close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בין לטוב בין למוטב: ותיקים וטובים

    רן יגיל | המומלצים | שירים | התפרסם ב - 18.12.22

    זה בנאלי לומר כי השירה הישראלית סובלת מריבוי כותבים וממעט קוראים, וחבל. עם זאת, מסתובבים בינינו משוררים מנוסים מצוינים. הפעם המדור "בין לטוב בין למוטב" עוסק בחמישה ספרים חדשים של משוררים, גברים, ותיקים, יוצרים טובים מאוד, אך לא מספיק מוכּרים לטעמי לקהל קוראי השירה הישראלי וחשוב לי כאוהב שירה לחזור מדי פעם, לעיין בשירתם ולשתף אתכן ואתכם. הנה בחנוכה, מוצא אני לנכון להדליק להם נֵר של כבוד והערכה בתוך כל האפֵלה התקשורתית-מו"לית הגדולה המתעלמת ממסת ספרי שירה טובים היוצאים כאן.


    "הַלֵּל" | נדב ליניאָל | עורך הספר: דורי מנור | עורכת הסדרה "טקסטורה": לי ממן | דימוי על הכריכה: מעיין אליקים | ניקוד: חנן קפלן | פרדס הוצאה לאור | 161 עמודים | 69 שקלים | 2022

    בגלל הכּנות

    לטוב: 12 שנה מפרידות בין ספרו השני של נדב ליניאָל (1983) לספר הביכורים שלו. זה הרבה זמן. היכן היה כל הזמן הזה המשורר המוכשר הזה? הספר החדש "הלל" (פרדס, 2022), קדם לו "תקרת האדמה" (קשב לשירה, 2010), יפה להלל בחלקו הראשון, אך גם באמצעו ולקראת סופו ימצא אוהב השירה שירים מעולים.

    ליניאָל הוא לא רק משורר, אלא גם חוקר ספרות ואיש אקדמיה. הוא דוקטורנט באוניברסיטת מישיגן ופרסם שירים בעבר במיטב כתבי העת ואף זכה בפרס טבע לשירה ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. אני זוכר את שיריו לטובה עוד מן הימים שפורסמו באתר "בננות" במרשתת ועוד זכור לי כי ציינתי באוזני פרופ' רפי וייכרט, המו"ל של ספרו הראשון של ליניאל, את איכות שיריו.

    החלק הראשון המחזורי והפואמי הקרוי "חשמל" על האשפוז ועל הטיפול שקיבל בנזעי חשמל הוא רטורי מאוד, יומני, וידויי ודיבורי, חופשי וכן. הוא כובש אותך בקריאה שיר אחר שיר, חלק אחר חלק. חזקה כאן מאוד ההתנתקות מן המציאות והכניסה פנימה, השקיעה, כשרק קרעי מציאות צצים אליך הקורא מתוך התודעה של הנפש החולה. יש היזכרות באימא העומדת בחלון ומחכה שבְּנה יחזור אליה וייוושע כמו אם סיסרא, או כמין ארכיטיפ גדול של כמיהה וגעגוע המופיע למשל בפרוזה של יצחק אוורבוך אורפז. זאת חוויה תשתיתית שאינה עוזבת את הדובר.

    "רק ריבוע החלון / והשלג, / רק ריבוע החלון / ופתותי השלג, / רק ריבוע החלון / ופני השטח הלבנים, / רק ריבוע החלון / והשלג / אפילו לא ריבוע החלון, / רק החדר, המיטה / ופני אמי בחלון, / וקול אמי, בכייה / בשלג, מעֵבר לחלון".

    עוד כוח של ליניאל המופיע בספר הזה הוא היכולת לפרק ולהחיות מילה בנאלית ושחוקה לעייפה בשירה כמו "אור". אצל ליניאל היא מתעוררת בשירים רבים לחיים הן במובן הקונקרטי והן במובן המטאפורי, אצלו המסע אל האור אינו קיטשי ברוח הניו-אייג'. הנה:

    "האור. כל האור. / החריגים בחלון. / אגודות האור. / רַצֵּי האור. / רצועות האור / שהצליפו על פניי. / שהִכּו אותי בסנוֵורים. / האור שפרץ בעד החלון. / שפצע את עיניי. / שניתַּךְ בְּרוך. / בחמלה. / בעדנה. / באלימות. / כְּפִיסֵי האור. / עתודות האור. / הסִרפּד בחלון. / אורו הרך, הסגול. / קְצות קוציו בְּעורי. / השלג בחלון. / רצועות העור. / ידיי הכּפוּתות אֶל / הבַּד הֶעדין. הגס. / נחשול החשמל. / מעבָריי. / הנשלח / בזרמים. / גלי החשמל / הבאים / כשֵׁפֶל, כגֵאות. / והשקט הרם. / והרעד הבא / בַּבָּשר".

    מעבר לכך יש לו לאורך הספר שירים הומוסקסואליים רגישים ועדינים ביותר על אהוב. יתרה מזאת, יש לו אינטרטקסטואליוּת מעניינת בכל מה שכרוך במגע עם יוצרים אחרים מן הספרות העברית ומן הקלאסיקה של הספרות, מדליה רביקוביץ דרך דוד פוגל ועד לאפלטון.

