בידי אציין כי ייתכן שיש לקחת בחשבון כביטוי נוסף להישארות הנפש גם את דברי ה' לאברהם בספר בראשית, עת מבטיח לאברהם שימות בשיבה טובה ויובא אל אבותיו, אשר קבורים בכלל בארם נהריים, ומכאן פרשנות אפשרית של הבאת נשמת אברהם אל מקום נשמות אבותיו. ובכל זאת, גם מקרה זה, בהתאמה לטענתך בתחילת הרשימה, עסקינן לכל היותר בעוד אירוע בודד וזעיר על פני ספרי התנ"ך ומשרעת תקופותיו ברבדיו הקדומים, ולא מצביע על ביסוס יסוד הישארות הנפש, כאמור בדברי קהלת : "כי החיים יודעים, שימתו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר כי נשכח, זכרם".
תודה על הזכות לעורר את המחשבה והדעת .
רוית אליעז
פרופ' מוקד היקר
מאמר מרתק ועמוק , הרשה לי עם זאת להקשות מעט
אתה כותב "האמונה בהישארות נפשו של היחיד אחרי המוות היא תכונתה המרכזית של הדת." ישעיהו ליבוביץ למשל היה חולק. לדעתו התכונה המרכזית של הדת היא קיום מצוות ולא תוכן אמוני כלשהו לרבות הישארות הנפש. האם לדעתך אדם המקפיד על מצוות אך אינו מאמין בהישארות הנפש-ככל שאין הדבר חלק מן המצוות- אינו אדם דתי? הערה זו אינה סתמית. כך אכן בנויה היהדות, והתורה ספר מצוות מעשיות ולא ספר עובדות והשקפות עולם. אפילו על הפסוק הראשון בתורה מעיר רש"י במקום שלכאורה אינו במקומו כי הכתוב היה צריך להתחיל במצווה ראשונה ולא בתיאור היות העולם בריאה. הישארות הנפש היא עניין של השקפה ולא מצווה. גדולה מזו: השקפה שאם תרווח אצל המאמינים תגרע מכוח פעולתם האמונית, כל כך למה? נראה כמה טעמים לדבר :
ראשית, חז"ל לימדו אותנו והדבר מובן מעצמו כי העולם הבא אינו חומרי כמו העולם הזה (מסכת ברכות, דף יז, א): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא משא ומתן ולא פריה ורבייה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
לפיכך מובן שממילא אין אנו יכולים להשיג את מהות ומעלת העולם הבא. כיצורים המוגבלים בחשיבתם על האינסוף איננו יכולים לתפוס מהויות או טובות אינסופיות.
( ואכן בדתות אחרות בהם ניסו לצייר למאמינים את סגולות העולם הבא נדחקו לתיאורים הנדמים כחבילות הנופש של קלאב-מד או משהו מעין זה ,או גרוע מזה ודי לחכימא…)
שנית, גם לו ניתן היה לתאר באורח שניתן להשגה את המציאות הקרויה העולם הבא , לא היה מקום לעשות כן מנקודת המבט של תכליות התורה.
התורה רוצה לקדם אידאל של תמימות, ושל עבודה לשם שמיים. נתחיל אחרון ראשון
חז"ל מורים לנו כי:
1. שכר מצווה מצווה" ( אבות, ד',ב') כלומר השכר הגדול ביותר הוא עצם קיום המצווה , המעשה הטוב והתתחברות לקב"ה וכן מבקשים "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס" ( אבות, א', ג').
2. עיקר השכר הוא בעולם הבא כי איך ניתן לשלם במטבע שאינה אינסופית על מעשה בעל ערך אינסופי- התחברות לאינסוף?
מ-1 ו-2 נובע ערך שלא להדגיש יתר על המידה ודאי לא בתורה הכתובה הגלויה את קיומו של העולם הבא. אחרי ככלות הכל כשהשכר גלוי וידוע קשה עד כמעט בלתי אפשרי לקיים את התורה שלא על מנת לקבל שכר. מכל מקום, אין עניין בפירוט השכר הגדול בעוד תכלית העולם היא לעבוד שלא על מנת לקבל אותו.
