close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בין עבריות ליהדות: השפה העברית

    גבריאל מוקד | מאמרים | התפרסם ב - 23.05.19

    במאמר ראשון מתוך שלושה בסדרת עיוניי, המובאים כאן תחת הכותרת “בין עבריות ליהדות,” אציב תחילה דווקא את השפה העברית. הדבר הזה הוא אף טבעי לגביי – בהיותי סופר עברי – אך נודעת לו, כפי שבוודאי יתברר בהמשך, גם משמעות אובייקטיבית ובלתי מפוקפקת נרחבת יותר.

    השפה העברית, שהיא כיום קודם-כול לשונם של כשבעה מיליון אזרחי-ישראל היהודיים, היא בבירור יחידה בסוגה בעולם. היא הלשון העתיקה היחידה המדוברת כיום – והיא גם היחידה שכל ילד ומבוגר הדובר בה יכול להבין גם כ-90 אחוז ממילונה היסודי העתיק, המצוי בכתובים (בעיקר בתנ”ך, אך גם במשנה ובמידת-מה גם בכתבים קצת פחות עתיקים אחרים, כגון הפיוט, שירת ימי-הביניים וכתבי הגות).

    עם זאת, זוהי שפה שהתכנים המבוטאים בה השפיעו על מורשת רוחנית של כל העולם, ובייחוד על מורשת ארצות נצרות: באירופה ובאמריקה, וגם מעבר להן, למשל, גם בחלק ממדינות אפריקה. הם גם השפיעו, באורח חלקי, על מורשת האיסלאם שנוצר באזורנו (“המזרח התיכון”) והתפשט גם הרחק, בדומה לנצרות, לתוך אסיה ואפריקה.

    מובן גם כי תכנים אלה של טקסטים קדומים של אלפי שנים בשפה העברית משפיעים גם עלינו – כדוברי עברית, בני האומה היהודית בארץ, ובייחוד על כל סופר עברי, על כל מי שכותב בעברית, ועוד יותר משפיעים על מי שמעמיק עכשיו במעמקי הלשון העברית ובקשר לרבדיה. השאלה היא, מה היא אותה השפעה של השפה והמשמעויות החווייתיות והתובנות של השדה הסמאנטי שנאצרו בה (בשפה) ונאצלו ממנה לאורך הדורות, שפועלות עלינו היום, או גם אלו שצריכות, על פי תפישה של גדולת השפה ותכניה והמצב הקיומי העכשווי, להיות פועלות עלינו כיום, עכשיו?

    אם יורשה לי להביא כאן תזה ממאמרי מלפני עשרות שנים (מ”עכשיו” 3/4 1959), הרי אפילו מבחינה לאומית גרידא (או אולי גם לאומית-דתית) גם סכֶמה רעיונית וחווייתית עקרונית (ואפשר אפילו לומר על-זמנית) מקבלת אופי עכשווי יותר כעת. כך, למשל, חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל בתנ”ך עם כל השָׂגָב העל-זמני שלו, מקבל אופי אקזיסטנציאלי עכשווי נוסף על רקע תאי הגזים והשואה של המאה עשרים – למשל מחמת שילוב טכנולוגיות ואידיאולוגיות מודרניות מבלי שיבוטל אותו הארכיטיפ העקרוני הניצב מאחורי חזון העצמות היבשות – והוא הדין ברעיון של ברית נצחית “יותר משמיים ומכוכבים” בין גורם טרנסנדנטי וגורם קיומי, ששום דבר לא יוכל להביא (על פי חזונו היסודי).