    למוטב: אבל לא כל האינטרטקסטואליוּת עובדת בספר הזה. דווקא חטיבת שירים גדולה המתכתבת עם ציטוטים מהמקרא היא החלשה שבקובץ. נדמה כאילו ליניאל בא עם איזושהי קונספציה מראש שהוא יכתוב שיר אישי בעקבות פסוק כזה או אחר, אך זה פשוט לא עובד. זה נראה מאולץ פעמים רבות ומלאכותי. האלוזיות למקורות, למקרא, אבל גם לברית החדשה, דווקא הן עומדות בעוכרי הספר הזה ולא משנה אם מדובר באדם הראשון, בהגר, בעקדה, במגדל בבל, במשה, או בחייו של ישו הנוצרי. זה נראה תבניתי יתר על המידה.

    מכאן ניתן לגזור מסקנה כוללנית יותר באשר לקובץ. הוא פשוט ארוך מדי. ספרֵי שירה לוקחים סיכון בנפילה גם אצל מכורים לספרֵי שירה כמותי כאשר הם חוצים את רף מאה העמודים. הדברים מתחילים לחזור על עצמם ולהתמסטֵק, לשון מסטיק. לדידי, ספר השירה האידיאלי הוא בין 60 למאה עמודים. פחות מזה דורש משהו ממש צָרוּר וחזק ויותר מזה כמעט תמיד צולע, אלא אם כן מדובר במשהו ייחודי ביותר. זה בדיוק המקרה כאן. לטעמי המשורר ועורכו המנוסה, במקרה הזה המשורר והמתרגם, דורי מנור, היו צריכים לחתוך יותר בבשר החי בלית ברירה, אך הדבר לא נעשה.

    עם זאת, גם על פני הרצף בשלבים יחסית מאוחרים של הספר אחרי המחזור "חשמל" יש שירים יפים ביותר. אחד מהם הוא שיר קצרצר בשם "משאלה" ההולך כך: "על לְחִי החושך, חיוור, / נח ריס הירח". איזה יופי! איך מתכתבות שתי השורות המקוריות הללו עם שם השיר כאשר אנו מעיפים ריס שניתק ומבּיעים משאלה. כאן כל ההוויה הלֵילית נעשית למשאלה. אין הרבה שירים קטנים שכאלה שממצים וכוללים את הכול. ככלל, קשה מאוד לכתוב שיר מרובע או שיר בן שלוש שורות, על אחת כמה וכמה שתיים, על אף שכולם מנסים ומשחיזים, שלא לומר מחרטטים, שורות הייקו בלתי מעניינות בסדנאות השונות. ליניאל בכישרונו השירי מראה לנו באבחת שורָתיים איך לעשות זאת.

    לעמוד הספר


    "שמש טרופת עצמה – שירים 2020-2015" | שלום רצבּי | התמונה שעל העטיפה באדיבות הצלם: אמון יריב, "ליקוי", 2019 | עיצוב העטיפה: יעל כץ בן שלום | ניקוד: יותם בנשלום | כרמל | 79 עמודים | 69 שקלים | 2021

    בגלל האוֹרוּת

    לטוב: כמו אצל נדב ליניאל גם אצל המשורר הטוב והוותיק שלום רצבּי (1951), יש דומיננטה לאור ולחושך באמצעות המילה "שמש". רצבי הוא משורר רליגיוזי כֵּן ועמוק שפועל משנות השבעים של המאה העשרים ועם השנים הוא פיתח שדה סמנטי משלו, עולם מושגים המאפיין את שירתו ומכיל צירופים וביטויים גבוהים מתוך המקורות שלנו כמו "עור בעד עור", "מוות עולֶה בחלונות", "בני רֶשֶׁף", "לַחַי-רואי", "עקב בצד אגודל" ויש עוד הרבה כאלה, אבל לא רק; גם מילים פשוטות כמו "פחד"; "אַתְּ" כמושא תשוקה וידידות, אבל גם כסמל להפרדה בין האני לבין האחר; "ייחוּל ומייחל", "הברה" או "חול" מקבלות אצלו משמעות אישית ספציפית. והרי כל מהות השירה היא יצירת שפה חדשה אישית השייכת רק למשורר עצמו. אתה הקורא תלמַד אותה לאט-לאט כמו כל שפה ותקרא בהנאה ובהזדהות בשירת רצבּי, תקרא רצבּית.

    מבחינה זו, דומה רצבי למשוררים מוקשים כמו פאול צלאן בלשון הגרמנית, שיש ללמוד את הסמנטיקה שלהם כדי ליהנות מהם, כפי שציין המבקר והעורך, בני ציפר, ברצנזיה שכתב ב"הארץ" על ספרו האחרון החדש "שמש טרופת עצמה, שירים 2020-2015" (כרמל, 2022). הוא יודע ליצור שירים טיפוגרפיים לכידים שיבואו בזה אחר זה, שירים דו-טוריים היוצרים רפלקציות – טור ארוך וטור קצר תזזיתי המאיר דברים קצת אחרת. קשה להדגים זאת ברצנזיה פרוזאית. המשוררת והמבקרת האהובה יערה בן-דוד כתבה אף היא על הספר בכתב העת "עתון 77" וניתחה אותו יפה. היא כותבת:

