מה אתה מחפש כאן?

פני הגבר מסגירים תווים ילדותיים לרגע ואני מיד מתחרטת על נימת קולי. לא הייתי צריכה לנזוף בו כך. הוא סך הכל איש, זר אמנם, אך די מבוגר – יכולתי להיות לו בת זקונים – שנעצר לרגע ליד ביתי להתבונן; לא בי, בבית, אולם אינסטינקט הגנתי כבר התפתח בי משעות הבוקר ומיד הרחתי אותו ונהמתי.

הוא אומר שגר כאן בבית כילד, ופתאום הזכרונות הציפו אותו באחת. לא התכוון להיראות כזר מאיים; תלבישי מעיל גשם וכובע על כל גבר בן למעלה משישים וזה מה שתקבלי. חייכתי, התנצלתי והזמנתי אותו פנימה. ברור לי שהוא מעוניין בסיור בחדרי נעוריו.

כשהוא מסיר את המעיל והכובע נעלם הזר, ועל מפתן ביתי מתייצב סב צעיר, אולי אף טרי, לבוש כחסיד, למרות שודאי איננו, משום שהוא סוגר את הדלת אחרינו, והריח שהרחתי מקודם אינו אלא בושם נעים, גם אם מעט מיושן.

הצעתי לאיש שוקו חם שהתבשל על הכירה; שוקו חם לכבוד היורה הוא מסורת עתיקה בין בעלי וביני ומכיוון שהאיש – עדיין זר, עלי לשאול אותו לשמו – הקדים את בעלי, אני מרגישה צורך לחלוק אותו עמו.

ראובן, הוא משיב ועכשיו איננו זר עוד ואני, שרגישה לשמות היום, מגלגלת את שמו בין שיניים סגורות: ראובן, רובן, בן, בני – קצת מיושן, כמו ריחו, ומניחה יד חמה על אפודתו הלחה, ודאי הגשם תפס אותו, ומציעה לו סיור מודרך בבית. ובעצם, מי ידריך את מי?

אני עוקבת אחר ראובן בביתי שלי ולנגד עיני תמונת גבו הרחב מכסה את החדרים המוכרים. גבו עולה ויורד שעה שהוא מספר לי על ילדותו בחללי הבית הזה ועל אם, שעוד בחייה היתה איננה, חסרה, ואני מניחה שוב יד על אפודתו, שהתחממה בינתיים, חשה בנשימותיו המהירות ובהתנגדותו להן ואני רוצה לומר לו שאני מבינה, שהביקור הפתאומי הזה ודאי מסעיר אותו, שהוא לא חייב להתאפק כי אנו לא מכירים, שירגיש… בבית.

בקומה השנייה הוא נעצר לפני החדר הריק ואומר כי זהו חדרו ואני מתפתה לספר לו, אך עוצרת בי, והמלים שעשו את כל הדרך במעלה הגרון משרטטות חיוך על פני ולפתע אני מבינה שהחיוך המפורסם של מונה ליזה איננו חיוכה של אישה הרה הממתיקה סודה, אלא חיוכו של דה וינצ'י, שכמעט צייר אותה הרה והתחרט ברגע האחרון.

הוא מספר לי על אחיו ועל אביהם, שהיה תופס אותם רבים ומכה אותם חזק יותר ממה שהכו אחד את השני, ללמדם לקח, ופעם אחת אפילו דחף… ואז הוא נפנה אלי ומבחין בידי הנחה על כרסי השטוחה עדיין והוא מבקש שלא אעמוד כך, עם גבי לגרם המדרגות, ואז, לאחר שתיקה קצרה, אומר שהספיק לו.

כשאנו יורדים למטה הוא עוקב אחרי. תמונת גבי הצר ודאי אינה מסתירה לו יותר מדי מן המדרגות המוכרות. המדרגות הן סך הכל שבע-עשרה, אולם זה מרגיש כאילו אנו מבלים זמן רב בירידתן כמו בסיור המודרך בבית כולו.

ישנם בכל זאת איזה שני אחוזים של חוסר בטחון שלי לגבי ראובן. הוא בכל זאת זר לי. רק עכשיו, עם גבי אליו, כשאינני צריכה להביט בפנים אנושיים ולקרוא את תוויהם, ולהסתיר בחיוכי, אני נזכרת בזה, שהוא זר, ומה אני עושה עם זר בביתי, כשבעלי איננו, עם גבי אליו? כמה מדרגות עלי עוד לרדת על מנת, שאם יתפתה לדחוף אותי, לא אתרסק על הרצפה? אלה הם אותם שני אחוזים עליהם מתריעים בגב חפיסת הגלולות הסגולה. צמרמורת קלה מתפשטת על עורפי החשוף כמו הסתנן הגשם דרך גג ביתי וטיפה אחת נשרה לה שם.

פתאום אני ממהרת לסיים את הביקור ועם זאת, לא מוותרת על נימוסיי. אני מציעה לו כוס שוקו נוספת ושואלת אם ירצה לנוח קצת ולהכיר את בעלי, שוודאי ייכנס כל רגע. הוא מגיש לי את הכוס הריקה באחת, מודה ומתנצל כי עליו ללכת; הביקור הלא מתוכנן גזל דקות יקרות מיומו – ומיד מתקן, לא רוצה להישמע כפוי טובה, שהביקור העניק, לא גזל, כמה דקות יקרות ליומו.

במפתן ביתי הוא שוב עם גבו אלי, יורד בזהירות את שלוש מדרגות הכניסה הרטובות וכשהוא כולו שוב ברחוב, עטוף במעיל ובכובע, הוא מישיר מבט לראשונה באופן ברור אל כרסי, למרות שאינני אוחזת בה, ואז נושא ראשו לשמיים, שואף מלוא חזהו וקולו נשמע ילדותי כשהוא נושף:

״אח, אמא, הריח הזה של הגשם הראשון משגע!״