close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בין עבריות ליהדות: מזרח ומערב

    גבריאל מוקד | מאמרים | התפרסם ב - 28.06.19

    לאחר הערותיי על השפה העברית ובהמשך על יחסים בין דת ולאום, אני עובר לסוגיה חשובה נוספת במסגרת דיון באפיון המצב הלאומי והרוחני שלנו במדינת ישראל של היום, והיא סוגיית היחסים “בין מזרח ומערב.” סוגיית היחסים “בין מזרח ומערב” בתרבותנו (ובחברתנו כולה) הועמדה לאחרונה במרכז, הן בפולמוסים הרעשניים בין שרת התרבות שלנו לבין חלקים ניכרים של “קהיליית המרכז” והן במהלך פעולתה של ועדה בראשותו של המשורר ארז ביטון. אולם לדעתי גם השרה וגם המשורר הנ”ל לא העמיקו בסוגיה המרכזית הזאת של יחסים בין מזרח למערב כתחום תרבות.

    השיטתיות הבולטת בגישת “המזרחיים המקצועיים” הייצוגיים הללו שלנו מתגלה וניכרת קודם-כול דווקא בניתוק רוב התלונות והטיעונים בדבר קיפוח תרבותי והצעות התיקון שלהם מהרקע ההיסטורי והתרבותי הכללי והממשי של כל האזור הגיאוגרפי שלנו (המכונה עדיין לרוב “המזרח התיכון” אך אני מעדיף לכנותו מערב אסיה/צפון אפריקה או אולי גם לקרוא לחלקו “מזרח הים התיכון”). כלומר, אינני בא להתווכח עם פרטי ההחלטות הקונקרטיות השונות של שרת התרבות, שהיא מקשרת אותן עם המכלול של יחסים מזרח-מערב, לא כולל עם המלצות שונות של הוועדה שהוקמה (החלטות והמלצות אשר בחלקן – אך רק בחלקן – הן אולי דווקא חיוביות ומתקנות תיקונים חיוביים – למשל, התוודעות לתרבות יהדות ארצות האיסלאם – בתחום מוגבל מסוים).

    אני בא להסתייג מהרקע הרעיוני הכולל ומכמה מהנחות היסוד שלהם, לרבות חוסר הפרופורציות והחד-צדדיות התמאטית, המוטים לכיוון לא נכון ומוטעים בעיניי במידה רבה, בבואם להציג שוויון מדומה בין תרבות האזור בימינו לתרבות כלל העולם המערבי, וזאת קודם-כול מחמת ניתוקם מההיסטוריה הממשית, התרבותית והכללית, הן של העולם והן של המזרח התיכון עצמו. כלומר, ביטון ורגב גם יחד מתעלמים לחלוטין מההיסטוריה החברתית והתרבותית הממשית (ושקיעתו היחסית) של אותו אזור (המזרח התיכון) שהם מתיימרים לדבר בשמו ולקבוע את עלבון תרבותו. הרי רגב וביטון – אילו היו מעמיקים יותר מבחינה תרבותית – היו צריכים קודם-כול להציב בפני עצמם שתי שאלות, שהשנייה בהן שלובה בראשונה. ראשית, הם היו צריכים לשאול ביושר ולהשיב לעצמם ביושר על השאלה הבאה: האם בחמש מאות השנים האחרונות עברה או לא עברה הדומיננטה, הבכורה, בכל התחומים מהמזרח התיכון שלנו למערב (“מערב” מתפרש כאן כאירופה וכאמריקה – לפחות זו הצפונית)? שנית, אם כן, אולי היו צריכים גם לשאול את עצמם מדוע בעצם התרחש התהליך הזה?

    אגב, כ”דומיננטה,” כלומר בבכורה ובמעבר שלה מאזורנו למערב, אני מתכוון למעבר של בכורה בכל התחומים למערב: בתחום המדעי, הטכנולוגי, הפילוסופי, האומנותי (לרבות הספרותי), הכלכלי, הרעיוני, המדיני, הפוליטי, הצבאי, וכו’. האם גב’ רגב ומר ביטון, למשל, מוכנים לקבל ולהפנים עובדה זו, או אולי דווקא כופרים בה? האם, למשל, גב’ רגב מוכנה לקבל את העובדה כי עצם המשטר הדמוקרטי שבזכותו היא מכהנת כשרה בממשלתנו נולד לא בצפון אפריקה ולא באימפריה העותומנית או הסאסאנידית, אלא דווקא באירופה ובארה”ב? האם מר ביטון, למשל, מוכן להכיר בעובדה (המצערת כנראה לדידו) שההתפתחויות הקובעות בשירה העולמית והעברית (ובספרות בכלל) במאות השנים האחרונות לא באו מהאזור הגיאוגרפי שלנו? ממש כשם שבתחום אחר, הלאומי-יהודי נטו, התנועה הציונית נולדה, בניגוד להיסטוריוסופיה של “מזרחיים מקצועיים,” יותר בין וינה לאודסה מאשר בין אוראן לצנעא, ושום זיוף היסטוריוסופי אינו יכול לשנות עובדה זו, ואין משמעה של אמת היסטורית זו זלזול ברגשות לאומיים ודתיים של יהודי ארצות האיסלאם.