    "השיר הפותח נושא בתוכו מרחבי זיכרון מקופלים. חשבון נפש מסכם במבט לאחור מנקודת מבט הוֹוִית המתחכֶּכֶת ב'פעמונים זהובים באפלה הולכת ומתעבה / מצלצלים כאזהרה / שלא אדע נפשי עוד'. מעל כל זה מרחפת המחשבה. היא לבדה נותרת להתמודד עם האבסורד הקיומי ועם קיצם של דברים, הכוללים בתוכם גם את 'זיכרונה של אמי עטופה במותה כמו אגרוף / בכפפה'. על דמות אמו שהלכה לעולמה כתב רצבי בשני ספריו הקודמים 'גם הים לא כמוני' ו'חדש מפני ישן', ועכשיו האֵם היא חלק חשוב מכל החולף והמתכלה בתהליך שהמשורר חוֹוֶה וחש על בשרו". ואכן הסתלקותה של האם הופכת בספר הזה למעין סמל גדול של הכיליון וצער תוך התבוננות בחלוף, דווקא בשל המרחב האינטימי שהיה עמה.

    מצאתי כאן התכתבות פואטית עם קובץ שירים מאוחר של מי שהיה ידידו של רצבי, משורר ועורך "עתון 77", יעקב בסר, בקובץ שירים מאוחר משלו הקרוי "את פני אמי אני מזהה" (גוונים, 1996). גם שם האֵם היא סמל גדול בשל המרחב האינטימי לכיליון והחורבן האנושי בגדר דבר אינו נשאר מאיתנו, אבל בעוד שבסר הוא משורר אקזיסטנציאליסטי חילוני במהותו, הרי שרצבי הוא משורר אקזיסטנציאליסטי רליגיוזי במהותו. אתה ממש חש אצלו את כאב ההסתלקות מן העולם של אדם באשר הוא האדם ואת בקשת המענה על החולף והחיפוש אחר פשר הדברים והאם יש סימנים של נצח בתוך המתכּלה. אולי בגלל המסורת שממנה בא, ואולי בגלל אופיו ונפשו, הוא אינו יכול לוותר על המֵעֵבֶר. הנה השיר "מאין כאן", שימו לב לשימוש האינפלציוני במילה "אין":

    "כך בעיצומהּ של המנוסה / משום מקום אֶל / אֵין-מקום, / מֵאֵין-כאן / אֶל גם אֵין-שָׁם / אני / תופס את פניי / בחוזקה / כאילו היו אֵין-פניו / של ההולך ממני אליי והם כבר / צעקה; סביבָם חשוכה / והידיים / שידעו אהבה, אהבת אֵם, אהבת אישה, אהבת אב וחרדה / לילדיו / יודעות / עכשיו רק את הפָּנים / הולכות ומתרחקות, הולכות / וטובעות / בְּאֶרֶג חלומות". איזה צירוף יפה הוא בהקשר זה של האני הפיזי אֶרֶג חלומות.

    למוטב: יש שיאמרו כי רצבי מוקשה מדי, סתום יתר על המידה, אבל מי שמעמיק לחקור אל תוך השיר יבין גם יבין את עושרו הלשוני של המשורר הזה, שאינו עומד בהכרח על מוזיקאליות או הברקות עומק לשוניות, אלא על מהות נכתבת, אמת משלך, בדומה למשורר איתמר יעוז-קסט, אם כי יעוז-קסט הוא משורר סיפורי יותר מרצבי. כמה פחד של אַתְּ ואתה קיים בכך שאֶת האור המיסטי השמור לצדיקים לעתיד לבוא, או את "יקוד" האמת בדמות השמש, מחליף האור המודרניסטי בנורה, האור המתכלה, הזמני. עוד דומה רצבי בשירתו לסופר יצחק אוורבוך אורפז בפרוזה שלו. זהו חיפוש התמיד המודרניסטי של הצליין החילוני, וגם אצל רצבי וגם אצל אורפז חוזר הביטוי הקיומני-שטני-הפיזי "עור בעד עור" מאיוב כסוג של מושג מפתח. הרומן הראשון של אורפז נקרא בשם הזה ואצל רצבי הצירוף הזה חוזר וחוזר. דהיינו מה תיתן בעד נפשך כשאוטוטו תיקלט הידיעה בקרבך על אינותך בתוך ההוויה כדרכם של אחרים מאז ומעולם.

    צריך לומר את האמת. אלה שירים פסימיים מאוד, אבל אתה נמשך לקרוא אותם בשל קצבּם והשליטה בשיר והטון התפילתי לעתים החודר אליהם. אין לשפוט את שירת רצבי ביחידת השיר, הבית או השורה; אלא בייחודיות הקוהרנטית של העולם והשפה הפואטיות שבה הוא עוף נדיר ומתמיד במחוזותינו הספרותיים. ובכל זאת, הנה אחד השירים היפים ברצף-הספר הזה. יש לשים לב שגם שמות השירים נוצרים משליפת כמה צירופים מרכזיים מתוך השיר עצמו, שֵׁם השיר נולד ממילות השיר, הנה: "מסתורין כאבך, תוגת היופי":

    "בין שתי הידיים / פתאום, בחרדת / עוד הֱיותי, מגלֶה / אֶת מסתורין / כְּאֵבֵךְ; וכבר / תעוקת היופי. השמיים. מסתחררים / בין הידיים העצובות, הנפרשות / אנֶה ואנָה; חסרות / יֶשע. כה מוזר, כמו / לספּר זיכרונות על שפת הלילה, כמו / להרגיע בֶּכי בִּבְכי גדול ממנו, כמו / להדֵק את הידיים על מסתורין כְּאֵבֵךְ, על / תעוקת היופי, על השמיים / המסתחררים; כך תחת הסער / לראות איך ציפורֵי האימה / קטומֵי מקור / אֶל קינם לא שבים". אכן כך, מה יועילו הידיים העסקניות הללו בשירים ובהוויה ביום פקודה.

