בוקר היום של ליל הסדר. אהרון ופנחס שני נערים היושבים על גדות הוויסלה ומציצים במפלי הבשר הלבן של שדי הכובסת הגויה אנה, המפזזים כבני אלים תחת בד שמלת הכותנה הלבנה שלה, כשיושבת היא כמותם על שפת הנהר.

תנועות ידיה הסיבוביות מרקידות את הסבון בתנועה מעגלית על גבי פריט הכביסה שנשלף מסלסלת הבגדים המלוכלכים. הבגד מוטבל במימי הנחל בידיה החזקות כידי נפח המפרזל פרסות סוס, והמלבוש הכבד ממים וסבון חוזר לטבול במים. היא חוזרת וטובלת אותו בנהר, מוציאה, בוחנת ומטביעה, מוציאה בוחנת ומטביעה עד אשר נחה דעתה ואז היא סוחטת אותו עד שמתנער הוא סופית מהטיפות האחרונות.

אהרון ופנחס יצאו למצוות ביעור חמץ. במקום לשרוף את הלחם והעוגות, העמיסו את אנה הכובסת בסל גדוש דברי מאפה. כתמורה היא סוחטת את הכבסים כשהיא רכונה קדימה עם שיפעתה הנחלצת החוצה.

קימור שדיה המלאים משתקף במים. אהרון ופנחס קופצים לוויסלה, קוראים תיגר על טמפרטורת המים, שוקעים לתוך צלליות הקימורים הנפרשות כרכיכות ענק ונעות במסילות המוכתבות להם מתנועת הסחיטה, מנסים להיאחז בעיגולי החשק הדמיוניים, להיבלע בתוכם, לטפס עליהם, להצמיד את שפתותיהם לפיטם החמקמק שבראשם, מזדקרים רועדים מקור מעל המים, סופגים בראשם את מפל טיפות הסחיטה הניתזות מלמעלה, צוללים בשנית, איש איש לתוך צל השד שלו שמתעמעם ומצטלל, נמוג ונוצר מחדש, והם מנסים להעפיל עליו, להחליק על מדרונו, ללפות, למשש, לינוק, מצטמררים מזרמי המים הצוננים ומתלהטים בחום בבואת השדיים של כובסת פולניה, עד שהם מתפרקים.

** פורסם לראשונה במקומון "כל העיר" ירושלים.