    אין ספק, איפוא, כי השפה נושאת בחובה שדה סמאנטי וחווייתי של תכנים מסוימים, ארכיטיפיים, מטאפיזיים וקיומיים, שקובעים מראש לפחות חלק ניכר של דימויים ואסוציאציות כנקודת מוצא להיגבים דימויים וחווייתיים נוספים – גם על רקע עכשווי ביותר, ודווקא על רקע עכשווי כזה, ומבלי לבטל את הרקע הקיומי העכשווי הזה עצמו, אפשר אף לומר כי מבחינה זו היוצר העברי – כלומר היוצר בשפה העברית – ובוודאי במידה שהוא יוצר חשוב – נתון על רקע מאושר ומאושרר ייחודי, לשוני וסמאנטי קדום וממושך, של אלפי שנים, וזאת אף בעל כורחו, כשעצם שימושו בשפה העברית, יוצר בעצם דיאלוג מתמיד בין כל רבדיה לבינו. כך גם אפילו אינטרנאציונליזם סוציאליסטי ופרולטארי (אני מפעיל במיוחד כאן בכוונה לשון הפלגה) עשוי לנהל דיאלוג עם אמרות עמוס הנביא כי איננו נביא או בן-נביא אלא הוא עובד פשוט (“בולס שקמים” וכו’) וכן באומרו: “הלוא כבני-כושיים אתם לי בני ישראל” (כי אתכם הבאתי ממצרים ואותם מארצם הקודמת…). לעומת זאת, כל דיון בעברית על קנאות דתית ולאומנית יתייחס בהכרח לספר יהושע, ממש כשם שכל התייחסות לרוממות מטאפיזית וחווייתית עיקרית ביותר תתייחס תמיד בהכרח אמיתי לספר ישעיהו.

    אכן, אפילו בעת שימוש מצומצם ביחס הלשון העברית בגולה המאוחרת, וכן בעת שימוש ביוונית ובארמית בתקופות מוקדמות ובתקופות ביניים של גַלויות, נשמר הדיאלוג הזה על ידי דוברים וכותבים בעברית. גם אז עדיין פעלו תמיד היחסים ההדוקים הללו בין השימושים השוטפים בשפה לבין כל אוצרותיה מזמנים עברו, אם כי יותר בכיוון סקראלי. אך מצד שני ברור כי המשמעות הסקראלית המובהקת של השפה כשפת-קודש, וגדולת התכנים הדתיים שבה תימשכנה כנתון ראשוני בתודעה מראשית גדולתה שלה – אמנם מבלי לחייב את כולנו לקבל על עצמנו את עול גדולתה הדתית והמטאפיזית בלי ערעורים קיומיים עכשוויים ומבלי לחוש את האירוניה שביחסים דיאלקטיים בין רבדיה השונים – אך כל זה על רקע תכניה הגדולים מכול בכול.

    בין השאר, חשוב בהקשר הזה להדגיש כאן את אפשרויות ההתייחסות והשליטה ככל שמדובר בכל עשרה רובדי תולדות השפה העברית ומובן כי לא כל יוצר עברי יכול לכתוב מתוך שליטה פוליפונית כזאת. לדעתי, ש”י עגנון היה הסופר העברי היחיד שהוכיח שליטה פוליפונית מוחלטת כזאת. לעיתים ניתן היה אפילו לטעון, בצדק, כי שליטה זו היתה בחלק מיצירתו “סגולתו” המרכזית. בכל מקרה ברור, כי שליטה כזאת בכל רובדי השפה (או ברובם) וביחסים ביניהם איננה רק סגולה טכנית, או אף לא וירטואוזית כשלעצמה. זו בעצם גם שליטה בתכנים סמאנטיים וחווייתיים שמייצג ומעצב כל רובד, וגם דברי התפעמות, ניגוד וקירבה בין אפשרויות סמאנטיות וחווייתיות שונות – דהיינו זו דיאלקטיקה, תורת הניגודים והקִרְבות והשפעה ותגובה הדדית בין רובד היסטורי ורגשי אחד למשנהו.

    אין, למשל, ספק כי העולמות הרוחניים של התנ”ך ושל המשנה הם שונים מאוד זה מזה – וההבדל הזה הוא גם ידוע ומוכר מאוד. לפיכך, עצם שילוב שני עולמות סמאנטיים וחווייתיים כאלה במִרקם שיר או סיפור או מחזה אחד, יש בו משום אתגר ברור במכתב הדרמטי והעיוני הקיומי הכללי או האירוני המובהק של היצירה והוא יכול לגרום לרִימוּמָה ולהעמקתה, אך גם – במקרה ניגוד, של מיעוט כישרון – להורדתה לתחום נחות (עד למגוחך), שהרי השפה גומלת במעלָה גבוהה, או גם אפילו במצוינות רק ליקיריה. ברור, איפוא, כי מורכבותה של השפה יוצרת לא רק סיכוי, אלא גם סיכון לכל יוצר.

