יהונתן גפן, שיר והערה לכבוד הפסח ולכבוד המחאה.

כְּשֶׁהָיִיתִי גּוּר הַכֹּל הָיָה בָּרוּר
מִתַּחַת לַכֶּרֶס שֶׁל אִמָּא הַכַּלְבָּה,
הָיִיתִי מִתְפַּנֵּק, נוֹבֵחַ וְיוֹנֵק,
חָפְשִׁי מְכַשְׁכֵּשׁ זְנַבְנָבִי לְכָל מִי שֶׁבָּא.

גָּדַלְתִּי לִי לְאַט, עוֹשֶׂה עַל הַמַּרְבָד
עַד שֶׁהִגִּיעַ שׁוֹטֵר וְאָמַר עִם אֶקְדָּח
"הַדּוֹבֶּרְמָן הַזֶּה הוּא מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד
תִּרְאוּ הוּא יִגְדַּל וְיִהְיֶה כֶּלֶב שְׁמִירָה מְשֻׁבָּח!"

עָבַרְתִּי אִמּוּנִים וּמֵאָה חִסּוּנִים.
לָמַדְתִּי לִהְיוֹת עֶבֶד מְמֻשְׁמָע,
שֶׁמְּנַשֵּׁק יָדָם שֶׁל כָּל הָאֲדוֹנִים
וְנוֹשֵׁךְ שַׁרְווּלִים בְּמִין צַיְתָנוּת מְדֻמָּה.

יוֹם אֶחָד שָׁחוֹר, לָקְחוּ אוֹתִי לִשְׁמֹר
עַל בֵּית-סֹהַר נִדָּח בְּמָקוֹם אַחֵר.
סִדְּרוּ לִי מְלוּנָה עִם עֶצֶם בַּפִּנָּה,
וְשַׁרְשֶׁרֶת מִצַּוָּארִי עַד לָעַמּוּד בַּגָּדֵר.

עָמַדְתִּי שָׁם כָּבוּל מוּל שַׁעַר שֶׁנָּעוּל,
חוֹמוֹת הַכֶּלֶא סָגְרוּ אוֹתִי בְּתוֹךְ.
אָמְרוּ לִי: "אַתָּה תִּנְבַּח עַל כָּל מִי שֶׁיִּבְרַח,
וְלִפְעָמִים נַרְשֶׁה לָךְ לִנְשֹׁךְ".

מַנְעוּלִים חוֹרְקִים, צִלְצוּל שֶׁל אֲזִקִּים,
בֵּין גַּגּוֹת מֻקָּפִים בְּמִגְדָּלִים.
אֲנִי זוֹקֵף אָזְנַי, מַקְשִׁיב לַמֶּרְחַקִּים,
פִּתְאוֹם יְבָבָה שֶׁל סִירֶנָה צוֹרַחַת אֵלַי בְּגַלִּים.

אוֹר גָּדוֹל הִתִּיז וְהָרַמְקוֹל הִכְרִיז:
"הַקְשִׁיבוּ הַקְשִׁיבוּ! מְדַבֵּר הָרַבְפַּקָּח!
תֵּצְאוּ אֶל הַשָּׂדוֹת וְתִתְפְּסוּ עֲמָדוֹת,
אָסִיר מִסְפָּר אַלְפַּיִם מֵאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בָּרַח!"

סוֹהֵר צָעַק אֵלַי: "תִּתְפֹס תַּ'בֶּן זוֹנָה!"
וְצֵל מֻכָּר חָלַף וּבָא מִמּוּלִי,
גַּם בְּמַדָּיו נִדְבַּק מֵרֵיחַ הַמְּלוּנָה,
לְצַוָּארוֹ שַׁרְשֶׁרֶת בְּדִיּוּק כְּמוֹ זֹאת שֶׁלִּי.

הָיִינוּ שְׁנֵי צְלָלִים כְּבוּלִים וְאֻמְלָלִים,
הוּא לִטֵּף אֶת גַּבִּי וְלֹא זַזְתִּי מִמְּקוֹמִי.
וְכָל הַסּוֹהֲרִים מֵרוֹבֵיהֶם יוֹרִים
בְּלִי לִרְאוֹת עַל מָה וְמוּ וְמִי.

כַּדּוּר אֶחָד הֶחְטִיא, קָרַע אֶת שַׁרְשַׁרְתִּי,
וְהַשֵּׁנִי נִתְקַע עָמֹק בְּרַגְלִי,
וְהָאָסִיר אִתִּי, שָׁרַק לְעֻמָּתִי,
אָז צָלַעְתִּי מַהֵר אַחֲרָיו אֶל הַחֹפֶשׁ שֶׁלִּי.

וְאִם תִּרְאוּ זָקֵן יוֹשֵׁב וּפוֹרֵט מַנְגִּינָה
עַל גִּיטָרָה עִם כֶּלֶב צוֹלֵעַ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת,
תֵּדְעוּ שֶׁפַּעַם שְׁנֵיהֶם נִכְבְּלוּ בְּאוֹתָהּ הַמְּלוּנָה,
וְהַיּוֹם הֵם קְשׁוּרִים זֶה לָזֶה בְּאוֹתָהּ הַשַּׁרְשֶׁרֶת.

רָצִים יְחֵפִים וְנוֹבְחִים לַיָּרֵחַ,
זָנָב בְּזָנָב וְיָד בְּיָד.
רָצִים יְחֵפִים וְנוֹבְחִים לַיָּרֵחַ,
שְׁנֵי כְּלָבִים וְחֹפֶשׁ אֶחָד.

אח, יהונתן גפן (1947), איזו פשטות כתיבה ישירה ורגישות למילים ולמצבים. באמת, מה יש להעיר על השיר הזה, הרי הוא ברור ומרגש, ובכל זאת. יש לי כל כך הרבה סנטימנטים לספריו הראשונים: "כמה מילים", "בעיקר שירי אהבה", "פחות אבל כואב" ולשיר הזה בפרט. אל השיר נתוודעתי דרך ידידה שלי בשנות העשׂרֵה, אוהבת ספרות, שהקשר איתה אבד עם השנים. היא אהבה מאוד את ספרי גפן והיא הקריאה לי את השיר הזה כפי שצריך בקולה הדרמטי דאז ואמי, בלהה, עוד לפניה בשנות ילדוּתי, האהיבה עליי את שירת הילדים הנפלאה שלו בספרים כמו "שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"הכוכבים הם הילדים של הירח".

גפן היה ילד פלא של השירה העברית, עובדה, נתן אלתרמן הגאוני בכבודו ובעצמו סמך עליו את ידיו כי חש ברגישותו ככותב שירים טבעי. זה היה בשנות השישים, שנתיים לפני מותו של אלתרמן ב-1970. על "כמה מילים", ספרו הראשון של גפן שראה אור ב-1968, כתב לו המשורר:

"מה שאמרתי לך עם דפדוף ראשון בשיריך, שעה שקיבלתי את הספר מידך, יכול אני לחזור ולומר לך עכשיו לא מתוך פתיעה ופליאה של התרשמות, אלא כדבר של ודאות ברורה. ככל שהוספתי לקרוא בשירים, לא נמוג רגש ההפתעה והוא קיים גם עכשיו, כמי שקיבל קביעות.

לא את כל שיריך שבספר אני גורס במידה שווה, וייתכן כי יהיו קוראים אשר יראו כעידית דווקא את אלה שנראו לי שניים במעלה, אך מה שיש בטובים שבהם (והם הרוב) מעורר רצון לומר לך פשוט תודה על משהו לא שכיח. יש בספרך ליריקה שקטה ועמוקה, כל כך כבדת ראש וכל כך צעירה גם יחד, ויש משחק קוסם ושופע חן, שאינו מגיע מעולם לידי אותה התפנקות מיתממת ומצטעצעת שדוגמותיה רבות כל כך. יש בספרך מקומות רבים שבהם אנו רואים בפועל ממש את השירה כשהיא מחשבה (ולא כשהיא קמטי מצחו של המחבר), את השירה כשהיא שחוק, את השירה כשהיא חישוף ואת השירה כשהיא מסֵכה, ובקיצור – את השירה כשהיא שירה.

שא ברכה, יהונתן, ודע כי רבים, ואני בתוכם, יחכו להֶמשך שאינו מוטל בספק. וְהֶמשך, בעניינים אלה, הלא פירושו התחלה שאינה פוסקת, ומה טוב שכך התחלתָ. באיחולי כל טוב, נתן אלתרמן".

אבל גפן בסגנון שירתו רחוק מאוד מאלתרמן הרומנטי, הסימבּוליסטי, הארכיטיפּי והבּארוקי, זה המילולָיין היודע בעברית עשירה לחרוז אימג'ים סתומים וחידתיים. גפן, להפך, הוא אמון על השיר הפשוט, השיר המידבּר אליך בגובה העיניים. דומה גפן למשוררים כמו ז'אק פְּרווֶר בספרו "מילים", או לשנסוניירים כמו ז'ורז' בראסנס או ז'ורז' מוסטקי, או שירתו היומנית והמחאתית של ברטולט ברכט, ומעל כולם כמובן השירה החברתית והפוליטית של בוב דילן הנערץ על גפן.

גם השיר כאן המובא לעיל הוא דילֶני מאוד במהותו, והוא מדבר על חופש ומזכיר כמובן את "אני אשתחרר" של דילן. אין מחיר לחופש במהותו ואין גבולות לו. אלה אינן קלישאות. לא תוכל לכלוא את רוח האדם ורוח החיה לעד ולמשטֵר אותם. כמו אצל יורם קניוק בפרוזה מדובר בַּשיר באדם בן-כלב ובכלב בן-אדם שחוברים יחדיו כנגד החברה הלוחצת המבקשת לגזול את החירות מהמיעוט באמצעים של כוח ובצידוק שהרוב קובע ומשתיק את הפרט. טוב לקרוא אותו בעיקר בימים שכאלה בהם הממשלה שלנו בתחפושת דמוקרטית, מבקשת לכפות חוקים שיָצֵרו את החופש שלנו, את החירות שלנו; חוקים שיהפכו אותנו בהדרגה, ואולי בחטף, מאזרחים לנתינים, ואולי אחדים מאיתנו גם לאסירים. צריך לזכור זאת עתה בימים אלה כשאנו לפני הפסח, חג החירות, ולא רק את חוק החמץ.

השיר עצמו הזכיר לי אמן חופש אבּסולוטי נפלא נוסף, הסופר האמריקני טרומן קפוטה וסיפורו האלמוֹתי "גיטרת יהלומים": הסיפור מתרחש בבית כלא באזור כפרי באלבמה, שם אסירים מבצעים עבודות של הפקת טרפנטין ביערות האורן הסמוכים. שתי הדמויות הראשיות הן אסירים: מר שייפר, האסיר המצטיין והנאמן, אדם מבוגר המרצה תשעים ותשע שנות מאסר על רצח, וטיקוֹ פֵיאוֹ, צעיר שהגיע לאחרונה ונידון לשנתיים מאסר על דקירת שני גברים. מר שייפר וטיקו יוצרים קשר מהיר שהוא בו זמנית אינטימי ואפלטוני.

מה שמחבר ביניהם היא הגיטרה של טיקו שהוא מפליא לנגן בה. באמצעות הכלי האישי הנודד הזה, מצליחים האסירים להפליג בדמיונות החופש אל מעבר לגבולות הכלא והמרחב המדוד, לעולם הגדול על פני ארצות וימים. גם בשיר של גפן הגיטרה היא באותו תפקיד, הסייעת לשיר את שירת החופש.

ביום האהבה הם מסכימים לנסות לברוח במהלך העבודה של היום הבא. טיקו מצליח לברוח, אבל מר שייפר שובר את הקרסול שלו בנחל רדוד. טיקו בוגד באהבתו של שייפר בכך שלא בא לעזרתו ומצליח לברוח לבד, אבל מר שייפר באופן אירוני ושקרי, בשל היותו האסיר המצטיין עד כה, מקבל קרדיט שלא מגיע לו מתוך מחשבה של הסוהרים והאסירים כי דלק אחרי טיקו כדי לעוצרו, כשבפועל, גם הוא, שהשלים עם כליאתו, נתפתה לברוח אל החופש. הוא יודע זאת, אך כל שנותר לו הוא לחלום על החופש במיטתו בלילה ולדמיין היכן טיקו, כשמתחת למיטה חבויה לה הגיטרה היקרה, גיטרת היהלומים, מנצנצת באפֵלה, סמל לחופש.

השיר הזה הוא אכן בלדה. בלדה היא שיר עלילתי והמקבילה בספרות המודרנית שלה היא הסיפור הקצר, בעוד שהמקבילה של האֶפּוֹס או הסאגה היא הרומן, והמקבילה של האידיליה והפואמה, שיר האווירה באשר הוא, היא הנובלה. אומנם גפן רחוק בשירתו מאלתרמן, אך במקום אחד הם כן נפגשים פואטית, באהבת הבלדה. אלתרמן כתב את אחת הבלדות היפות בספרות העברית, הלוא היא השיר המולחן "לילה לילה" וכמובן תרגם בהיקף של ספר את הבלדות האנגליות והסקוטיות הנודעות.

הכלב-השוטר, שהוא אסיר המִמסד הכּובל והנצלן, מצטרף בשיר לאסיר האנושי המבקש את החופש. אולי השוטרים האחים שלנו יבינו ללִבּנו לבסוף וגם הם יצטרפו למחאה בשם השמירה על חופש האדם וזכויותיו, או לכל הפחות יאפשרו אותה באופן חופשי ומלא. כן, פסח שמח ואפילו כשר, ואביב מאושר, ובעיקר חופשי-חופשי מכל המוסֵרות והכבלים, לכל אחת ואחד מאיתנו.