close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בין לטוב בין למוטב: נֹעה וגנר

    רן יגיל | המומלצים | שירים | התפרסם ב - 12.12.22

    על שני ספרי שירה של משוררת אחת


    לטוב: נֹעה וגנר (1987) היא במאית, כותבת ומפיקה, אך מה שמעניין אותי, בדיסציפלינות שלי, שהן הספרות והלשון ובכלל העיסוק במילים, היא העובדה שהיא משוררת ישראלית מעוררת עניין. כעת יצא לאור ספר השירים השני שלה ״כמו הורים במסיבת יומוּלדת״ (קתרזיס). קדם לו הספר ״אם אשנה את שמי לנֹחַ״ (הוצאה עצמית, 2020) שני הספרים נערכו על ידי המשורר יואב גלבוע.

    שירתה מתאפיינת בבוטוּת וכעס אַדולסֶצֶנטי רב-קֶסֶם על מצבה. זוהי איזושהי מחאה פַּנקנית היוצרת פרובוקציות מילוליות בעיקר בסופי השירים. לשני הספרים, הן הקודם והן הנוכחי מבנה מעניין בתחילתם. לפני השירים בא לו קטע פרוזה. זהו מִקטע מנוקד ודקלרטיבי שהוא מעין הצהרת כוונות של הספר. אחר כך באים השירים ברצף ללא שערים.

    "אם אשנה את שמי לנח" (הוצאה עצמית הוצאה לאור, 2020)

    הספר הראשון נפתח במונולג שהוא פנייה אל שלומית שתסייע לדוברת להחזיר לה את שמחת החיים באמצעות פעולות מקוריות, שתשמור עליה, שתהיה חברת אמת, מתוך ידיעה כי לדוברת נטייה להלך על הקצה ויש שימוש מגדרי נשי בצירוף אנטי דקדוקי המאפיין את רוח הספר אנחנו "שתי אנשים". הדבר מתקשר גם לשמו של הספר הראשון: "אם אשנה את שמי לנֹחַ", כלומר אם אלבש עליי זהות של בן, שהרי השם נוח בשפת לעז, באנגלית, נהגה נועה.

    נדמה כי הדוברת בשירים מנסה להגיע אל רגע אינטימי בינה לבין העולם ובינה לבין הקורא. זאת מטרתה. לשם היא שואפת, כאשר המוטו לכל הספר הוא "אני הולכת להיות שמחה בחלקי" ובסוגריים, מייד אחר כך "עכשיו בואו נדבר על חלקי רגע". זאת מהות הספר: לברר מהו חלקה של הדוברת כאישה בעולם ומה היה קורה אילו היתה גבר, כאשר הקורא מרגיש תחושה נרקיסיסטית של אי-הסתפקות מצד הדוברת, דהיינו שברצונה כל הזמן להגדיל את חלקה.

    הנה שיר אחד טוב מאוד מתוכו של עֲשִׂי ואל תעשי, מעין שיר משאלה ציוויִי. לשירים על פני הרצף אין שמות. זאת פריבילגיה השמורה רק למשוררים, לא לתת שמות ליצירות שלהם: "הֱיִי עדינה / אֶהֱבי אנשים כמו קַרני שמש ביום חורף / לַטפי ברִגעי נועם / אל תשְׂרְפי / אל תיחשפי ללא היכּר / הֱיי רכּה / אל תפַתחי שרירים חזקים (מדַי) / שלא יתנפחו כתפייך / ולא יחושו בעול / הוא צריך להיות מורגש / שתדעי על מה אַתְּ מנַחֶמֶת / עבור מה אַתְּ מרכֶּכֶת / מדוע פותחת את ליבֵּךְ כמו פרי הדר על אדמה לחה בלב פרדס. / הֱיי עדינה / כי בת אדם / שיודעת את כל הקושי והכוח וההרס / שבחוץ / אז גם בִּפְנִים? / גם בַּגוף? / הֱיי רכּה / כי ליבֵּךְ רוצה שיחבּקוהו כמו תינוק, / בזהירות: / שעורו הדק לא יתעוות / שגופו הקט לא ייפול / שנפשו לא תיסדֵק / מלְפיתה חונקת / מתזוזה נמהרת / מחרדה שזורמת בכפות ידיים רועדות. / אל תתקשחי רק כי תמיד אמרו לך הורייך / אַתְּ, / אַתְּ יכולה כמו כל גבר, / במקום לומר לךְ / שהוא ודאי ירצֶה להיות כמוךְ".

    כמו-הורים-במסיבת-יומולדת-קדמית נעה וגנר קתרזיס הוצאה לאור שירים
    "כמו הורים במסיבת יומולדת" (קתרזיס הוצאה לאור, 2022)

     בספר השני, שהוא אישי ונשי יותר, וגנר נותרת בוטה ופרובוקטיבית כדרכה, בעיקר בסופי השירים; אך יש איזשהו תהליך של הבשלה והתבגרות המיטיב איתם. שוב הספר נפתח במִקטע, קטע פרוזה מנוקד שבמרכזו איזושהי אוטוסוגסטיה, השׁאה עצמית, של מישהי המבקשת לקיים טקס בורגני נשי של רגיעה, ניקוי ושכיבה במיטה תוך הרהור על האפשרות לאימהות בתוספת איזה ניסיון להאמין בכוח עליון.

    כל הקטע הזה הוא יריית פתיחה לשקלא וטריא שיעלו בשירים, בעיקר בטובים שבהם שבמרכזם התהייה האִם להיות לאֵם אם לאו. במוטו לספר נכתב "לאימא – הלוואי שגם אני אהיה", אבל השירים דווקא מורים ההפך ומביעים הסתייגות ואף פחד ואיזה חוסר מוכנוּת להיות אֵם. גם שם הספר מעיד על העובדה כי יש בהוֹרוּת משהו קרינג'י, מבוכה הגורמת למתבונן להיות נבוך עוד יותר. אין מה לעשות. זה פער הדורות. בשיר קצרצר הנושא את שם ספר, שיר בן שלוש שורות, ככלל קשה לכתוב שיר קצרצר ממש טוב וּוגנר בכישרונה מצליחה לעשות זאת, היא כותבת: "המבוכה הבלתי נסבלת / (כמו הורים במסיבת יומוּלדת) / בצורך הנואש להיות נאהבת". איזה דימוי זוגי מרכזי ויפה המעיד על נרקיסיזם אישי של הדוברת. היא מודעת למצבה להיות שואבת אנרגיות של אהבה מן הזולת והיא נבוכה בזה. הנה שיר שמדגים יפה את הפחד מפני הזוגיות הנורמטיבית והאימהוּת שבמרכזו דימוי אֶפִּי, דימוי סיפורי המשתלט על כל השיר, של מסלול לימודים אקדמי.

    "אני לבד כמֵתודה / זוהי תוכנית חדשה בת שלוש שנים. / הלימודים מאוד אינטנסיביים. // רוב התלמידים פורשים באמצע, / מבינים שזה לא בשבילם, / והצוות מכיל ונפרד בהבנה. // אבל אני ידועה בתור אחת שמסיימת את מה שהיא התחילה. / כי פעם כשהייתי קטנה, / אימא אמרה לי: / "למה את תמיד פורשת?" / וניסיתי להיזכר, / מתי זה בדיוק קרה. / ועוד לא בדיוק ידעתי שאימא לא תמיד צודקת / אבל שהיא גם אף פעם לא טועה. // ומאז אני אף פעם לא פורשת. / רק מטפסת מבִּפְנים על קירות גופי / שרַכּים מדי כדי שאֶמָּלֵט, / ומישהו כבר תמיד נמלט בשבילי. // ואני מחפשת ברחוב בקבוק יין. / לא כל ערב. רק כל ערב שני. / זה חלק ממֵתודה מחושבת – / תוכנית שבניתי. / בת שלוש שנים. // ואחר כך אני אחשוב, אולי אמשיך לדוקטורט / או פרופֵסורה / או סטרט-אפּ / או מֵיזם חברתי. // אני בכלל לא רוצה ילד. / אני רואה את כולכם סובלים בשקט, / מגדלים אנשים קטנים / שכל ההבדל / הוא שהם סובלים ברעש עד שהם גדֵלים. // אולי בשלב הזה אתם כבר כל כך עייפים / שאין כבר כוח להסתכל פנימה – / לבנות תוכניות, / לטפס על קירות, / להיות חזקות. / ונשארת רק עייפות בלתי נגמרת, / ואולי בקבוק היין. // ואני בכלל לא רוצה ילד // ואני בטוח לא רוצה להיות כזאת. / לא רוצה לוותר על תוכניות, / להיפרד ממֵיזמים. // אולי רק קצת עייפות בלתי נגמרת, / שלא אוכל לתהות / איך סיימתי בהצטיינות לבד / עוד שלוש שנים".

    למוטב: אבל לא כל השירים טובים כמו השיר שצוטט לעיל. הקובץ השני סובל פה ושם מחריזה אגבית דקלומית משורה לשורה שיש בה משהו בוסרי שמן הראוי כבר היה להיפטר ממנו, ויתֵרה מזאת, יש לוַגנר נטייה קצת בנאלית להאניש בשירים כל מיני מהויות גדולות, דהיינו אזורים, כמו "עיר" ו"ארץ"; או מושגים מופשטים כמו "בדידות" ו"עומס". אלה בדרך כלל השירים החלשים. השירים החזקים, והם הרוב בשני הספרים ובפרט בקובץ השני, הם השירים החשופים הווידויים מלאי הפחדים והחששות, לא הקורבניים והמצווים, היי כך ואל תהיי אחרת בהכרח, אך אלה הבאים מאיברי הגוף, וגנר מאוד אוהבת, למשל, לכתוב על התחת שלה, אך חודרים אל הבפנוכו, אל הקרביים של הדוברת וחופרים בַּפּצע הפתוח. אם בספר הראשון הייתה תחושה של לסבּיזם גלוי או לפחות מחאת גירל פאוור בתוך עולם גברי, הרי שבשני יש ממש מסע אבוד בניסיון לאתר אהוב בדמות גבר וזה הבדל גדול מאוד.

    הנה שני שירי תחת טיפוסיים: "איזה מזל שיש מים חמים במקלחת. / איזה מזל שיש אוכל יום יום בשולחן. / איזה מזל שאמרתָּ לי 'איזה תחת' / אחרי שנים שהקפדתי לקרוא לו אגן. // מודה אני על מים חמים במקלחת. / מודה אני על אוכל יום יום בשולחן. / מודה אני על שאמרתָּ לי "איזה תחת". / מודה שעד אז טעיתי לקרוא לו אגן". או "באין אף אחד אחר, / את לוחשת לעצמך באוזן: / את חכמה, / את טובה, / את יפה, / את ראויה לאהבה, / והשמש עצמה / זורחת לךְ מהתחת / (העגול, / הגדול, / הראוי לאהבה בעצמו) // ואת מחזיקה חזק, חוסמת את האוזן השנייה".  

    לבסוף מן הראוי לשבח את המשורר יואב גלבוע על העריכה ובכלל על מפעל המו"לות המרשים והמקצועי שהוא הוביל תחת השם "הוצאה עצמית" וכעת תחת השם "קתרזיס". יוצרים, משוררים וסופרים, שאין להם בית, מוצאים אצלו מחסה וזה יפה, כזאת כמובן היא גם נֹעה וגנר הקוֹצית והקסוּמה. הנה עוד שניים קצרים ויפים משלה על בדידות האישה הצעירה בעולם אורבּני ומנוכּר:

    "העיר דממה / ואיני יודעת איזו עיר היא זו / כי הלילה דומה בכל הערים / זה רק המזרנים שמשתנים / ואני הרי יודעת שמזרן טוב הוא כל העניין / ושלילה טוב נאמר כל הזמן / ומתרחש כמעט אף פעם". או "כשאני מחליפה מצעים / עולה תמיד בדידות. / הפעולה הפרקטית שאני עושה אך ורק למען עצמי / וגם סיפוק / על הפעולה הפרקטית שאני עושה אך ורק למען עצמי".

    "אם אשנה את שמי לנֹח", נֹעה וגנר, הוצאה עצמית הוצאה לאור, עורך: יואב גלבוע, 70 עמ', 49 שקלים, 2020; "כמו הורים במסיבת יומוּלדת", נֹעה וגנר, קתרזיס הוצאה לאור, עורך: יואב גלבוע, 77 עמ', 68 שקלים, 2022.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בשביל הצחוקים

    שי מרקוביץ'
    ברשתות החברתיות, ובעקבותיהן בכמה אתרי חדשות, התפרסמה ביום שלישי האחרון הודעה...

    הגלימה

    אילה למל בורטן
    זאת היתה שיחהלעומקו של ליל קיץקולחת מרבדי הלבחשתי התאהבות עמדת מולי עירוםעליך...

    אחרי

    אוֹרִי גולדשטיין
    אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר, אַתָּה חוֹשֵׁב לֶהִשָׁאֵר? כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם יִפָּתְחוּ, וְתַצְלִיחַ שׁוּב...
    דילוג לתוכן