    מן הראוי להזכיר גם כי היצירה העברית ניצבת ביחסי גומלין לא רק עם כל רבדיה של השפה עצמה, אלא גם עם שפות אחרות שפיתח מידי פעם העם היהודי בגלויותיו, כגון יידיש ולדינו (נוסף, כמובן, ליחסים מורכבים עם שפות אחרות בעולם). כאן עלינו לציין כי הוקרתנו למורשת העם היהודי בגלות לסוגיה, ולשונות שהוא פיתח שם, איננה צריכה לגרוע מאִפיון השפה העברית בתור לשון עם מעמד מרומם שאין דוגמתה. אמנם יש אפילו להקשיב לרגש, לסנטימנט, העצום, שאני חש, למשל, כלפי לשון היידיש – למרות שבעצם אינני דובר בה, המבטאת רגש והווי של חלק גדול מהעם היהודי (שברובו נרצח) ויש לעשות כל מאמץ על מנת לשמור גם מורשת מרגשת ונפלאה זו – אך, כאמור, גדולתה של העברית והתולדות של מאמץ לוחמני מלפני מאה וחמישים שנה להחיותה כלשון מדוברת, ועוד קודם לכן יצירת ספרות עברית חילונית הם במרכז תרבותנו וגדולתה.

    פרשה בפני עצמה בתחום רב-לשוני יהודי, או יהדותי זה, הקיים בשולי התולדות הכמעט-נצחיות של העברית, היא נוכחות השפה הארמית. הרי השפה הארמית היתה בשעתה מעין Lingua Franca, השפה האזורית הכללית של “הסהר הפורה,” מארץ ישראל ועד נהר פרת, וגם מעבר להם, והיא גם שפת הגמרא, כלומר, של רוב התלמוד, שפה האופפת מכל צד כְּיַם הדיון החריף הגואה ושוטף את המשנה העברית. אמנם כעת לא נותרו כמעט הדוברים בה – למרות שעדות נוצריות מסוימות במרחבנו, וגם בארץ, מגדירות עצמן כדוברן בה גם כעת כארמים, כלומר כבני לאום ארמי – ולא כערבים, ויש לכבד זאת. אולם בכל מקרה, קודם-כול, היא חלק מכלל המרחב ההיסטורי והלאומי הגדול של השפה השמית והקרובה יותר לעברית מכמה שפות שמיות אחרות.

    עם זאת, ברור כי מכלל השפות השמיות באזור, אחרי שגם שפות “עבריות” (פניקית, עמונית, אדומית, מואבית, אוגריתית, וכו’) נעלמו כשפות מדוברות, נותרו השפה העברית והשפה הערבית כשתי השפות השמיות הגדולות “בנות-דוד” קרובות למדי, שעיקרה של מורשתן התרבותית ההדדית עשויה להוות מסד תרבותי לשלום אזורי ולברית אזורית גדולה.

    אמנם, אם נשוב כעת ליחסים פנימיים בתוך השפה העברית, לא תמיד, ושמא גם לא לרוב, מתבטאים יחסים אלה באורח בוטה, גלוי ומודגש דווקא, אלא הם לא פעם יותר מרומזים, בדרגות הבלטה השונות מאוד זו מזו. אולם התייחסות רב ממדית זו קיימת בכל זאת כמעט תמיד ביצירה עברית. אמנם בכל זאת קיימות תקופות ויצירות שבהן קיימת בכל אחת מהן דומיננטה, בכורה, של שכבה לשונית מסוימת. כך, למשל, ברור בוודאי שולטת שכבת השפה המקראית ביצירותיו של אברהם מאפו, ברור שהשכבה המשנאית דומיננטית, למשל, ביצירות של משה שמיר מסוג “מלך בשר ודם,” ועדיין מיצירותיו של ש”י עגנון בסיפורת ועד יצירותיו של נתן אלתרמן בשירה מנוהל בְּתוֹכָן דיאלוג רב-עוצמה בין רבדים מרכזיים שונים של השפה העברית.

