מִבַּעַד לעננים כבר לא רואים יותר גגות, יערות, ים. בכל זאת הוא ממשיך להביט החוצה, רוצה לחשוב שהוא לא באמת כלוא עכשיו בתוך הקופסה המעופפת הענקית הזו מבלי יכולת לצאת. מחנק קל בגרון. הוא מנסה להתגבר ונזכר בסיפור על חלון שנשבר פעם בטיסה מפגיעת ציפור ונוסעת נשאבה החוצה דרך הפתח. זה טוב, זה טוב שהכל כל כך סגור, הוא אומר לפאניקה, והיא מתרצה וחוזרת לשבת בשקט. שניהם יודעים שעוד יהיו לה מספיק סיבות לחגוג.

"קראתי לך לפה כדי לומר לך שאנחנו מאד מעריכים את העבודה המצויינת שאתה עושה עם השמיניסטים השנה," אמרה המנהלת בטון חגיגי. "בעצם לא רק השנה, כל שנה," היא הוסיפה והצטחקה, ומבטו נמשך לכתם הליפסטיק האדום שנגלה על אחת משיני הסוס העליונות שלה. השיחה התקיימה בתחילת השבוע, בראשון בצהריים. הוא ישב מולה בחדרה הממוזג והמהודר כביכול, שקוע כמו השגריר התורכי בכורסה עמוקה מדי ומעט בלה. בכל זאת היה שם יותר נעים מאשר בחדר המורים הרועש והמיוזע. "ורציתי לבטא את ההוקרה שלנו לא רק במלים," המשיכה בשביעות-רצון עצמית, מושיטה לו מעטפה ארוכה לבנה.

הוא הופתע. כבר שש שנים הוא מלמד בבית-הספר הזה ומעולם לא זכה לשום מחווה או העלאת שכר. גם לא ניסה לדרוש. כאילו שמראש וִיתר על הכל כאשר החליט בזמנו להפסיק את הלימודים באמצע התואר השני כדי ללכת להיות מורה לפיזיקה בתיכון. הוא ויפעת רצו כבר להתחתן, להסתדר, והמצוקה הכספית הכריעה אותו. אבא נד בראשו אז. אמרתי לך. אמרתי לך מההתחלה. לך ללמוד משהו פרקטי. משפטים, ראיית חשבון. מה יהיה לך לעשות עם פיזיקה. עם פיזיקה לא קונים במכולת. אבל קניות במכולת ממילא לא עניינו אותו כשהשתחרר מהצבא. משכו אותו הכוכבים, וחורים שחורים, וגלקסיות. הוא נרשם ללימודי פיזיקה באוניברסיטת ת"א, מתוך כוונה להמשיך לתואר שני באסטרונומיה. כחוג נוסף נרשם ללימודי תרבות סין והשפה הסינית. זה נראה לו אקזוטי ומרענן. אבא כבר לא אמר כלום.

הוא לקח את המעטפה מידי המנהלת והחל לפתוח אותה בצורה מסודרת, מנומסת. האם קיבל העלאה? הדבר יכול מאד לעזור לו עכשיו. והוא אכן משתדל כמיטב יכולתו עם פראי-האדם התמימים האלה, משופעי ההורמונים. לרוב נדמה לו שהם לא מקשיבים בכלל, הראש שלהם במקום אחר, הם בוהים בו כשהוא מתאמץ ומשרטט על הלוח ווקטורים וגלגלי שיניים, ומרצה להם על הקשר שבין אנרגיה מסה ומהירות האור, הפנים שלהם אטומות כאילו דיבר אליהם סינית. רק בהפסקה הם מתעוררים לחיים, נשטפים החוצה באנרגיות שעולות על גדותיהן, מותירים אותו כבד, זקן, והוא הרי בן שלושים ושש בסך הכל. 

מנוי זוגי לקאמרי. זה מה שזה.

אמר תודה ויצא בלי להוסיף מלים. בסוף היום כשחזר לדירה הניח את המעטפה על השידה הקטנה ליד דלת הכניסה. היא מונחת שם מאז. הוא רואה אותה בכל פעם שהוא נכנס או יוצא, שיכבת אבק עדינה הולכת ונערמת עליה מיום ליום.

