על שני סיפורים פמיניסטיים של חמדה בן-יהודה

"אישה עבריה מי ידע חייך" (יל"ג)

א. בין הרצוי למצוי

שני סיפורים של חמדה בן-יהודה: "אותן הצפרים" (1900) ו"לולו" (1902)[1] מזמנים אפשרות לערוך היכרות עם ההתחלות בתחומים שונים בסיפורת הארץ-ישראלית. אמנם כמעט תמיד יש ראשון לראשון, אבל בכל זאת אפשר לסמן מרכיבים לא מעטים בסיפורים אלה כראשונים וכחידושים. אלה התחלות שהיה להן המשך, ביצירותיהם של אחרים, ביודעין ושבלא-יודעין, מפותח ומורכב הרבה יותר. קריאה מחודשת בסיפורים מספקת הזדמנות להכיר את ההתחלות ולהבין את החידוש שהיה בהם. החידושים של העבר הם הסטריאוטיפים של ההווה.

כמו במרבית ההתחלות, העיצוב האמנותי עדיין פשוט אם לא לומר פשטני, תמים, ישיר, כצעדיו של תינוק: זוחל, נמוך, מהסס. אבל, החידושים, כבר כאן. חידושים בכל התחומים: העמדת נשים וגורלן במרכז; ביקורת החיים בארץ ישראל: הן החיים החדשים במושבות והן החיים בישוב הישן בירושלים; תיאורי ההווי הארץ-ישראלי: הן זה הספרדי והן זה החקלאי במושבות; התאמת הלשון העברית לתיאור פרטי ההווי למיניהם  בתחומים כגון: חקלאות, נופים, פריטי לבוש, ריהוט, קישוטים, מלאכות, בינו לבינה.

שני הסיפורים מבטאים שתי מגמות הפוכות בהתלבטות של הסופרים כיצד לתאר את המציאות הארץ-ישראלית בין המצוי לרצוי. הראשון – "אותן הצפרים" – מבליט את המצוי והשני – "לולו" – את הרצוי. הפחד "להוציא את דיבת הארץ רעה", הכניס את הסופרים ל"מילכוד הארצישראלי", שלפיו מה שלא יכתבו ואיך שלא יתארו, ירגישו שאינם יוצאים ידי חובה: אם יתארו את המצוי, האמת  המרה – "אמת מארץ ישראל" כניסוחו של אחד-העם – הם עלולים להרחיק את התיירים והעולים מלהגיע לארץ ישראל, להשקיע בה ולחיות בה – אבל יצאו ידי חובת האמת של עצמם; אם יתארו את הרצוי – יפארו את המציאות הא"י ויתעלמו מהקשיים והבעיות – אולי ימשכו את לב הקוראים  אבל יחטאו לאמת ולעצמם.[2]

חמדה בן-יהודה, שהיתה מודעת להתלבטות זו, כסופרים האחרים בארץ ישראל באותן שנים, הלכה "בין הטיפות" ונהגה פעם כך ופעם כך.[3]

בשני סיפוריה אלה, לא ייפתה את המציאות. היא תיארה את גורלן המר של הנשים, את המצוי, אבל גם את הרצוי, את אפשרות "התיקון" של החיים. סיפורים אלה, כאחרים, ניתן לקרוא תמיד, בשני מישורים: קריאה בהקשריה ההיסטוריים והביוגרפיים, קריאה ללא-מרחק – ניסיון לשחזר את קריאת הסיפור בתקופה שבה נכתב; קריאה ממרחק-השנים מנקודת ראותו של הקורא בן-זמנו. בד בבד סיפורים רבים הם  סיפורי-מפתח, שגיבוריהם עוצבו בדמויות של אנשים שהיו. בזמנן, רבים מן הקוראים זיהו במי המדובר, אבל ברבות השנים, נשכחו המודלים-מן-המציאות.  כך, הסיפור "אותן הצפרים" מבוסס על דמותה של הסופרת נחמה פוחצ'בסקי. יש לשער, שגם דמותה של "לולו" מבוססת  על דמות שהיתה, אבל ממרחק השנים קשה ואף בלתי אפשרי לזהותה.

חשוב להדגיש ש"הראיָה הפמיניסטית" של הסופרת את הגיבורות שלה, אינה זהה לזו המקובלת כיום. במיוחד בולט הדבר בסיפור "העדתי" "לולו" שאינו מגלה "תקינות פוליטית". בקריאה ממרחק-השנים ניתן לראות בו יותר משמץ של "התנשאות עדתית". אבל בקריאה  בת-הזמן, ללא-מרחק, היו בו אומץ, תעוזה וחידוש של ממש.

ימיה של הביקורת על החיים בארץ ישראל, כימי היישוב בארץ ישראל. מלכתחילה צעדה הביקורת יד ביד עם הווי החיים שאותו תיארה. המתח בין הרצוי לבין המצוי, וההתלבטות מה ואיך לתאר התחילה כבר כאן. עוד מן הראוי להדגיש, שהספרות מטבעה נותנת ביטוי לעצב, למצוקה, לסבל, לקיפוח, להחמצה, למצבי לחץ, לתחושת כישלון, ולעוד מצבים מסוג זה. החיים כמות שהם. אמנם יש גם רגעי אושר, שמחה והנאה, אך הם מעטים. סיומים על דרך "והם חיו באושר ובעושר כל ימי חייהם" מצויים  באגדות, או ברומן הרומנטי. בחלק מסיומי "בכי טוב", ברור  לקורא שסיום כזה נמצא  אך ורק בתוך הסיפור, ואילו מחוצה לו, בחיים האמִתיים  הסיום  עגום ועצוב.