    בין כך ובין כך, ברור כי מעמד השפה העברית והיצירה העברית מקושר, בלי ספק, עם מעמד העם היהודי והיהדות כדת וכתרבות דתית. בהקשר זה אין ספק כי האומה היהודית במדינת ישראל הדוברת כבר כמעט כולה בלשון העברית, קשורה מאוד עם ישות לאומית, שמבחינה לאומית זו היא פחות מהודקת: העם היהודי בתפוצות. מבחינה זו העברית נתונה בחיי העם היהודי, בדו-קיום, או ברב-קיום, עם שפות נוספות, כבר לא כל-כך עם היידיש, אלא עם אנגלית, צרפתית, ספרדית וכו’. אמנם יבורך כל מאמץ להנחיל ידיעה מסוימת של עברית גם בתפוצות הנוכחיות של העם היהודי – אך אין אלה הימים הקודמים בהם ספרות עברית שגשגה בגולה.

    סוגיה עקרונית לאין ערוך יותר היא קבלת העברית כשפה סקראלית, מקודשת, בעלת תכנים מחייבים של התגלות של דת מקודשת בהיסטוריה ונשענת על טיעונים מטאפיזיים גם יחד על ידי היהדות הדתית. גישה דתית כזאת איננה גישתו של סופר עברי שאיננו מחויב לגישה הדתית של היהדות בתור אמת עובדתית ו/או כלל של אמונה. אולם, כאמור, דיאלוג של קשר לאסוציאציות פנימיות של השפה נוכח תמיד ברקע, גם כחלק של קשב לרוממות השפה עצמה. אגב, אין ספק כי יקום השיח העברי קודם גם ליהדות המונותאיסטית. הרקע האכדי הוא, למשל, גם הרקע הלשוני הקדום של התרבות מימי אברהם אבינו ומדינת-עיר של אוּר שממנה יצא לנדודיו הגורליים.

    רבדים רבים של קדמות עברית משוקעים גם בחלקים הכי מונותאיסטים של התנ”ך, וגם מונותאיזם תנ”כי איננו בדיוק בגדר יהדות משנאית, בין היתר בגלל סמיכותו לקדמות עברית, אולם הערכה זו של קדמות הקוסמוס העברי (הפוליתאיסטי אלילי ברובו המוחלט) איננה מחייבת סופר עברי או את הספרות העברית בכללה לקבל חזות כנענית אידיאולוגיות של תנועת העברים הצעירים והביטאון “אלף” מבית מדרשו של יונתן רטוש. ברור, למשל, כי למודרניזם העברי אין עניין מיוחד בפולחן הבעל והעשתורת, או בהתרפקות על ממלכות “הסהר הפורה.” גם הפואטיקה המיליטאנטית והאימפריאלית ה”קיפלינגית” של רטוש ותלמידיו היא רק מגזר מצומצם מאוד (ואפילו קצת קוריוזי) מעכבת את המודרניזם העברי ותולדותיו. למעשה רק החייאה ריתמית של שכבות עבריות קדומות בשירה הכנענית עשויה לעניין אותנו במידה כזאת או אחרת.

    גבריאל מוקד

    פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. כעורך כתב העת "עכשיו" היה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. כיוצר, הוא פועל במסגרת סגנון הווריאציות והמטא-וריאציות. בנוסף עורך ומפיק של כתב העת "ג'רוסלם רוויו".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 4
    • 0

    תגובות


    2 תגובות על “בין עבריות ליהדות: השפה העברית”

    1. לילי פרי הגיב:

      ורוח אלוהית נוסעת על פני מילים.

    2. חנה קב רוט הגיב:

      מעניין מאד. מצפה להמשך. אני מקווה שהמאמר יענה על השאלה מה הן המגמות המתפתחות בספרות העכשווית בנוגע ליחסים הפנימיים בתוך השפה העברית. האם לא הולכים ונחלשים הרבדים הקדומים של הלשון “לטובת” לשון ישראלית רזה ונטולת קונוטציות מקראיות, משנאיות וכיו”ב.אני מניחה שהשאלה הזו תקבל תשובה, בין היתר, בחלקים הבאים של המאמר המרתק.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ׁׂשִיר מְכוֹן הכֹּשֶׁר

    דודי אור
    שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת קָלוֹרְיוֹת עַל הַהֲלִיכוֹן כָּךְ נוֹלֶדֶת שִׁירָה אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ,...

    לְזֵכֶר חֻרְבָּן

    ציפי שחרור
    לְזֵכֶר חֻרְבָּן, 'בִּכּוּרֵי הָעִתִּים' בְּתֵל אָבִיב, ...

    פֶּגַע

    נורית שושני
    ערב אחד ישב מַתָּן הסופר להעלות את הרהוריו על הכתב. הושיט...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית