אני פוצח בטור המלצות חדש ברוח אחרת לכבוד הפסח, לא עוד המלצות נלהבות מחד גיסא לצד ביקורות קטלניות מאידך גיסא, אלא טור שייקרא "בין לטוב בין למוטב" ויביא ספרים ששווה להתמודד איתם בין שהיו במרכז השיח בין שהיו בשוליו, בין מהעבר ובין מההווה, ובקיצור בין לטוב ובין למוטב.

"ארוחת בוקר בטיפני'ס" | טרוּמן קַפּוֹטֶה | תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: עדה פלוֹר | עורכת תרגום: לי עברון-ועקנין | כתר | 189 עמודים | 84 שקלים | 2009

לטוב: "ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרוּמן קַפּוֹטֶה היא אחת הנובלות היפות שנכתבו בחצי השני של המאה העשרים בספרות האמריקנית ובכלל. קפוטה ההומוסקסואל לוקח אותנו שלב אחד קדימה בכתיבת גברים על נשים. אם אצל פלובר ("מאדאם בוברי"), טולסטוי ("אנה קארנינה") וזולא ("ננה") שהבינו לנפש האישה שעליה לשלם מחיר כבד על שִׁחרורה, הרי שאצל הולי גולייטלי, כשמה כן היא, הקדושה קלת ההליכות הנעה בהווה וזורמת עד כמה שאפשר, אין סיום טרגי אלא היעלמות חידתית אל הלא נודע.

למוטב: קשה לומר משהו רע על הנובלה המופתית הזאת, אך אני מניח שבנות המִגדר יוכלו לומר שסופרות כמו אליס מונרו, למשל, יכתבו נשים הרבה יותר טוב מקפוטה, לא לדידי כקורא, מבלי לגרוע מן הפרוזה של מונרו כהוא זה. אין כמו החריג והמִגדר, הבדידות, הכרך והכפר, ובעיקר החומריות הכספית אצל קפוטה.

לעמוד הספר

"מולכו" | אברהם ב. יהושע | עורך: מנחם פרי | הספריה | 346 עמודים | 84 שקלים | 1987

לטוב: הרומן השלישי של אברהם ב. יהושע "מולכו" אחרי סיפוריו הקצרים הנהדרים והרומנים "המאהב" ו"גירושים מאוחרים" מהווה סוג של אקסטנציה. מרומני קולות א-לה רומן גארי או ויליאם פוקנר, פונה יהושע לכתוב רומן-דמות. ליהושע יש כישרון רב ביכולת שלו לסובב את מנוע העלילה, והוא אשף גדול בטכניקות ספרותיות, דמויות ומצבים. הפעם מדובר באלמן ממוצא מזרחי החי בתוך סביבה אשכנזית לעילא בחיפה כשהוא במקור מירושלים, הפוגש במשך שנה חמש נשים שונות בגילים שונים ובא לידי מסקנה מהוססת באשר לגבריותו.

למוטב: הרומן הזה חושף במפורש את חולשתו של יהושע כמספר. הוא אינו יודע את המידה בין האקזיסטנציאליסטי המרתק אצלו לפסיכולוגיזם הטפל. הרומן בחלקיו הראשונים חזק מאוד, כאשר מולכו מגיע למסקנה על ידי אלמנה שהוא יוצא עימה לטיול בחו"ל כי אולי המית בעקיפין את אשתו בשל הצורך שלו לטפל בה טיפול יתר. הוא אינו יודע לאהוב ולהיאהב. הוא רק יודע לטפל. אבל אחר כך המצב הקיומי הזה הולך ומתמסמס בקשר עם הנשים האחרות ומאבד מעוצמתו.

לעמוד הספר

"ביקור התליין" | לילי פרי | עורכת: עליזה ציגלר | ידיעות אחרונות, ספרי חמד | 292 עמודים | 74 שקלים | 1999

לטוב: הרומן השלישי של לילי פרי "ביקור התליין" פחות מוכר משני הרומנים הקודמים שלה "גולם במעגל" ו"ריקוד על המים", אך כתוב באופן ייחודי מהשניים ובשפה פרטית מאתגרת ומקוּדדת. פרי מספרת לנו על פירוק משפחה כביכול רגילה, כי אין משפחות רגילות, וכל זאת דרך טרימינולוגיה של עבודה בהיסטוריה שעושה דניאל הבן על חורבן בית ראשון. לכל גיבור מוצמד אֶפִּיתֶט מקראי מקסים: סבא וסבתא מצד האימא, למשל, נקראים הנביאים הקדומים והדוד שאולי דגן מכונה אלוהֵי הנוכרים וכן הלאה. הניכור שמועבר באמצעות הטרמינולגיה של השפה הפרטית חושף את האמת היַלְדית על המצב, כי כל משפחה אכן יכולה להיות מחנה ריכוז קטן. מיקרוקוסמוס גיהינומי לא פחות מִמִּמְסָדים אחרים.

למוטב: קשה לומר דבר ביקורת על רומן אקספרימנטלי שכזה, אבל לטעמי הוא ארוך מדי. כוחם של רומנֵי לילי פרי הוא בהיותם קאמריים ואינטנסיביים. יכול להיות שהשפה הפרטית הזאת לא מחזיקה שלוש מאות עמודים. ועוד דבר, זה ספר למיטיבֵי קְרוֹא, אבל אל תוותרו לעצמכם, כי רומן משפחה לא חייב להיות עוד ספרות של אמצע הדרך באמפּליטודה שבין צרויה שלֵו למיכל שלֵו.

לעמוד הספר

"פרידה מהצד המערבי העליון (תשעה סיפורים קצרים ונובלה)" | יובל יבנה | כֹּהל הוצאה עברית | 245 עמודים | 50 שקלים | 2022

לטוב: יובל יבנה הוא סופר שהחל את הקריירה הספרותית בשנות התשעים, בן דורו של אתגר קרת. מדהים עד כמה הוא מוכשר ועד כמה אזוטרי, שלא בצדק. יש לו מִקצב כתיבה נהדר, תחביר זורם וסגנון של סופר מוּלד. תמיד ישתמש בעולם כסוג של במת תיאטרון, בובות, צלליות, כדי לחשוף את בִּטְנת הקיום באופן ווּדווילי, הקיום והיקום אצלו הם ככיפה גיאודזית צבעונית של אוהל קרקס. גם בקובץ הסיפורים החדש שלו "פרידה מהצד המערבי העליון" קיים בכל סיפור חיפוש תמידי המלֻווה במסע פנימי וחיצוני. בעיקר נעה המִשְׂרַעַת של סיפורי המסע הללו בין ארצות הברית לארץ ישראל. כך גם בספריו הקודמים "סיפורים אמריקאיים" ו"הסיפור יתחיל בפרזנו" הוא מנסה לקשר בין היהודי הנודד, האזרח האמריקני והאזרח הישראלי, תרבותית ונפשית.

למוטב: לא כל הסיפורים באותה רמה. ישנם מצוינים כמו "בכנס הלהטוטנים" ו"השוטר והליצן" ויש כאלה שנותרים אזוטריים מדי ופתלתוּלים שלא לצורך כמו "פרידה מהצד המערבי העליון" או הנובלה החותמת "בימי מגֵפה". נראה כי לפעמים האינטלקט הפזור של יבנה עומד בעוכריו. לעִתים הוא מועיל לו ולעִתים עוצר ומפזר את מעשה הסיפור.

לעמוד הספר

"השמלה" | לאה איני | עורך: עודד וולקשטיין | כתר | 256 עמודים | 88 שקלים | 2019

לטוב: לאה איני היא סופרת שקורצה מאבק כוכבים. מתקיים בה החוק הנדיר של סופרת מרכזית קומוניקטיבית מחד גיסא וניסיוניוּת טקסטואלית מאידך גיסא. בזה היא דומה ליורם קניוק המנוח, ביכולת לכתוב סיפורים ורומנים המבצעים סללוּם תודעתי דחוס עתיר אסוציאציות של הגיבורה או הגיבור תוך דימויים מפתיעים החושפים בפניך עולם שלם החופר בפצע האנושי. שוב ושוב היא חופרת בפצע הזה, וגם כאן בקובץ הסיפורים "השמלה" היא עושה זאת בדרך כלל לעילא בסיפורים כמו "בגלל הסיפורים", "הנאמן", "החווה הסינית" ועוד.

למוטב: דא עקא, כמו אצל יובל יבנה אך מסיבה אחרת, אין אחידוּת ברמת הסיפורים בקובץ בגלל הסימבּוליזם. איני אוהבת לעבוד עם סמל מרכזי בסיפור שלה, אלא שלעִתים היא גודשת את הסאה בשימוש בסמל, כך בסיפור "הספסל" למשל, בעוד שבסיפור כמו "הפֶּסֶל", על אף השימוש האינטנסיבי בסמל היא שומרת על המידה.

לעמוד הספר