עוד שעת טיסה עברה. אולי יקום לשירותים? יעשה סיבוב, יכניס את הראש למטבחון של הדיילות ויקח אחת מכוסות מיץ העגבניות שמונחות שם על מגש בשביל מי שרוצה? לא טוב לשבת הרבה זמן רצוף. הוא מעיף מבט בגברת כבדת הבשר במושב שלידו. הראש שלה מוטה לאחור והיא ישנה בפה קצת פתוח. יניח לזה לעת עתה. אולי אחר כך.

העננים נעלמו. עכשיו היו טסים לאורך פס שמיים מרהיב בצבע וורוד. עוד מעט יהיה לילה. לצערו, אצלו שרעפים בשעות בין-ערביים יפות כמו זו היו תמיד מסתיימים בחיזיון של השדיים הגדולים הערומים של גברת מוסקוביץ' שהיו עולים פתאום לנגד עיניו. הוא היה אז בן שמונה, ובפעם הראשונה נתקל בהם במקרה כשחיכה קצר-רוח לרדת החשיכה כדי לצפות בכוכבים בטלסקופ הצעצוע החדש שאמא קנתה לו. לפני כן, וגם הרבה אחרי כן, לא ראה אישה עירומה. היא התגלתה לו פתאום בחלון הדירה שממול, מיד לאחר שסיים להשקיף על החתולה הג'ינג'ית ומעלליה שזנבה נעלם סופית מאחורי פחי האשפה. הרים מעט מבטו עם הטלסקופ ופתאום הם ניחתו עליו ללא שום אזהרה. גדולים. כבדים. חשופים. שדיים. הוא זוכר איך נבעת בתחילה ונרתע אחורה לרגע לפני ששוב הצמיד היטב את עינו לטלסקופ ועקב מכושף אחר המחזה. הוא לא סיפר לאף אחד. בשבועות הבאים היה מתייצב עם הטלסקופ יום יום באותה שעת-בין-ערביים בדיוק, בתערובת של משיכה ואשמה. השדיים של גברת מוסקוביץ' הופיעו שוב בחלון ממול עוד כמה פעמים ספורות עד שנעלמו לחלוטין, לא ברור למה. לפעמים הוא תוהה אם ההתרגשות שתמיד עלתה בו אחר כך לאורך חייו כל אימת שצפה בכוכבים, כשהיה בנוער שוחר מדע, באוניברסיטה, ועד היום, לא היה מקורה בין היתר באותה התעוררות עזה שחש אז, בגיל שמונה, מסיבות לגמרי אחרות.

תשע בערב (שעון ישראל עדיין בשעון שלו). החשיכו את התאורה המרכזית במטוס והדיילות מתהלכות במעברים ומחלקות שמיכות דקות. רוצים שישנו. השכנה ליד, כאילו לא ישנה מספיק טוב עד עכשיו, מתעטפת לה בשמיכה וממשיכה לישון. הוא לא מנסה אפילו. כל השבוע לא ישן טוב. מאז אותה שיחת הערכה כביכול אצל המנהלת. מנוי לתיאטרון. זה מה שהוא מקבל אחרי שש שנים של עבודה קשה, סיזיפית, לא מתגמלת משום בחינה. איפה הוא ואיפה הכוכבים. הגלקסיות. הסתובב במועקה הולכת וגוברת ככל שהשבוע נמשך. חורים שחורים. הרגיש שנפער בו חור שחור בתוכו. או אולי היה קיים בו כבר מקודם, כל השנה האחרונה הארורה הזו, ורק הלך והעמיק. מנוי לתיאטרון, זוגי.