באשר לתמימות- התורה מורה :"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים פרק יח, פסוק יג), ומבאר רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עימו ולחלקו".
תמים פירושו שלם ומלא. אם אדם אוהב את הוריו הוא עושה זאת באורח מלא ושלם ולא בדרך של התחכמויות, התחשבוניות, והשוואות. כך צריך לאהוב את אבינו הקב"ה
ואולי כך ניתן להבין גם את האיסור המפורש בתורה לתקשר עם המתים בעולם הבא: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם, לא ימצא בך… דורש אל המתים" (דברים פרק יח, יא).
שלישית, וזהו הטעם הנראה לי חזק מכל, התורה היא בבחינת השרטוט (blueprint) המלא של העולם. מאחר שהעולם הבא הוא רובד נסתר מהעולם הנחזה המוכר והמושג בחושים ובהבנה האנושית, וזהו מעצם טיבו והגדרתו (אחרת לא היה נחשב עולם הבא אלא חלק ממציאות זה הנוכחי) מובן ממילא שאם כך במציאות המשתקפת כך גם בשרטוט המוקרן לעולם, הוא התורה.
אזכורים לעולם הבא חייבים אפוא להיות רמוזים, נסתרים, מצויים בעיקר בתורה שבעל פה בשפת מומחים ולא ברובד גלוי להדיוטות, בטקסט יותר שנוי במחלוקת בעולם כמו המשנה והגמרא כי העולם הבא בעצמו שנוי במחלוקת בזה העולם.
ישנה אפוא התאמה מלאה ומופלאה בין התופעה – חיים לאחר המוות , ועולם הבא- ברובד השרטוט המכונן שלה וברובד המציאות המכוננת ממנה ,
ואכן , יש רמזים להישארות הנפש ולקיומו של העולם , הם אכן דקים, אך קיימים. לא ארחיק הרבה , כבר בפרשת האזינו אפשר למצוא שתי ראיות טקסטואליות "דקות" לקיומו של העולם הבא . הנה הן:
"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל".
"וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. ."
הראיה הראשונה:
השם מכריז "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא".(כך גם נאמר בספר שמואל א': "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול, ויעל" ).
אם נתבונן על החלק השני של הפסוק, ניווכח כי הוא מסודר כך שניתן יהיה להבין שמושא הפעולה הוא אדם אחד, ואז ההשתלשלות הכרונולוגית ברורה- קודם המחיצה ואחר כך הרפואה, התיקון.
לפי זה היה לכאורה אמור להיכתב בחלק הראשון של הפסוק "אני אחיה ואמית"- האין המוות של אדם פלוני מאוחר לחיים?
רמז לכך שאחרי המוות של האדם באים חיים . חיים שלאחר המוות
הראיה השניה:
אגב תיאור נסיבות מותו הקרב של משה רבינו. הפרשה נוקטת לשון " להאסף אל העם ". גם בענינו של אהרון וגם בענינו של משה ה"האספות אל העם" מופיעה לאחר ובנפרד מהמוות.
לאיזה עם נאסף מת אם מותו הוא סוף פסוק?
חיזוק לכך שהמדובר בהאספות ממש אל עם, ולא אך דיבור הנוגע לחשבונה של היסטוריה וכיוצא, ניתן למצוא מכך שאחד העונשים החמורים בתורה הוא עונש כרת -שאינו מלווה בענישה פיסית כלשהי בחיי חיותו של החוטא-"ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (לדוגמה: שמות פרק יב, יט; ויקרא פרק ז, כז).
יוצא מכאן, ובכלל מן המקובץ שהתורה אכן מרמזת להישארות הנפש של היחיד וכן קיומו של עולם שלאחר המוות ובו בין היתר קיים עם, מכלול נשמות ישראל המאוחדות בקשר שהוא מעל לזמן ולמקום הגשמיים שהחוטא עלול חס ושלום להיכרת מהן.
תודה על המאמר המצוין
דורון מנשה