ב. אישה סופרת: רגש, רוך וגמישות

לא מעט מפרטי חייה של חמדה בן-יהודה, קשורים לפעילותה כמספרת.[4] היא נולדה בשם ביילה יונאס, פולה, במחוז ויטבסק, ברוסיה הלבנה בניסן תרל"ג (יולי 1873) ונפטרה בירושלים בקיץ תשי"א / אוגוסט 1951. בת 78. אחותה הבכירה דבורה, אשת אליעזר בן-יהודה ואם חמשת ילדיו נפטרה בשנת 1891 משחפת, שנדבקה בה כנראה מבעלה. באותה שנה נפטרו בזה אחר זה שלושה מילדיו במגיפת הדיפטריה, שפרצה בירושלים באותה שנה. שנה לאחר מכן (1892), הגיעה לארץ ביילה-פולה לבית יונס, האחות, כדי להינשא, לגיסה, שאהבה אותו מאז ילדותה "כמו משוגעת". מסתבר ממכתביו, שגם הוא תיכנן להינשא לה, מאז מחלתה של אשתו, אחותה. הם נישאו בקושטא ושם שינה את שמה לחמדה. הוא היה אז בן 35 והיא כבת 20. נולדו להם ששה ילדים, והיא גידלה את ילדיהם המשותפים "בדוחק רב" ובתנאי חיים קשים. כשעלתה לארץ, לא ידעה עברית, אבל תוך חדשים אחדים השתלטה על השפה, ונעשתה עזר לבעלה בעבודתו העיתונאית, המילונאית, הספרותית ופעילותו הציבורית. לאחר מכן נעשתה לעיתונאית ולסופרת בזכות עצמה.

אליעזר בן-יהודה שזיהה את כישרון הכתיבה של חמדה, עודד אותה לכתוב סיפורים בעברית. לדעתו "דרישת השעה היא, שהאִשה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים ומחליפים לתוך  הלשון העברית המתה [ – – -], פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת" (לנג, 324. מבוסס על זיכרונותיה של חב"י). חייהם המשותפים היו מלאי אהבה ושיתוף פעולה. החרוזים שכתב לה אליעזר בן-יהודה נכתבו על מצבתה:  "בעזרתֵך: / יומי ארוך /וּפָעֳלי ברוך / ועז מֹחי / ואיתן כֹּחי / ולא נָס לֵחִי".

חמדה בן-יהודה נענתה ל"הזמנה החברתית" והבליטה את "המאפיינים הנשיים" בסיפוריה. היא יכלה להיענות לה משום שהתאימה לה כאישה וכסופרת.

באותן שנים היתה חמדה בן-יהודה אחת משלוש הסופרות העבריות הראשונות יחד עם נחמה פוחצ'בסקי ודבורה בארון. בו בזמן פעלו כמה סופרות-לעת-מצוא, שפִרסמו פה ושם בעיתונות העברית. בתחום העיתונות, היתה העיתונאית המקצועית הראשונה. היא  סייעה לערוך את עיתוני המשפחה: 'השקפה', 'הצבי', 'האור'. שבהם פִרסמה את סיפוריה, יסדה, ערכה וכתבה את מדור האופנה הראשון בעברית.

ג. הרחבת המעגל

בשני סיפוריה אלה ואחרים הרחיבה חמדה בן-יהודה את מעגל הספרות העברית, בעצם היותה אישה-סופרת, ובעיקר בהכניסה לתוכו לא רק נשים כגיבורות מרכזיות, אלא גם מה שנקרא אז: "מחיי האיכרים", "מחיי הספרדים", "מחיי הערבים". כלומר סיפורים מהווי חיי היום יום בארץ ישראל, אלה המתחדשים, במושבות, ואלה של היישוב הישן הספרדי והתימני בארץ ישראל.  שאיפה זו להרחבת המעגל, עמדה לנגד עיניהם של הסופרים שעלו לארץ ישראל, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ששאפו  לשנות את הספרות העברית שנכתבה בגולה, ולכתוב אחרת. עדיין לא היה ברור מהי "כתיבה אחרת" זו, אבל הרצון לשנות את פני הספרות  היה אחד המניעים לעלייתם.[5]

הרחבת המעגל משמעותו בתחום הכותבים: הכנסת סופרים בני עדות שונות למעגל הסופרים העבריים; הכנסת סופרות למעגל היוצרים. ובתחום הנושאים: הרחבת מעגל הנושאים, שיבטאו את החוויָה הארץ ישראלית של העולים ובני הארץ במפגשם עם אנשי היישוב הישן הספרדי והאשכנזי במיוחד בירושלים; גיוון העדות בירושלים; מודעות למציאותם של הערבים והבדואים ולהווי חייהם. כל זה תוך מתן ביטוי לחיים המתחדשים בארץ ישראל במושבות; לשינוי "הפרנסות היהודיות המסורתיות"; למציאותם של  פועלים, חקלאים, עובדי-אדמה; בד בבד עם תיאור חייהם של בני הנעורים בארץ ישראל, דוברי העברית ויוצרי ההווי המתחדש במוסדות החינוך בארץ, החקלאיים והעירוניים, שבראשם: "מקווה ישראל" והגימנסיה העברית "הרצליה", יחד עם התאמת הלשון העברית לחיי היום-יום בארץ ישראל המתחדשת.

ד. "אותן הצפרים" – מאופטימיות לפסימיות

כותרת המשנה "מהחיים במושבות", מרמזת, כאמור, על המטרה המודעת להרחיב את מעגל נושאי הספרות העברית:  תיאור  הווי "החיים המתחדשים" בארץ ישראל, כשבמרכז דמות של אישה. הסיפור מסופר בעברית "חיה" המשוחררת מן "המליצה הנפרזת", כדרישתו של אליעזר בן-יהודה. למותר להוסיף שהמשימה לתאר את הריאליה בעברית היתה קשה במיוחד, שכן חסרו מילים רבות ובעיקר טרם נקבע "הנוסח" וטרם עוצבה "המסורת" לתיאורים מסוג זה.  בה בשעה, דווקא לחמדה בן-יהודה היתה זו משימה קלה יחסית, כיוון שלא למדה ב"חדר" והעברית שלה נרכשה מאוחר, ונלמדה מחיי היום יום, כמעט ללא "עול" המסורת.  