    לעמוד הספר


    "האהבה מונחת שם ממילא" | שמעון שְׁלוּשׁ | עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין על-פי צילום של שמעון שלוש | ניקוד: גלית גולדרייך | כרמל | 73 עמודים | 74 שקלים | 2022

    בגלל המעודנוּת

    לטוב: שמעון שְׁלוּשׁ (1959) גם הוא משורר איכותי ביותר מזה עשרות שנים. אני עוד זוכר שירים קצרים יפים ביותר משלו שפורסמו בכתב העת "עכשיו" בעריכת פרופ' גבריאל מוקד בשנות השמונים של המאה העשרים מתוך ספרו הדק הראשון "גבריאל גבריאלה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987). צנומון שהפתיע אותי במורכבות ובעומק השירה שבו.

    שירתו של שלוש בכל ספריו וגם בספר הזה, הנושא את השם היפה "האהבה מונחת שם ממילא" – ככלל שלוש יודע לבחור שמות קסומים לספריו – "יוסף והפתקים" (כתר, 1989); "תולע חבוי של אשם" (ספרית פועלים, 1993); "אור הדברים היפים" (כרמל, 2005) – היא שירת המעודנוּת ומושפעת ממשוררים כמו יאיר הורביץ מחד גיסא ויהודה עמיחי מאידך גיסא. רוצה לומר, שהיא מתאפיינת בסתימוּת טובה ומופשטוּת לירית (הורביץ), אבל גם בעולם דימויים עשיר (עמיחי). יש לו היכולת לכשף במילים, ובדומה לנדב ליניאל, יש לו שירים הומו-ארוטיים ושירי אֵם קסומים וסובּטיליים.

    היופי הרי מונח שם באמת לכל הֶחָפֵץ בכל חֵפֶץ ורק צריך להביט בו, לחזור ולהתבונן, או אז הוא יתמסר אליך וישקע בתודעתך המיתרגמת למילים. יש אצלו איזה עצב נוגה השורֶה על השירים, אך גם אווירה של רוגע והשלמה עם ההוויה, ויש לקרוא כל שיר שלו מספר פעמים ואז ייפתר לך וייפתח אליך וישנה צורתו כמו בקלידוסקופּ.

    הנה שלושה יפים משלו מתוך הספר בהם הוא מנסה לצלם ולהקפיא את הדברים החמקמקים, הנמוגים. השיר הראשון נקרא, "קראנו מקום": "מוּגהים מן השֶמֶש / קראנו מקום לְחולות שדוּפים כמו / מדבָּר. / יש סיכוי לתפוס על גל / קרן-שמש עד לַחוף, / כי מהו דייג מתחת לשמש? // צל-צילו של מִרדף". והשני הנושא את שם הספר "האהבה מונחת שם ממילא": "הלילה הקסום חֵיק הנושֵׁר / כַּסְּתָו. / צילמתי מבַּעַד לְמָה שהוּתקן כאן. / כל הגן הזה יפֶה לי השנה בַּסְּתָו. / כוח עולֶה / האור: / צריך לבוא הלילה לברור את הצבעים. / האהבה מוּנחת שם ממילא. / הם ממתינים בקוצר רוח / לזמן שיתרגש עליהם / עם נוכחותךָ". והשיר השלישי נקרא: "עיניה בקרים כחולים": "יוצאת לבדה. לילה קר שכזה. / אין לה הילה גדולה אבל עיניה / בְּקָרִים כחולים".

    למוטב: יש שיאמרו כי רמזנוּת היֶתֶר המעודנת הזאת היא בעוכרי השירים. השיר נסתם מרוב מעודנוּת, אינו מגיע לקורא אוהב השירה ובכך מחמיץ את המטרה, ובעצם המשורר לעצמו הוא שר כפי שטען נתן זך בשיר. אלא מאי, מפתח להבנת השירים היפים הללו הוא השימוש לעִתים בטון התפילה שבהם, וגם אצל שלוש כמו אצל שלום רצבי חוזרת המילה "אַתְּ", הנמענת, ובתפילה, שלא ברור בדיוק למי היא נישאת, קיימת תחושה של אי-שקט ומועקה המתבטאת במילים מופשטות, חיכּיון לדבר-מה שיהיה, ושהמבע ייצא ויתגלם בעולם, אבל זה לא קורֶה. ובדומה לנדב ליניאל ולשלום רצבי מוטיב האור הדומיננטי כמשהו האמור לגאול, אך בא והולך ואין להיאחז בו, חזק כאן.

    לצד משוררים כמו יאיר הורביץ וכמו יהודה עמיחי תמצא בשירת שלוש גם הד למשוררים אחרים. ככלל, הוא משורר רגיש לשירת אחרים, למשל, לשירת הנוף של אסתר ראב, וגם הִדהודים מן "הים האחרון" של ט. כרמי מצויים כאן. הרבה פעמים אין שמות מקוריים לשירים, אין כותרת, גם לא כוכבית בראש השיר, אלא השורה הראשונה באה ככותרת. אין זו סתם עצלות המחבר לבחור שם לשירו, אלא זוהי קריאת כיוון. כאילו הבין בינו לבינו המשורר כי שיריו מוקשים הֵמָּה בעדינותם ובכותרת הוא מדגיש לקורא, בדומה לרצבי, כי שם גלום המפתח להבנת השיר ומהותו, אך בשונה מרצבי שהוא משורר הרבה יותר אידיאי הרי ששלוש הוא משורר לירי-אינטרוברטי, רבות משתבְּלֵל בחזרה אל תוך האני.

    הנה עוד שניים המדגימים יפה את שכתבתי כאן: הראשון נושא טון תפילה ונוגע בשירה עצמה, והשני כותרתו היא לב השיר ומפתח להבנתו. הראשון נקרא "ספינה רותחת הייתה הציפּייה": "תן ואֶלמַד לנכֵס את שׂרידי העצים הזעירים / על-פנֵי הזריחה: / ספינה רותחת הייתה הציפּייה. / רציתי לברור צעקה. / לפעמים הפָּנים מיטשטשים. / ייתכן שהשירה כל כך בִּפְרָטִים / והרֶגֶש כמו אבשלום בסבַך האֵלָה". והשני נקרא "כבר ימים רבים": "כבר ימים רבים שאיני נוסע / ולא נתתי לַדברים שמות; / לילות שאיני מכּיר איש / מלבדי, / אודיסיאָה שלֵמה של ממתינוֹת / וְאֵל נדוֹש יושב בנו. / המדרגות נעות / מתחתונים לעליונים ועוצרות / בתחנות ארוכות מסע".

    לעמוד הספר


    "בתחתית הימים" | גיורא פישר | עורך ספריית השירה: אלעד זֶרֶט | על העטיפה: "זיכרונות" 2004, אורנה בן-עמי | צילום: אברהם חי | עם עובד | 88 עמודים | 74 שקלים | 2022 

    בגלל ההֶמְשכיוּת

    לטוב: גיורא פישר (1951), שהוא הנהיר והפשוט בין חמשת המשוררים הנידונים כאן על ידיי, משורר אה-לה ז'אק פרוור, פרץ עם שירתו אֶל הספרות העברית בשלב מאוחר בחייו. כנראה תמיד היה אדם כותב במהותו, איש המילה, מורה לתנ"ך; אבל עם נפילת בנו מרום ב-2002 בעת פעילות צה"ל בג'נין, באו השירים, קמו ועלו בו, התקבצו, התפרסמו באופן ספורדי, ולבסוף ראו אור בספר נהדר בשם "אחרי זה" (עם עובד, 2010).

    לעולם לא אוכל לשכוח שיר סינגולארי שלו מתוך הספר הזה, זכיר ביותר, מעין שיר איפּכא מסתברא, מפתיע, שלא הייתי ממירו בעשרות שירים טפלים, בינוניים ואף טובים של משוררים גדולים, מורכבים וידועים מפישר. מי שכתב שיר כזה יש לו כבר מקום של כבוד ברפּובליקת המילים, וזהו לשון השיר הקרוי באופן כֵּן וישיר "תפילה": "מִי יִתֵּן / וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן / מְבֻלְבָּל. / אִם אָז אֶשְׁאַל? / לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר? / אַל תֹּאמְרוּ: / אֲבָל, הוּא נָפַל / לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן: / אִמְרוּ / הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל / וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר".

    עם זאת, לפישר עצמו וליוצרים מסוגו –  שהטראומה והכאב האישי הביאו אותם אם לא אל היצירה עצמה, שכנראה תמיד היתה מונחת שם בקרן זווית הנפש, אז לפתח תודעת הקוראים את היצירה – טמון פח יקוש. תמיד יזהו אותו בראש וראשונה כמשורר הדובר את השכול האישי והציבורי. אלא מאי, פישר כמשורר דילג מעל המשוכה הזאת בגאון ובכשְׁרון, והוכיח שהוא יכול לכתוב גם שירים פשוטים, כנים ונוגעים בנושאים כמו מוֹת הורים, זיכרונות ילדות, זִקנה באשר היא ושירה פוליטית. הוא ממש לא פוני של טריק אחד, אלא משורר מגוּון ומרגש.

    אף בספר החדש שלו, הרביעי במספר, "בתחתית הימים" (עם עובד) – שבא אחרי "מה למדת מהסיפור" (עם עובד, 2017) בעריכת ידידתו הקרובה של פישר, המשוררת המוכּרת אגי משעול; "צירי חיים" (קשב לשירה, 2014) וכמובן "אחרי זה" (עם עובד, 2010) – הוא מוכיח שוב כי מעיינו לא יבש לאחר הספר הראשון והוא מלא שירה כרימון. קיים בו הצורך ליצור והוא יוצר בְּרוך-כשְׁרון. גם כאן נמצא שירים יפהפיים העוסקים בבן מרום שנפל, ועל מצבו של אב שכול, אֵם שכולה ואח שכול דוגמת השיר הבא הנקרא "אָחיו": "אני מבקש שיקצר שְׂעָרו / כי כך הוא מזכיר לי אותו / יותר. // את מבקשת שיאֲריך שְׁעָרו / כי כך הוא מזכיר לךְ / אותו ומותו // פחות".

    אבל לא רק. עיקר הספר יעסוק דווקא בזִקנתו ובגופו של המשורר לדידי, כשמו כן הוא "בתחתית הימים", הנה השיר החזק הנושא את שם הספר: "ומה יישאר לך מכל היופי // אל תסמוך על הזיכרונות / הם אדוות: בַּתחילה הן חזקות / ואחר כך / מתפשטות, מתרחֲקות ומיטשטשות. / רק הכְּאב מהאבן שנזרקה / מוטבע בתחתית הימים". ויש גם מחאה פוליטית-חברתית דרך שיר אישי למדי. המסר העולה מתוך שירת פישר הוא לא בגדולות נהלך ואל לנו לבוז ליום קטנות. חיים יום אחר יום, הנה "אני על ברכיי": "זה שאני על ברכיי ופניי מורכּנים / לא אומר שֶׁנִּכנעתי / או שאני מתפּלל. / זה רק אומר שלמדתי / להתכופף כדי לא להישבר / ושלא תמיד אני חייב / להביט רחוק / או לראות הכול".

    למוטב: עם זאת, חולשתו של הספר הזה דווקא בשער מרוחק למדי שבו הקרוי בשם הלא רע "באמצע מעבַר חצייה". אלה שירים תיירותיים שבהם הדובר שט לו במרחבי אירופה הנאה ונהנה, תוך הרהורים מן מראות, ומשיג השגות, ומהגֵג בהם. אלא מאי, בשירים האלה חסר מֵמד העומק האישי הלירי המאפיין את פישר והם נותרים לא פשוטים ורגישים אלא פשטניים. זוהי איזושהי אקסטנציה שירית, ניסיון להרחיב את המנעד הפואטי שאינו עולה יפה. השער הזה אינו מייצר מרחב אינטימי עם הקורא ושירת פישר בבסיסה היא רגשית מאופקת ולא אינטלקטואלית מתבוננת. הנה השירים: "ברחובות פריז" ו"באָמַלְפִי".

    "מטייל ברחובות פריז / וחושב על שורה לא מוצלחת / בְּשיר שהתחלתי לכתוב בַּבּית. // תפסיק להביט כל הזמן למעלה / משכה אשתי בזרועי – / הארץ מלאה בְּקקי. // כמו תמיד – / מתעסק בשטויות / ולא רואֶה את מה שלפניי". או: "בחדרנו במלון / בדיוק כשבאתי בְּשַׁעֲרֵךְ / צִלצלו באחת / שבעת מגדלֵי אָמַלְפִי. / צחקְתְּ באוזנִי: // לכבוד שנינו!".

    ואולי לא רק שירת פישר אשמה בכך באופן ספציפי, אלא קשֶׁה, אפילו קשֶׁה מאוד, לכתוב שירי אווירה תיירותיים טובים. זה פח יקוש, וצריך מחשבה ולשון סופֶּר-מקוריים כדי לא ליפול כאן אל הבנאלי, או להיות מקרה ייחודי של משורר אנליטי פרטני, שהרי תיירים, או זרים שוהים, מוגבלים בזווית הראייה שלהם, רואים, בדרך כלל את החיצוני שעל פני השטח ולא את עומק האזור והמקום, לא יועילו הווידויים הכנים. מקרה ייחודי של משורר אנליטי פרטני שהצליח לעשות זאת באופן איכותי לעיר ניו יורק הוא שמעון רוזנברג בספרו האחרון "שירים מקצה המערב" (עמדה). משורר זה הצליח להעביר לנו תקופה בעיר זרה, כאן הדבר אינו קורה. ובכל זאת, לא חסרים על פני הספר הזה שירים אישיים מקומיים ואף אוניברסליים חזקים, קיומיים, כדוגמת השיר הבא הקרוי "הנשימה האחרונה":

    "בלילה / כשהגוף נמֵס לתוך הלֵאוּת / ורק זְנַב הלטאה הקטוע של ההכּרה / ממשיך לחפש את עצבֵּי היום / אני נושם (לעִתים) / את הנשימה האחרונה // דקה וגרוּמה / היא עומדת בגרון. / שלא כחברותיה / שצעדו בַּסך / היא עומדת קפואה. / לא זוכרת / אם היא נשיפה או שאיפה / אם יש לעלות למעלה / או לרדת למטה, / היא יודעת רק / שאם לא תזוז, ומייד! / משהו יקרה. // בחריקת בלמים / נזעקת לעזרה / הנשימה שאחרי האחרונה. / בבהילות דוחפת את חברתה / כדי שזו תזוז / ותפנה מהר את הדרך. // מופתעות, נדחקות אחריה / הנשימות הבאות / חיילות צעירות / המְיישרות בזריזות / את קמטי השוּרה והקצב / ושמות פעימותיהן / במרץ / לעֵבֶר עצבֵּי היום הבּא".

    לעמוד הספר


    "בוקר, צהריים, ערב" | דֹּב בַּהַט | עורכת: לילי פרי | עיצוב העטיפה: יאנה סגל | איור: שרון וובר-צביק | סלונט – בית הוצאה לאור | 136 עמודים | 60 שקלים | 2021

    בגלל הכּוליוּת

    דֹּב בַּהַט (1935) הוא המבוגר מבין היוצרים המוצגים כאן מבחינה גילית, הוא כבן 87, אבל כיוצר הוא הצעיר מבין החמישה. רק בגיל 70 פלוס הוא החל לכתוב ולפרסם דברי פרוזה ולמי שהוא מוּכּר הוא מוּכּר בעיקר כסופר ולא כמשורר. הוא ידוע הרבה יותר כפרופ' לגיאולוגיה בעל שם עולמי המועמד לא אחת לפרסים בינלאומיים בתחומו וכמי ששימש רקטור אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב. אלא מאי, בכתיבה בלטריסטית, ספרות גבוהה ויפה, אין דוקטורים ואין פרופסורים ואין דרגות קידום כמו במוסד אקדמי. אנחנו תוצאתנים ומה שקובע הוא הטקסט המונח לפנינו. כל זמן שבהט נצמד לעורכת שלו שטיפחה אותו במשך שנים, הרי שנולדו לו ספרים בעלי ערך בתחום הפרוזה ואף מעט בתחום השירה, לכן כדאי לו לדבוק בעורכת לילי פרי המיטיבה עם הטקסטים שלו ולא להרחיק נדוד. דוגמה מצוינת היא ספר שיריו האחרון בעל השם היפה: "בוקר, צהריים, ערב" שהיא ערכה.

    השם בעצם מעיד על שגרת יומו של אדם, אבל כאשר קוראים בשירים על פני הרצף נחשף בעיקר המנעד הרחב של האינטלקט המאפיין את יצירת בהט. יש משהו כולי ומסקנתי בסיפוריו וגם בשירתו החוגג את פרטֵי החיים וחושף אותם שכבות-שכבות ממש כגיאולוג. המתח שנוצר בין ספר הקונספט הזה שמבקש פטיטיזציה של ההוויה בת יממה ומחולק לשלושה שערים לבין המנעד האינטלקטואלי הרחב של בהט כיוצר, מעורר עניין לשקוע בספר. העושר הזה השמור לבעליו לטובה היה מצוי כבר בספר שיריו הראשון של בהט "אלופי החיים" (טוטם, 2014). אני חושב שהשם אומר הכול ומתכתב עם ויקטור הוגו ו"עלובי החיים" שלו באופן מנוגד, יש בו משום העצב והשמחה וחגיגית החיים, עליו כתבתי בשעתו:

    "למקרא שיריו של פרופ' בהט, גיאולוג בכיר ביותר ואיש מדע פורץ דרך, אין אלא להגיע למסקנה כי מדובר כאן בשירה חכמה. כוחה של השירה הזו אינו בהיבט השְׂפָתי בהכרח, אם כי מדי פעם משתרשרים להם מתוך השיר דימויים ומטאפורות יפים מאוד, אלא בקונספציה, בתפישׂה. נדמה כאילו השירים הם הצהרות מורכבות, גלויות קטנות, שבּהט שולח אל העולם, אל הכדור שלנו ואל אנשיו בשלושה תחומים: מדע וטבע, חברה ורגש אהבה בלוויית הוקרה למעשה האמנות בעולם, ובכל השלושה ניכרת חוכמתו וחריפות שִׂכלו, והתוצאה − שירים מרתקים מבחינת הממצאים המדעיים, המתעסקים בעיקר בִּתכנים".

    הפעם, בספר הזה, בהט בוחר ללכת מָדוּד-מָדוּד ולא לבוז ליום קטנות, ובזה הוא מתקרב לשירת גיורא פישר, ועם זאת בכל זאת לחגוג את החיים כרומנטיקן פלרטטן האוהב את הג'סטות הרומנטיות הגדולות. שימו לב לשיר "פסגת ההר" הפותח את הספר העושה שימוש באנאפורות, חזרות בתחילת שורה, לשם זירוז חוויית החיים:

    "האִם גועֵש בךָ הדמיון? / האִם פועם ליבךָ בלחץ הדם האדום? / האם מתפרצת מתוכךָ האהבה בכל עוּזהּ? / האם היֵצר בךָ רוגש ללא תכלית והכּרה? // עלֵה, עלֵה אליי אֶל קְצה השמיים, בין הכוכבים. / טַפֵּס, טַפֵּס אליי אֶל פסגת ההר, / צְלול, צְלול אליי אל מעמקֵי המעמקים, / היכנס, היכנס אליי אֶל החור בעץ שיָצַר הנקר".

    למוטב: לא כל השירים בספר הזה טובים ויש לומר את האמת העירומה, הוא ארוך מדי, בן 136 עמודים, מאה בהחלט היו מספיקים. קיימים שירים מסקנתיים קצת בנאליים, למשל השיר "אומץ" בנוסח הבא: "אכזריוּת היא / ליהנות / מרוע לב. / להיפרע מילד רך / חסר הגנה. / להפליא בעונשו / של מי ששגה, / מתוך טיפשות / או איוולת. // הגנה על החלש / נגד החזק / היא אומץ לב / לא קטן. / אומץ רב מזה – / הוא לא להתעלם / ממנהיג הרוצֶה / שליטה על אֶחיו / גם אם הוא אומר שהוא / מעוניין בטובתם". זה שיר בנאלי והצהרתי וגם קצת דידקטי וצדקני. אינני יודע מי אשם בדבר, אבל אני נוטה להאמין שמדובר ביוצר עצמו שסירב לנפות עוד משיריו כדי למנוע בטנים רכות בתוך המבנה השרירי, המהודק והנאֶה של הספר.

    אף על פי כן, יש כאן עדיין מרגליות יקרות המעוררות לב כמו השיר הנועל את הספר ועושה שימוש במילה ובמושג "זמן" שחשבתי לתומי שמוצו לחלוטין בשירה הישראלית באמפליטודה שבין יהודה עמיחי ("הזמן", שוקן 1977) לישראל פנקס ("הרצאה על הזמן" 1989-1979, הקיבוץ המאוחד, 1991) ומאוחר יותר, למשל, עזריאל קאופמן, "זמן בולע את עצמו, מחזור שירים", (הוצאת נתן-נטע, 2004). המילה "זמן" שחוקה בשירה ממש כמו המילה "ציפור" או המילה "נפש". ועם זאת, מצליח בהט, ברגש ובאינטלקט, להפיח בה חיים בשיר, הנה: ה"זמן" שלו:

    "הכלי הֶחשוב ביותר בארגז / הכלים של אדם הוא הזמן, / כך למד מהכֶּלֶב // אפילו איינשטיין השתמש בו, / מוכן לפעול יחסית, לפי צרכים / לא-אישיים, תמיד פנוי ומוכן להובלות, / סוגר ופותח כל דבר, / גם עוזר וגם מַפריע. // אפילו יהושֻׁע בִּן נון עשה ממנו עניין, / ושמש בגבעון דום הפכה לעובדה: / סֻפּרו סיפורים ומיתוסים מכל הסוגים, / זמן מוזכר ומוכּר, גם אויב וגם אוהב. // בני אדם משכּילים טוענים שהזמן / לא השתנה יותר מארבעה וחצי מיליארד שנה. / מפליא, / שלמרות זאת הוא מגלה תכונות מנהיגוּת. / בעל ברית בבוקר וצורֵר בַּלַּיִל, / מעורר פחדים וממלא ראשים בציפיות. / בגלל מעלליו, אמרו חז"ל, כבּדהו וחָשׁדהו".

    לעמוד הספר


    חג חנוכה שמח לכל קוראי "סלונט". הדליקו נרות בחנוכּייה וקִראו ספרי שירה.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 3

    תגובות


    5 תגובות על “בין לטוב בין למוטב: ותיקים וטובים”

    1. תלמה פרויד הגיב:

      נפלא כתבת, רני. יסודי, עמקני, ידעני. כמה כבוד לכתוב ולכותבים. והכל מנומק ומרשים. ברכות עליך.

    2. רן יגיל הגיב:

      תלמה היקרה, שלמי תודה. מדהים! בדיוק האזנתי לקריאה שלך ל"שאול ויוהאנה", הטרילוגיה של נעמי פרנל. הרשי לי להחזיר לך במחמאה: את מקריאה נפלא! רני

    3. תלמה פרויד הגיב:

      מדהים רני, עוף השמיים נשא את הקול לאוזניך 🙂 . מרגש ומשמח מאוד. אהבתי מאוד את 'שאול ויוהאנה'. נעמי פרנקל סופרת מעולה, לטעמי. חבל שקצת נשכחה.
      קראתי מספר ישן נושן, מתפורר וחום מיושן, עם אותיות זערוריות, אבל איזו חוויה. תודות, רני היקר

    4. יערה בן-דוד הגיב:

      רני יקר, שאפו על בחירותיך הטובות והמושכלות. הנה עוד הוכחה להיותך קורא שירה שניתן לסמוך על חושיו החדים, קורא שמיטיב לפלס בשבילי השירה ולהתחבר לזורם בתוכה, למקורות יניקתה. תודה על הציטוט מדבריי ב'עיתון 77' על שירתו של שלום רצבי. מאחלת חג אור שמח בברכת השיר!

    5. רן יגיל הגיב:

      יערה היקרה, שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה החמה והמעודדת הזאת. חג אורים שמח – רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שכבות של אור / עורב שחור

    צ'רנה שולמנוביץ'
    שכבות של עור מְקַלֶּפֶת מֵעַצְמִי שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת מְנַסָּה לְגָרֵד אֲפִלּוּ אֶת...

    לְאַט / *

    לאה צבי (דובז'ינסקי)
    לְאַט   נִשְׁמִי לְאַט, נַשָּׁמֵי שַׁקֵט, הַסְדִּירִי נִשְׁמָתֵךְ, שְׁבִי קְצָת בְּשֶׁקֶט,...

    שיר קטן לפסח

    אורציון ברתנא
    הִיא הָיְתָה בָּאַגָּדָה הָאוֹר קָרָא לָהּ הִיא יָצְאָה הָאוֹר הָלַךְ הִיא...
    דילוג לתוכן