ב״סרוטונין״, הרומן השביעי של מישל וולבק וספרו ה-11 שרואה עתה אור בעברית, חוזר מישל וולבק לדמות הגבר התלוש והבודד שאפיינה את גיבורי הרומנים הראשונים שלו, ״הרחבת תחום המאבק״, ״החלקיקים האלמנטריים״ ו״פלטפורמה״.

אם בספריו המוקדמים מצאנו את גיבוריו של וולבק בתחילתו או בעיצומו של המאבק, של התחרות החברתית והמינית, הפעם, לראשונה, אנו מוצאים את הגיבור שלו, מהנדס אגרונומיה (כמו וולבק עצמו), בסוף הדרך. אחרי שנים ארוכות שבהן, חרף עקרונותיו הנאצלים, לקח חלק פעיל בהרס העולם הישן והטוב, ומשהצליח סוף סוף להיפטר מבת זוגו השנואה, הוא מנסה באמצע הקריירה לברוח מחייו.

לעת עתה יש לו די כסף ואת כל הזמן שבעולם. כשהוא מתודלק בניקוטין, באלכוהול ובקפטוריקס, נוגד דיכאון מדור חדש, הוא תועה במרצדס בין מושבות נודיסטים ומלונות בוטיק בספרד ובין מלונות רשת ומגדלי מגורים בפריז; ובעיקר, הוא חוזר למרחבים הכפריים של צרפת ההולכים ומתרוששים. שם, בנופי הטבע המתמסחרים, באזורי החקלאות המתועשת יותר ויותר ובמתחמי התעסוקה והצריכה הפזורים ביניהם, הוא עורך חשבון נפש ומנסה להתחקות אחר האהבות שאיבד. אלא שאז הוא מגלה שבעצם היו אלה חייו שברחו ממנו, ושכל מה שקרה, קרה לנצח.

על רקע שלל התופעות החברתיות המדכדכות שמתאר וולבק, החל בגוויעתו של עולם החקלאות וכלה בהתקוממויות העממיות חסרות התוחלת כדוגמת מחאת האפודים הצהובים, ״סרוטונין״ הוא רומן קשה וכואב על חרטה, על אובדן הליבידו ועל הזדקנות. אם לפני עשרים שנה היה לכם היה לכם קשה מדי לקרוא את ״הרחבת תחום המאבק״ או את ״החלקיקים האלמנטריים״, אל תחשבו בכלל להתקרב לספר הזה.