הסיפור מסופר  מפיה של מספרת, המבקרת  בבית חברתה במושבה, היא ראשון-לציון, לאחר ש"יותר משתי שנים לא ראינו אשה את אחותה" (163).[6] לסיפור שני חלקים: הביקור הראשון, והביקור השני, שנערך שש שנים לאחר הביקור הראשון. כצפוי, בסיפור נערכת השוואה בין שני הביקורים המנוגדים: הראשון – האופטימי, והשני – הפסימי. זהו סיפור של תהליך; סיפור של הידרדרות.   

מתקיימות בו שתי פגישות בין שתי נשים: האורחת והדיירת. זו טכניקה סיפורית מוּכרת, שבה, צמד גיבורים – התייר והדייר, ובמקרה זה: התיירת והדיירת –  מטרתה  להראות לקורא, מציאות מוכרת, בעיניים חדשות, רעננות, "זרות".  בבחינת: "אורח לרגע – רואה כל פגע". שם הסיפור: "אותן הצפרים" מבטא את הטבע האדיש, לאנשים ולתנאים שהשתנו לרעה. העלילה פשוטה ואף פשטנית, אבל חשיבותה  בעצם תיאור ההווי. זהו חידוש, שלימים נדרש לרעה ואף נשחק. במיוחד יש להעריך את "האמת מארץ ישראל" של המספרת, שלא נרתעה מלתאר מציאות עגומה, לסיים בעצב, כמעט ללא שמץ של תקווה לעתיד. זאת, כאמור, בניגוד למגמה, שגם היא היתה שותפה לה, של סיפורים שנכתבו "עם הפנים לגולה", לתאר את הרצוי כמצוי.  

חלקו הראשון, האופטימי, של הסיפור, מאופיין על ידי הפעילות האינטנסיבית של בעלת הבית, שיש לה כוח ומרץ לעשות הכול. החלק השני – מנוגד לראשון על כל פרטיו, לרבות תיאור היחס השונה לצפרים,  המייצגות את הטבע האדיש לחיבוטים האנושיים.

ביקורה של האורחת נערך  בסגנון קולנועי: בהילוך איטי, מן הרחוק אל הקרוב, מן הכללי אל הפרטי. התאריך הוא "סוף שבט" לאחר הגשם. הכול מואר, נעים, צומח ופורח. תחילה, כביכול, עולם ריק מבני אדם, אבל רואים בו עשן[7]  ושומעים קולות, המעידים על פעילות יצרנית במקום. רק לאחר מכן מתעכבת "המצלמה" על בית אחד מסויָם. האורחת מגיעה "בשעה תשע בבוקר" למושבה, ואינה רואה איש כשההסבר הוא שהכול עסוקים: הכורמים בכרמיהם, הילדים בבית הספר והנשים "אשה אשה בביתה". ה"עשן" נראה "מהשפופרת הגבוהה שעל המרתף", כשהכוונה  לארובה של היקב (שנוסד בשנת 1889); שומעים "צפירה", כחלק מהפעילות ביקב, וכן "דפיקת פטיש" המעידה על בנייה ועשייה.  כאשר מגיעה האורחת "לבית קטן אשר בקצה הרחוב" הוא שוב שומעת "קול אשה מתרוננת", ורואה לפני הבית גן ירק קטן, יפה ומסודר ובו פרחים בצבעים שונים, ו"שורות שורות" של ירקות ממינים שונים. האדם הראשון הנגלה לעיני האורחת היא "ילדה כבת שש בשמלה פשוטה, בפרגוד מבד לבן וסרט של ארגמן על ענק פרגודה, על קצה הזרועות ועל הכיסים. על ראשה כיפה קלה ורחבה, אשר הסתירה כליל את פניה" (162).[8] במילה "פרגוד" הכוונה לסִנּוֹר (או סִנָּר), ו"ענק פרגודהּ" הוא אותו חלק בסינור המקיף את הראש. "סרט הארגמן" על הבד הלבן, מעיד על חוש אסתטי, על הרצון לקשט את הבד הלבן והפשוט בתבונת כפיים באמצעים ביתיים. ב"כיפה הקלה", הכוונה לסוג של כובע, השומר על הראש מפני השמש. הילדה מעשׂבת את גן הירק, "בכל מקום עקרה העשׂבים הרעים", כשהיא שרה, "וקולהּ כקול אמהּ" (163).

החוש האסתטי נרמז עוד קודם, בתיאור ערוגות הפרחים, שצבעיהם ושמותיהם מפורטים: "סגולים, אל תשכחני ועין חנה".[9] זוהי תמונה פתיחה אידילית, רומנטית, כפרית, של משפחה חקלאית היושבת על אדמתה ומתפרנסת מעמל כפיה. כל קורא ספרות, יודע, שבדרך כלל בספרות: פתיחה אידילית, עתידה להתהפך ולהפוך לקטסטרופה. סיפור שראשיתו שמחה – אחריתו תוגה.

תיאור פרטי הלבוש הוא חלק מאותה "הזמנה חברתית", אותה ציפייה לשינוי שתבֵאנה סופרות-נשים לספרות העברית. תיאור פרטני מסוג זה, נחשב כמאפיין את כתיבתן של סופרות נשים. למותר לציין, שרבים הם הגברים-הסופרים, המתארים לבוש על פרטיו הרבים, ואין פירוט זה מעיד על "כתיבה נשיית" דווקא. אבל זה הסטריאוטיפ וזו התדמית. אין ספק שחמדה בן-יהודה נכנעה לציפיות-הנשיות ממנה, אבל היה לה קל מאד למלא אותן, שכן פירוט מסוג זה והסתכלות כזו, היו  באופי כתיבתה מלכתחילה, כמי שיסדה את מדור האפנה בעיתונות העברית.

"המס הנשיי", שמשלמת חמדה בן-יהודה, הוא במסקנתה עם התקרבותה לבית עם גינת הפרחים וגן הירקות:  "ומיד הכרתי בגן הזה יד אשה". "מראיהם הנחמד, צבעיהם המעורבים ברוב טעם, רוך עליהם, הם ביותר קרובים ללב אשה הרך והיפה. כן, לב אשה יפה מפני כי הוא מרגיש, וצריך להודות, הרבה יותר מלב איש" (162).

לאחר הפתיחה הקולנועית רחבת-ההיקף, שהלכה והצטמצמה, מגיעה "המצלמה" לבית אחד ולילדה אחת בפתחו. השקף  מצטמצם  עוד יותר והמצלמה נכנסת אל הבית פנימה שבתוכו מתרחשת הפגישה בין שתי הנשים: "האורחת" ו"הדיירת".

האורחת קוראת לבעלת הבית בשמה: נחמה, ומתארת אותה ואת תלבושתה: "צעירה, יפה ונחמדה עד מאד, לבושה פרגוד בד תכלת על שמלתה של שש ורוד בנקודות שחורות, תפורה פשוט אבל בטוב טעם, וש'הלכה' טוב מאד לפניה והוסיפה לה עוד יותר נועם" (163). ממש תיאור של מבקרת אופנה! ניסוח לא-תיקני, כפי שמעידות המירכאות במקור, ב"סלנג" של אז.

מסתבר שזה סיפור-מפתח.[10] מסתבר, שמאחורי דמותה הספרותית של בעלת-הבית, מסתתרת דמות-מן המציאות, שעוצבה בדמותה של נחמה פוחצ'בסקי, האיכרה והסופרת מראשון לציון.[11] כדי להכיר טוב יותר את דמות הגיבורה הספרותית, יש להכיר את המודל שמאחוריה, את הדמות שבמציאות. עם זאת, הגיבורה היא אמנם דמות מסוימת, חד-פעמית, אבל בעת ובעונה אחת היא גם מייצגתאת חברותיה: נשים, צעירות, אימהות, עקרות-בית, איכרות, במושבה חקלאית.

במונוגרפיה המפורטת שכתבתי  על חייה ויצירתה של נחמה פוחצ'בסקי, תהיתי על פשר "החידה" המאפיינת את קורותיה של נחמה פוחצ'בסקי: מצד אחד פעילות מגוונת של אישה שחיה חיים שלמים ומלאים, ומן הצד האחר סיפוריה רוויים תחושה של אכזבה, החמצה, כישלון וייאוש, הגיבורים ובמיוחד הגיבורות נתפסים כקרבן "קרבן המציאות הארץ-ישראלית" ('דבש מסלע', 129). אמנם אין להסיק מן הספרות על החיים, אבל גם כל מי שהכיר מקרוב את נחמה פוחצ'בסקי, העיד על "אישה פצועה, שעברה טרגדיה אנושית גדולה" (משה סמילנסקי, 'דבש מסלע', 130). עוד הערתי שם, על כך ש"דמותה העצובה של נחמה פוחצ'בסקי הונצחה בסיפורה זה של חמדה בן יהודה", שבו גם תוארו הקשרים בין שתיהן (שם, 130 – 131).

בסיפורה של חמדה בן-יהודה, לא נזכרה עובדת היותה של "נחמה" סופרת, אלא אישה, אֵם, איכרה, עקרת בית. בדמותה של "נחמה" בחרה הסופרת להדגיש את חובותיה אלה והשמיטה את הצד הרוחני שבעיסוקיה, אולי משום, שגם ללא "הספרות" מטלות אלה נראו בעיניה קשות מנשוא. ספר סיפוריה הראשון של נחמה פוחצ'בסקי, הופיע רק בשנת תרע"א/1911, אבל עד אז פירסמה לפחות שבעה דברים, לרבות סיפור לילדים "שלומית וקציעה" בכתב העת 'עולם קטון', "עתון לתלמידים ולתלמידות", שהופיע כהוספה ל'האור', עיתונה של משפחת בן-יהודה. פירסומיה האחרים בעיקר ב'המליץ', היו כמובן, ידועים למי שהכירו אותה לרבות חמדה בן-יהודה.

הבעל נזכר, רק בשאלות ההדדיות הכלליות: "מה שלומֵך, בעלך?" (163) ובתשובתה ש"סבל הרבה מכאב עיניים, אבל עתה כבר עבר הכֹּל והוא עובד שנית על כרמו בחריצותו המסוגלה לו, תמיד שמח, עלז, מרוצה, כי זו טבעו" (163). מאחורי השורות מסתתרת ההנחה שהבעל מרוצה ועליז, גם משום שיש לצדו או מאחוריו אישה המגדלת את הילדים, מבשלת, מכבסת, עושה את כל המלאכות בבית ומטפחת פרחים וירקות. הזכרת עבודתו של הבעל בכרם, היא עובדה היסטורית. גידול גפנים בארץ ישראל נזקף לזכותו של יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, שהיה אגרונום, והוא זה שהציע לבארון רוטשילד, לנסות לגדל גפנים בארץ ישראל. הוא גם היה זה שבשנות העשרים, שימש כמדריך חקלאי למטעים בקרית ענבים (1924) הֵעז והצליח, לגדל גפנים בהר.

בין תיאורי המלאכות הביתיות שנחמה עושה בעת ובעונה אחת, מוצפנות גם כמה "עצות נשיות": מומלץ לעשות כביסה לאחר קילוף תפוחי אדמה המשחיר את האצבעות, כדי לשמור על ידיים "נקיות ולבנות" (164). כאמור, דמותה של נחמה, בפגישה הראשונה,  מאופיינת על ידי פעלתנות בלתי פוסקת, בכל תחומי אחריותה, יחד עם הקפדה על חוש אסתטי הבא לידי ביטוי בהחלפת "הפרגודים" (164). הפגישה מסתיימת בכך שלאחר סיום חובותיה של נחמה, היא מאכילה את הצפרים, שאינן מפחדות מפניה, עומדות "על ראשה ועל כתפיה" והיא רואה בהם חלק מהווי חייה. הן מנעימות לה בצפצופיהם כאשר היא תופרת (165). סיכומה של האורחת מהפגישה עם הדיירת: "הרושם והנועם של החיים החדשים האלה, החיים הטבעיים, סביב הגפן ותחת התאנה, זכרתי תמיד" (165). מימוש האידיליה של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

הביקור השני, מתרחש לאחר שש שנים, בחודש ניסן, אולי ב"ערב פסח", אחרי גשם ורוח. מזג אוויר שלא ברור אם הוא נעים או לא (165). האורחת חשה "יאוש" אבל אין הסבר איך היא חשה אותו ומדוע: "היאוש הבהילני". היא מגיעה שוב לביתה של נחמה, כדי לחפש נחמה. בביתה היא מוצאת אורחת, "נערה צעירה" "שבאה לפני חודשים מספר מרוסיה", החוששת לחזור לארצה, שכן  מה שתספר על המצב בארץ ישראל "זה יַרְפֶּה את לבותיהם יותר מדי" (167).  בולט החשש להוציא את דיבת הארץ רעה והמודעות ל"תסביך המרגלים".

האורחת סוקרת את חברתה ופוסקת: "מה נשתנו פני נחמה בזמן כל כך קצר! ירוקים, כמושים, עצֵבים" (166). השיחה נסבה לא על הבעל והילדים "כי אם על המצב הכללי". "בדבריה הרגשתי יאוש גדול, אבל עוד התקווה לטוב חיזק אותה" (166). מסתבר, שהלך רוח כזה קיים בארץ-ישראל מאז ועד היום. 

בזמן שנחמה מכינה שתייה חמה, סוקרת האורחת את מראה החדר, שהשתנה גם הוא לרעה, יחד עם בעלת הבית. כל חפצי הנוי, המפיות הרקומות, הפרחים נעדרו כעת מן הבית "אשר נראה ריק, עזוב". הנשים יושבות לשולחן והאורחת מתבוננת בילדים, שהיו קטנים בביקור הקודם, וגדלו בינתיים.

נחמה "בשיחת-נשים" מתוודה לפניה שהיא "שמחה כאשר הם הולכים להם", כיון ש"עצבי בהתרגשות נוראה" (167). זהו וידוי נועז למדי ובלתי שגרתי לא רק באותם ימים, כאשר אֵם מעיזה להתוודות, בפני עצמה ובפני אחרים, שילדיה "מעצבנים" אותה ואין לה סבלנות אליהם.

השינוי במצב רוחה בא לידי ביטוי ביחסה הבלתי-סובלני, לצפרים, שהיא מגרשת אותם מהבית במטאטא,[12] "ברוגז, בגערה בקללות…". "הציפורים הארורות" (168), מבטאות את השינוי לרעה שחל בדיירת, במצב רוחה, בסדרי הבית, ובעיקר במחשבות העגומות על העתיד.

הסיבות למצב רוח פסימי זה הן מצב הכרמים, שבגלל מיעוט הגשמים ואיחורם, הבשילו פחות ענבים, וגם מכירתם אינה טובה והם ממלאים את המרתף; וגם השקדים, הכזיבו, בגלל "הסופות העזות", שהפריעו לפריחה ולהבשלה. אבל בעיקר ההרגשה העגומה היא בשל המצב הכללי הגרוע ביישוב והתחושה, שהמפעל כולו עומד להתמוטט.

המספרת מוסרת את דבריה של הדיירת: "אבל לא סוּפה ולא חוסר גשם יַרְפֶּה את לבנו; לזה האיכר צריך להיות מוכן ומזומן, כי לא עשינו קשר עם הטבע, פעם יקרה כן ופעם כן. אך התמוטטות היישוב בכלל הנה מה שמבהיל אותנו, הפחד מפני הרס הבניין החביב עלינו יותר מחיינו" (167).

שני תיאורים מנוגדים אלה, מבוססים על הרקע ההיסטורי באותן שנים, כשתקופות של גיאות ושפל במצב הכלכלי פקדו את היישוב החדש בארץ ישראל בכלל, ובראשון לציון ובמשפחת פוחצ'בסקי בפרט. הפגישה הראשונה, האופטימית, התרחשה על רקע תמיכתו של הברון רוטשילד במושבה בשנתה הראשונה וייסוד יקבי "כרמל מזרחי" (1889). יחיאל מיכל פוחצ'בסקי נעשה לאיכר עצמאי בראשון לציון (1896). כל אלה יצרו תחושה של שגשוג והרגשות אופטימיות אישית וקולקטיבית. השפל, בפגישה השנייה, קשור בהתגלעות סכסוכים מרובים עם פקידי הבארון יחד עם חוסר ניסיונם של המתיישבים בחקלאות, פגעי טבע שונים, ביניהם מיעוט גשמים ומחלת הפילוקסרה שתקפה את הכרמים.                                                                 

הסיפור, המבטא מציאות זו, כוחו בין השאר גם בכך, שהוא מעז להסתיים בנימה פסימית, כמעט בלי להותיר תקווה שיבואו ימים טובים יותר. התיאור  הולם את דמותה של נחמה פוחצ'בסקי, שחוותה תקופות של עצב, ייסורים וסבל. רק תיאור הילדים הגדלים בבית, רומז על התקווה לעתיד.  

ה.  "לולו" – סיפור של תיקון

גיבורת הסיפור, לולו, היא  בת למשפחה תימנית, שהגיעה לארץ בשנת "אעלה בתמ"ר", היא שנת תרמ"ב/1882, עשרים שנה, לפני שנת פִרסום הסיפור.

במרכזו: סידרה של מחאות חברתיות. מחאה כנגד: נישואי קטינוֹת; נישואים כפויים; נישואים בין צעירה למבוגר; שעבוד הנשים בבית התימני והספרדי; יחס משפיל אליהן; אלימות נגד נשים בתוך המשפחה; התעללות מינית של החזק בחלשה; ומחאה סוציאלית עזה על עוני מחפיר והבדלי מעמדות. בין השאר, יש בו ביקורת חברתית על יחסם של אלה שיש להם, לאלה שאין להם: המינקת הענייה שנשכרת להניק תינוק זר והיחס המתנשא אליה מהמשפחה העשירה, לרבות התנכלות מינית.[13]

הסיפור שייך לזרם הספרותי של "המהלך החדש", ששלט בסוף המאה-19 וראשית המאה ה-20. הוא ניחן ברגישות סוציאלית חריפה לגורלם של אנשים פשוטים, עניים, חסרי כול וחסרי מזל, ותיאר את "לאה מוכרת הדגים", את הסַבָּל, החייט והסנדלר. הוא  התאפיין בהגזמה, בקיצוניות, בפתוס, בריבוי תיאורי הסבל של הגיבורים. צרה רודפת צרה והצרות נערמות בצרורות. סופרים רבים התחילו ב"מהלך" זה, אבל נחלצו ממנו ונעשו לסופרים חשובים, ביניהם: ברנר ודבורה בארון, אם להזכיר שניים מרבים יותר. חמדה בן-יהודה נשארה בתוכו. עם זאת, חמדה בן-יהודה הקדימה את דבורה בארון והסופרים שבאו אחריה, בתיאורי דמויות הנשים המקופחות בחברה בכלל ובמוטיבים מסוימים מתוכם בפרט, כגון: השׂכרת גופה של האישה הענייה לשמש כמינקת בבתי עשירים.

לסיפור ארבעה פרקים, שכל אחד מהם מייצג שלב אחר בחייה של לולו. זהו סיפור מגמתי, אופטימי, על חיים שהתחילו במִסכֵּנוּת ב"תרדמה" בירושלים והסתיימו ב"אושר גדול" של "החיים החדשים" במושבה. זהו סיפור שהוא אולי לא תקין פוליטית,במושגים של ימינו, אבל בזמנו היו בו חידוש של ממש והעזה בלתי-מבוטלת. הוא משקף  את ההווי של אותן שנים בשני העולמות: עולם העדוֹת בירושלים, והעולם של היישוב החדש במושבות. מה שנראה למספרת ולקוראיה אז, כהישג גדול, יכול להיראות  היום, ממרחק-הזמנים ו"השיח העדתי" הלוהט, כסיפור של התנשאות אשכנזית  על מזרחיים. בסיפור גובר השיחהעדתי על השיח האישי. מבחינת השיח האישי, זהו סיפור של "תיקון". סיפור על גיבורה שפרק א' בחיי נישואיה היה כושל, ואילו פרק ב' של חייה, היה מאושר, בבחינת "תיקון" לראשון. היא לקחה את גורלה בידיה, הִפנתה עורף לעבר ולמסורת העדתית והעזה להתחיל בחיים חדשים בכוחות עצמה. מבחינת השיח העדתי, התיקון הצליח משום שנישואיה השניים היו ל"אחד הפועלים" במושבה, שהיה, קרוב לוודאי, אשכנזי. עם זאת, נמתחת בו ביקורת, אם כי חריפה פחות, גם על יחסם המתנשא של "צעירים אחדים" במושבה ש"לעגו בחשאי על הפועל התמוה אשר בחר ב'אדומדמת'" (175). זוהי המילה שנבחרה במקום: "שחורה" כנראה, מכיוון שבשיר השירים נאמר: "שחורה אני ונאוה", כדי להדגיש את צבע עורה השונה, הכהה, של לולו. 

אין ספק שבסיפור מגמתי זה, רצתה חמדה בן-יהודה להבליט את תעוזתה של לולו, שהגיעה לשפל המדרגה ולקחה את גורלה בידיה.[14] היא יזמה "גט פיטורים מבעלה", על אף התנגדותם של הוריה, סירבה לנישואים כפויים, ניסתה להתפרנס בכוחות עצמה וסבלה סבל רב. רק אז, כשכלו כל הקִצין, ברחה למושבה. החיים החדשים במושבה, מתאפיינים בשינוי שמה: מלולו לפנינה.[15] התיקון הוא גם בכך,  ש"נהיתה אֵם לשני ילדים: בת בצירה (כי נולדה בימי הבציר) היפיפייה, ובן עובד" (175).[16] ו"בעלה לימדהּ קרוא וכתוב!" (175).

ארבעה פרקי הספר, מתארים, כאמור את שלביו של תהליך ההשתנות שעבר על לולו: מחלשה לחזקה; ממשועבדת לעצמאית; מחסרת השכלה לבעלת השכלה  ועוד. הפרק הראשון: "תרדמה" מתאר את לולו בשפל המדרגה. היא, ילדה בת תשע, קטנה ורזה, חסרת אונים, שהוריה משיאים אותה ל"רחמים, החַמָּר הספרדי, אשר נודע לתהילה בגודל גופו ואומץ כוחו (168). ההדגשות פיסיות מעידות על חוסר ההתאמה ביניהם. היא חסרת מוּדעות לחלוטין: "ולולו לא הבינה דבר מכל אשר נעשה" (169). התיאור המוקצן הוא בנוסח אגדות-העם על "סינדרלה" המשועבדת לאמהּ ולאחיותיה החורגות. בת שלוש-עשרה "היא נהיתה אֵם לילד בן זכר" (169). אבל בשעה שהיא חשה את עצמה "בריה חדשה" מתחיל בעלה להכותה ללא סיבה: "כך יעשה כל בעל לאשתו" (169). היא משרתת את בעלה, המצר את צעדיה, משעבד אותה ומתייחס אליה בגסות ובאלימות.  לולו אינה מבקרת את התנהגותו של בעלה אליה ומשלימה עם גורלה, "כי על כן בעל הוא". המסקנה מפרק ראשון זה של חייה: "וכל חייה נדמו לתרדמה נמשכה" (170).

כותרת הפרק השני מעידה על תוכנו ועל השלב הבא בחייה: "יקיצה". תחילתו של הפרק בעבודתה הקשה של לולו בביתה בהכנות לחג הפסח, בהצקות של בעלה שהחריפו, ובניסיון שהעמיד אותה בו, ולדעתו לא עמדה בו: היא הִרשתה לעצמה לאכול, לפני בואו, לאחר שלמעשה הִרשה לה לעשות כן. כשהוא מגלה את "חטאה" הוא נושך את אצבעה עד כי "מחציתה נפלה ארצה ומהחצי השני שתת דם…" (172). התעללות אכזרית זו, הייתה "הקש ששבר את גב הגמל" והעיר את לולו מתרדמתה: "עם הילד בחיקה עוזבת הבית גם היא" (172).

כותרת הפרק השלישי, כמו בטרגדיה יוונית, מגלה כי עדיין לא תמו תלאותיה של לולו: "מפח אל פחת". היא מחפשת עבודה, כיוון שאינה יכולה לגור בבית הוריה בשל "הדוחק והמחסור" בביתם. משאלתה לחיי רווחה: "נחיה חיי הרווחה ונבשל אורז כל יום!" (173). היא נשׂכרת "להיות מינקת בבית אחד"[17]  אבל מכיוון שאינה מסכימה להזניח את בנה ולהניק רק "את הילד השמן אשר לאדוניה" היא מגורשת מן הבית. כשלולו  מוצאת מישׂרת מינקת בבית אחר, שבו מרשים לה להניק את שני התינוקות, מתנכל לה "בן בעל הבית, בחור כבן עשרים". היא בורחת מהבית, ובעלת הבית מכה אותה על כי העלילה על "בנה מחמדהּ!…" (173). התינוק השלישי שהניקה היה "ילד חולה וצרוע" ובנה נדבק ממנו ו"מת אחרי שבוע ימים" (173). לולו חוזרת לבית הוריה, פגועה ושכולה. היא מבקשת "גט פיטורין" מבעלה, על אף התנגדותו של אביה המאיים כי "יפטרוה בלא כתובה" ותפסיד כסף רב. לולו משיגה את הגט, אבל ללא כל פיצוי כספי, למורת רוחו של אביה, כשגם אמה מצטרפת אליו הפעם. לולו  דוחה את כל השידוכים שמציעים לה: אלמן עם ארבעה ילדים, אדם זקן, ובעלי מום שונים לרבות רווק צעיר ומצהירה: "אינני רוצה להינשא! מרים ממוות הנישואים, רוצח הבעל!…" (174).

רק כשלולו מגיעה לשפל המדרגה, היא מתעוררת מתרדמתה ומגיעה למוּדעות: אין לה על מי לסמוך אלא על עצמה: "ואז ראתה לולו כי אין מרחם עליה, אין לה גואל ומושיע, אין לה מפלט ומנוס, אין לה מחסה ומנוח, ובכל אשר תפנה, ובכל אשר תחליף, הנה נמלטה מפח אל פחת" (174). כאן מתחולל המהפך בחייה, והיא לוקחת את גורלה בידיה.  

כותרת הפרק הרביעי והאחרון, מעידה, על השינוי והתיקון: "חיים חדשים". לאחר שהתייאשה מעבודות משק בית בשכונות ירושלים, ולנה "בלול של תרנגולות" היא מחליטה, בעקבות עצתה של אחת מחברותיה, ללכת "לשרת ב'קומפניה' (כך יקראו  התימנים להמושבות)" (174) על אף הידיעה ששם "כולם אפיקורסים". כצפוי, וכמובן מאליו, היא הולכת להיות עוזרת-בית באחד מבתי האיכרים במושבה, שם מתוארים חבלי הסתגלותה למקום החדש. תחילה, הרגישה "כחית השדה התפושׂה במלכודת" אך עד מהרה "נהיתה אהובה על כל בני הבית" והסביבה. היא מתאקלמת במקום החדש, לומדת עברית, ואף מצליחה לחסוך. כשהיא חוזרת לבקר בירושלים, היא מספרת להוריה ולכל "השכנות התימניות" "נסים ונפלאות על החיים בהמושבות". לולו משנה את שמה לפנינה, ובכך היא נולדת מחדש. היא מגלה לסביבתה ש"אחד הפועלים רצה בה ויבקשנה להיות לו לאשה". שיא התגשמות המאוויים! לשניהם חסכונות, ובעזרתם "יקנו להם בית קטן!" (175). למותר להוסיף שלא אחת מהתימניות קינאה בה!

בהערה צינית, ממרחק השנים, דומה שאין מנוס מן ההשוואה בין אז ושם לכאן ועכשיו, תוך יתרון ברור לעבר: אז יכלו פועל ועוזרת בית לחסוך ולקנות בית קטן. והיום?!!!

על אף הלעג של "צעירים אחדים" לנישואים בין-עדתיים אלה, החתונה נחוגה "בהמון רב", "בשירים וריקודים" בנוכחות הוריה של לולו: סעדיה ורומיה, שני שמות תימניים אופייניים. להשלמת התמונה האידילית, של תיקון החיים, נולדו לפנינה, כאמור, "שני ילדים" (175). היא הייתה אז בת עשרים "גדלה ותיף, לבושה פשוט אך נקי ובטוב טעם. בניגוד גמור למערכת היחסים הקודמת עם בעלה הספרדי לימד אותה בעלה החדש "קרוא וכתוב!" (175). הקריאה בספרים ב"עיתות הפנאי", לימדה אותה "כי חייה כעת חיים חדשים" (175). זהו משפט הסיום של הסיפור. מהלך התיקון של חייה של לולו-פנינה הסתיים בכי טוב! המעבר מירושלים של היישוב הישן העדתי, למושבות של החיים החדשים בארץ ישראל, הסתיים בהצלחה, כמו גם פרק בית של נישואיה לפועל האשכנזי.                                                          

מוטיבים אלה, שראשיתם בסיפור תמים ופשטני זה, פותחו לימים, ביצירות הספרות שבאו אחריו, בדרכים מורכבות ומתוחכמות הרבה יותר. אבל כאן  נעוצה ראשיתם בספרות העברית הארץ-ישראלית.

אוניברסיטת תל אביב, י' בכסלו תשע"ח (28.11.2017).

** כונס: נורית גוברין: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט/2019, עמ' 199 – 211.

[1]"אותן הצפרים", פורסם לראשונה ב 'הצבי', שנה ט"ז, גיליון ט"ז, תר"ס/1900. "לולו", לראשונה ב'השקפה', שנה ג', גיליונות ד-ו, תרס"ב/1902. שני הסיפורים כונס באנתולוגיה:  'סל הענבים. סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה', ליקטה והוסיפה מבוא וציונים: גליה ירדני, הוצאת ספריית דורות, מוסד ביאליק, תשכ"ז/1967, עמ' 162 – 168; 168 – 175.

[2] ראו בהרחבה ב"מבוא" לספרי: 'דבש מסלע: מחקרים בספרות ארץ-ישראל', משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 10. שם דוגמאות נוספות להתלבטות זו.

[3] סיפורה של חמדה בן-יהודה: "למצוא את בני רכב" משמש דוגמה לתיאור המצוי כרצוי. עליו, ראה לעיל, עמ' 45 – 52.

[4] הביוגרפיה של חמדה בן-יהודה, מצויה בוויקיפדיה. מתוך הביבליוגרפיה עליה חשוב להזכיר את ספרו של יוסף לנג:  'דַּבֵּר עברית. חיי אליעזר בן יהודה', הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ח/2008, במיוחד עמ' 197 – 214.

[5] על כך ראו בהרחבה בספרי: 'העומר – תנופתו של כתב-עת ואחריתו', הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם/1980 וכן בספרי ובמחקרי האחרים. שם ובכתבי האחרים, תיאור הקושי לבצע משימה זו של כתיבת ספרות "אחרת".

[6] מראי המקומות לפי 'סל הענבים', בהערה 1 לעיל.

[7] לפני שמילה זו נעשתה חלק מהלכסיקון של השואה.

[8] המילים "שפופרת", "פרגוד" ואחרות מסוגן, מעידות על חבלי הלשון של תיאורי הריאליה בעברית.

[9] מתוכם הצלחתי לזהות רק את "אל תשכחני" הנקרא היום: זיכריני או זיכריה ובלועזית: Myosotis. איני יודעת לאיזה פרח הכוונה בסגולים ובעין חנה. לשם כך דרוש מחקר בוטני-היסטורי מעמיק יותר. 

[10] ב"סיפור-מפתח", הכוונה ליצירה ספרותית, שבה הדמויות הספרותיות מעוצבות בדמותן של דמויות מן המציאות, בשר ודם, במינונים שונים של הסוואה. היחס בין הדמות שבמציאות לבין הדמות בספרות אינו אף פעם אחד לאחד, אבל יש בדמות הספרותית די סימני היכר כדי לזהות את המודל. זה נושא מורכב, שיש לו מתנגדים ואוהדים, בדבר עצם החשיבות של זיהוי המודל להעמקת הקשב ביצירה. ראו בספרי 'מפתחות', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח/1978. האירוניה של הספרות היא, ששמונה שנים לאחר מכן, כתבה נחמה פוחצ'בסקי עצמה סיפור-מפתח, שבו, תיארה את אישיותו של א. ד. גורדון: "לילה ויום ברחובות" ('הפועל הצעיר, תמוז-אב תרס"ח/1908), שבו נקרא בשם "הזקן", או: "הדוד ג. זה הפועל הזקן-הצעיר".  א.ד. גורדון, שזיהה את עצמו בסיפורה, לא אהב, בלשון המעטה, לראות את עצמו "מצולם", וכתב בגיליון הבא של 'הפועל הצעיר, רשימה תחת הכותרת: "הערות" וחתם: "נוגע בדבר", שבה התריע כנגד "המנהג המכוער", "מנהג הצלמנות הספרותית" בכלל, גם בשעה שהיא עולה יפה".   ראו בהרחבה בפרק: "כנגד ההצטלמות הספרותית – מחאתו של א"ד גורדון" בספרי 'דבש מסלע', עמ' 172 – 186. עוד בנושא זה בספרי 'מפתחות' (1978).

[11] בספרי 'דבש מסלע', עמ' 114 – 171, שנזכר לעיל בהערה 2. לרבות השלמות בספרי ובמחקרי האחרים.

[12] האביזר הקבוע של האישה-המכשפה.

[13] מתבקשת ההשוואה לסיפורי דבורה בארון באותו נושא: "התפרץ" (תרס"ז/1907) ועיבודיהם המאוחרים יותר: "עצבנות" ו"שפרה" (1912). ראו בספרי: 'דבורה בארון – המחצית הראשונה', הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ח/1988, לפי מפתח השמות.

[14] מתבקשת ההשוואה לסיפורה של דבורה בארון: "פראדל" המאוחר הרבה יותר (תש"ז/1947).

[15] זו אכן משמעות שמה.     

[16] מכיוון שאין זה סיפור "פסיכולוגי", הרי הילדים שנולדו לה, הם בבחינת "פיצוי" ו"תחליף", למות  בנה מבעלה המתעלל, לאחר  שנדבק מהתינוק שהניקה  תמורת שכר. כמוה כאיוב שהחליף משפחה במשפחה.   

[17] מצבה זה מזכיר את זה של שפרה, גיבורת סיפורה של דבורה בארון. ראו הערה 13 לעיל.