לפעמים הוא חושב, מזל שאמא נפטרה עוד קודם, לפני שזה קרה. אם היה דבר אחד שיכול היה לנחם אותו במעט על מותה המוקדם, הרי זו המחשבה שלפחות שיברון הלב האחד ההוא נחסך ממנה. שלפחות לא היה צריך להצטער ששוב הוא איכשהו מצער אותה. הוא יודע שמסלול חייו לא הסב לה יותר מדי נחת גם כך. שקיוותה בשבילו ליותר. גם היא. כמוהו. כמו יפעת אולי. יפעת שאהבה אותו מאד פעם, ואותו יום ישבה על הספה בסלון ובהתה בפרסומות בטלוויזיה כשקרא אליה מהמטבח "יפעתי, המקרר שוב מתחיל לעשות בעיות. נראה לי שהפעם כבר נלך על חדש."  "אה? יפעת?" המשיך כשלא ענתה והלך אליה לסלון, "ביום שישי זה, מה את אומרת?" היא הפנתה אליו את פניה מהטלוויזיה, הן היו מאובנות. "אני רוצה להתגרש," אמרה.

ואם המקרר לא היה מתקלקל? היתה עולה בו בחודשים שלאחר מכן המחשבה הילדותית, להכעיס. היא עלתה בו כששכב ימים במיטה בדיכאון אחד מתמשך, וכשגרר עצמו לבסוף ממנה וניסה להתחיל לתפקד, וכשיום אחד במטבח בעט בכעס במקרר, שהיא השאירה לו יחד עם המגנטים של תמונות שניהם על הדלת ועם כל שאר הדברים בדירה שעזבה. הטכנאי שהוא נאלץ להזמין אחרי שהמקרר שבק לגמרי בעקבות אותה בעיטה לקח ממנו הרבה כסף ואמר: "פייר אני אומר, כבר היה עדיף לך לקנות חדש."

לאחר מכן חזר לבית-הספר, ללמד, נושא בשקט את השיגרה החדשה שלו, מבליג.

שכנתו מימין התעוררה סוף סוף. הוא מנצל מיד את ההזדמנות הנדירה וקם ממקומו לשירותים. עיניו אדומות וצורבות מאוויר המטוס היבש ומחוסר שינה. הוא שוטף אותן ושב למקומו. בלילה שבין רביעי לחמישי השבוע כבר לא ישן בכלל. אחרי שעות של התהפכות במיטה קם וניגש למחשב. שתיים בלילה. אדם בבדידותו. אחרי ששוטט באתרים פה ושם, קם, ניגש למקרר למזוג לו מים קרים. שוב אין אור במקרר כשפותחים את הדלת. חזר למחשב. חשב אולי אסקור מחירים של מקררים יד שניה בזאפ או משהו כזה. במקום זאת הקליד "נוגה פלדמן", מצא כמה תוצאות ואחר כך עבר לגוגל תמונות. ראה תמונות שלה מחייכת, יפה, כמו שזכר אותה כשהיו יחד בטיול שאחרי הצבא, רק יותר מבוגרת. חזר לתוצאות הראשונות ולמד שהיום היא ווטרינרית, גרה במכבים, בעל ושלושה ילדים. אידיוט, אמר לעצמו. הוא המשיך לשבת מול המחשב, מטושטש. הוא לא זוכר איך מצא עצמו לבסוף באתר של "הדקה ה-90", לוחץ על "הזמֵן" של טיסה ישירה לסין, כרטיס בכיוון אחד. הוא כן יודע שכאשר קלט למחרת מה עשה וחזר והפך בדבר, הסתבר לו בהדרגה שהוא אכן מתכוון לבצע זאת כנגד כל הגיון סביר ובידיעה שזה המעשה המטורף ביותר שעשה ויעשה מעודו.

השחר עלה. חמש בבוקר כבר (שעון בייג'ין). הדיילות עוברות עם קנקני קפה שמפיצים ריח טוב ועם חיוך שאינו מתעייף לעולם. עוד שעתיים ינחתו. במזוודה הוא לקח איתו מילון כיס קטן "לוֹנְלִי פְּלַנֵט" לתייר בסין. הוא כבר לא זוכר הרבה מהשפה מימי לימודיו באוניברסיטה. יפשפש וימצא במילון איך להגיד בסינית "מסעדה", "מלון", "כמה זה עולה". הוא לא זוכר איך אומרים את המלים האלה. הוא גם לא זוכר, אבל לא בטוח שימצא שם, איך אומרים בסינית כישלון, אכזבה, אימה, סיכוי.