    כלומר, בעצם ניצבת בפנינו השאלה באיזו מידה ניתן להתעלם מהעובדות ההיסטוריות האובייקטיביות של מעבר הדומיננטה הכלכלית, המדינית, הרעיונית, ההגותית, המדעית, הטכנולוגית, האידיאולוגית והאומנותית (לרבות זו הספרותית) למערב במאות השנים האחרונות, ובאיזו מידה ניתָן וניתֵן ל”מזרחיים המקצועיים” שלנו ליהנות מפולחן היחסיות הטוטאלית, מהרלטיביזם התרבותי האנטי-אובייקטיביסטי המוחלט, של שלילת ערכי-אמת כלשהם של ה”לוגוצנטריזם” המערבי וסגידה לאחר, לכל אחר, של חוגי הדקונסטרוקציה שהשתלטו בעשורים האחרונים על חטיבות רבות דווקא באקדמיה המערבית, וברוב המדיה?

    המסקנה מדבריי לעיל היא כי מי שאינו מוכן לראות את כל העובדות הללו נאלץ לכהן בעצם כקומיסר המופקד על הנהגת שוויון מדומה בתרבותנו, באורח מלאכותי לגמרי, הרבה מעבר לנחוץ לשילוב האוצרות של תרבות יהדות המזרח כי המגמה האמורה של פולחן מזרחיות בכל מחיר מתעלמת מהתפתחויות ממשיות בתרבות העולם במאות השנים האחרונות – וזאת גם בטרם מתחיל הדיון על תרבות במדינתנו הקטנה.

    אמנם התזה שאני מעלה כאן טעונה כמה השלמות, מהן כלליות באופיין ומהן עוסקות בדילמות פרטיקולריות יותר. כך, למשל, ברור כי קביעת העובדה של בכורת “המערב” – ואירופה וצפון אמריקה במרכזו – בכל התחומים במאות השנים האחרונות, אין פירושה התעלמות מפשעי הקפיטליזם, המערבי ביסודו, הן בעידן הקולוניאליזם כולו (שאמנם גם לפי מארקס היו בו גם צדדים מקדמים ומתקדמים), והן בעצם סחר עבדים מאפריקה בפרט, ובעת אימפריאליזם עוצמתי שגרם לקטקליזם של מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בתקופת הפשיזם ועליית הנאציזם והשואה. לי, על כל פנים, באופן אישי – ובדומה ליתר הניצולים מהשואה – בוודאי אין סיבה לשבח את אירופה בלי סייג לאחר שכמעט כל בני משפחתי נרצחו בשואה על מזבח תורת הגזע ואנטי-שמיות חולנית. אך, בכל זאת, הקואליציה הליברלית-קומוניסטית הביסה את המפלצת הנאצית כגידול בלב אירופה – והצילה את כבוד ה”מערב,” ואחר כך קם האיחוד האירופי, וכחָפץ לכפר על צרות העבר נע דווקא כליל בכיוון של זכויות האדם. בכל מיקרה, גם חטאיה ולבטיה של אירופה אינם יכולים להטיל בספק את עצם מעבר הבכורה למערב.

    נוסף לכך, אין בתיאור של מעבר הבכורה הנ”ל למערב שום גזענות. יש בכך גם תיאור כרונולוגי-עובדתי שאיננו פוגם בגדולת העבר של המזרח. הרי כולנו נודה ברצון כי, אם היינו שבים אלף שנה אחורה בזמן, אזי יכולנו להעיד כי בגדד, דמשק, קהיר ואלכסנדריה, מרקש, וסביליה (וכן ערי מרכז אסיה ובייג’ין) היוו ערי מטרופולין, כאשר במערב, בצד שרידי רומא, היו פריז ולונדון אז בעצם רק כפרים קטנים שבתוכם הילכו בנחת חזירים, ורוב אדמות גרמניה ופולין ורוסיה היו מכוסות ביערות מרבץ לדובים ולזאבים. כלומר, לא מדובר כאן בפערים של גזע או גנום בין מזרח למערב, אלא בתנודות היסטוריות וסוציאליות. אכן, אותו יתרון קודם של מזרח על פני מערב, ובעצם גם של דרום לעומת צפון, ניכר גם בטקסטים עבריים דאז. מי לנו גדול בשירה העברית משמואל הנגיד, משלמה אבן גבירול, מיהודה הלוי וגם משני בני עזרא? (וגם בהגות ברורה גדולתם של סעדיה גאון, רמב”ם, רמב”ן וקרֶשקס). אכן, זו היתה והינה שירת ספרד האמיתית והגות בבל וספרד האמיתית, ומגוחך להציג לידה כביטוי לשירה ספרדית או מזרחית את המשוררים “המזרחיים המקצועיים” שלנו, הפעילים כיום בארץ. הרי המשוררים הללו היו צריכים לבחון מתוך דאגה את מעמד שירתם מול שירת ספרד האמיתית והגדולה מדורות עברו – לא פחות משהיו צריכים לבחון בדאגה את מעמד שירתם מול שירה עברית חשובה בת ימינו.

    אך מה בדבר יחסים בין רבדים קדומים (שכולם מזרחיים) לרבדים עכשוויים בשירתנו כיום? והנה, האמת היא כי גם אותם סופרים עבריים, שהם היותר מערביים כיום על פי נוסח מודרניסטי, אינם זקוקים לאישורי “כשרות מזרחית.” הרי כל השפה העברית – זו הלשון המטאפיזית והאקסיסטנציאלית העתיקה והחדישה גם יחד, היחידה בעולם כלשון מדוברת ספוגה בסמנטיקה שמית קדומה, כלומר היא מזרחית מובהקת בחלק חשוב שבה, כשתחילתה משוקעת – כביטויו הנשגב של תומאס מאן – וכל יוצר עברי רציני שואב מהמאגר האדיר הזה של דינאמיקה בין רבדים היסטוריים רבים ושונים של השפה העברית, שבחלקם הם ממילא ארכי-שמיים וארכי-מזרחיים.

    אני מודע לכך כי הסוגיות שהעליתי לעיל בכללן – ובייחוד אלו במסגרת דיון על יחסי מזרח ומערב בתרבותנו, הן אמנם מרכזיות, אך עדיין אינן ממצות את הדיון הזה כולו שפתוח גם לאי-אלו שאלות נוספות. בכל מיקרה, חשוב לא לזהות באופן כפייתי את הסוגיות הרוחניות הנפרדות זו מזו. כך, למשל, רצוי להפריד בין הדיון על תרבויות מערב ומזרח אצלנו לבין סוגיה ענקית הרבה יותר של יחסים בין דת לחילוניות (בארץ וגם באזור, לרבות הנטייה לפונדמנטליזם). מובן ביותר כי מן הראוי גם לא להמיר את הדיון הרוחני העקרוני בסוגיות דיון שוטפות של יחסים בין שמאל לימין וכדומה.

    גבריאל מוקד

    פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. כעורך כתב העת "עכשיו" היה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. כיוצר, הוא פועל במסגרת סגנון הווריאציות והמטא-וריאציות. בנוסף עורך ומפיק של כתב העת "ג'רוסלם רוויו".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 0
    • 1
    • 0

    תגובות


    2 תגובות על “בין עבריות ליהדות: מזרח ומערב”

    1. עמנואלה ברש רובינשטיין הגיב:

      מאמר מאלף, עם תובנות היסטוריות מעמיקות — וגם אומץ אינטלקטואלי. תודה.

    2. ברוך שמעוני הגיב:

      מאמר מאלף??? המאמר הזה רצוף בעמדות פטרוניות ואוריינטליסטיות. מי כותב ככה בעשורים האחרונים??? על מה נלחם גבריאל מוקד? לשם מה שיכרון הכוח המערבי/אשכנזי הזה? ומה הקשר בין התחדשות תרבותית, מערבית לפי מוקד, לבין הוצאה של התרבות המזרחית, הכורדית, פרסית, מרוקאית יהודית מחוץ לקנון הישראלי הרישמי? ולמה ההקבלה בין רגב לביטון, בין פוליטיקאית בוטה לבין יוצר תרבות פורה ומעמיק? התביישתי לקרוא… והערותיי לעיל הן קמצוץ ממה שיש להגיד על התזה הגזענית כוחנית הזו…

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    דִכָּאוֹן  

    שרון אפיאס
      הַיּוֹם אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֶתְמוֹל הָיִיתִי בְּדִכָּאוֹן זֶה הָיָה בְּדִיּוּק בָּרֶגַע...

    שלושת המופלאים של ישראל לרמן

    אפרת ויצמן
    מאחר שגעגועים הם שמי האמצעי, שיחות נרגשות על ימי התום, והפשטות...

    נעים להכיר, גלית אבגי כהן

    אבי גרוסברד
    גלית אבגי כהן היא משוררת ומחברת הספר "קילומטרים שלמים של קרבה"...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית