"תראי, בינתיים את עדיין לא לקוחה שלנו אבל כדאי מאד שתפסיקי לעשן, ותשמרי על אורח חיים בריא, לא יזיק שתעשי ספורט, ותאכלי באופן מאוזן."

'אוף. אוף. כמה הוא משעמם הרופא הזה. וכמה הוא צודק. הוא, כנראה, יודע על מה הוא מדבר. אבל… אבל איך. איך אני אפסיק, זה כמו שד שכפה עצמו עליי! אני מכורה, כן, נרקומנית של ניקוטין, יודעת, שומעת, מרגישה מה זה עושה לי. נו? אז מה? אולי כשיבוא יום ואני ארגיש לא נוח, אם אפסיק ליהנות אולי, אולי… לא פעם עשיתי הפסקות וחזרתי… השד הזה שכנע אותי כל פעם במניפולציות אחרות לחזור… בדרכים נלוזות ממש,'כך חשבה לעצמה בעזבה את המרפאה.

האיש שלה – סיגריות זה לא הקטע שלו, אבל לאהוב אותה דווקא זה די בקטע שלו. הריח עושה לו רע.

אז במלחמה הזו בין מאהב למאהב מירה עושה פשרות; קצת פחות לסיגריה, קצת יותר לאיש שלה. מדי פעם היא פורשת, נותנת את ריאותיה קצת לניקוטין וחוזרת.

ככה יוצא שהיא לעתים מזומנות מחוץ לבית, יושבת על איזו מדרגה משיש קרה בחדר המדרגות, עם סיגריה, מאפרה וכוס קפה.

וממולה דלתות, מאחוריה דלתות, מירה מחדדת את חוש השמיעה, עושה אזנה כאפרכסת ומקשיבה. בעיקר חושבת מתי תגיח איזו שכנה מפולצנת, תצעק עליה שאיך היא עושה דבר כזה ומזהמת את האוויר של חדר המדרגות, שאגב אין בו ולו פתח אחד לאוורור, שהאיש שלה אומר שאילו התקנות החדשות מפאת הביטחון, עאלק ביטחון. אבל אף אחד בינתיים לא ממש מתעניין בה. וכל הסיגריות עד עתה עברו בשלום. אבל היא כל הזמן מדמיינת לעצמה איך תגיב אם יבוא מישהו כזה ויצעק עליה. איך תגיב? האם תגיד משהו מתחנחן כזה:

"אוי, סליחה, אני באמת מצטערת, כבר מכבה, באמת לא התכוונתי."

או שתגיד: "יאללה, מה זה עניין שלך?"

או שסתם תמלמל איזה משהו כמו:

"בסדהה… בסדדדההה."

או שתשחק אותה תמימה כזו ותגיד:

"מה באמת? לא ידעתי, לא חשבתי שזה מפריע, מה את אומרת!?"

אבל בינתיים היא מקשיבה… ושומעים. שומעים כל כך הרבה מעבר לדלתות הסגורות.

הלילה איזה זוג התחיל שם ריב עסיסי מעבר לאחת הדלתות, נגמרה לה הסיגריה, בצעדים ממש ממש חרישיים מירה פתחה את הדלת ונכנסה, כדי שלא ידעו, חס וחלילה, ששמעו אותם, ואולי בגלל העצבים שלהם ייצאו עליה גם בכמה צעקות, ככה לקינוח.

הלילה ממש ממש קר. מירה גורבת גרביים עבים ומעיל מעל לכותנת, חרישית היא יוצאת למדרגה שלה עם הסיגריה, הקפה והמאפרה. מציתה, שואפת, לוגמת. בדלת מאחוריה נערים מתחרים ביניהם מי יותר חזק, מי יותר מבין את העניינים. הטונים שם עולים…

ממש ממש בשקט כיבתה את הסיגריה, עוד יותר בשקט פתחה את הדלת ונכנסה הביתה.

חמש וחצי בבוקר, היא לא ממש ישנה הלילה, על המדרגה הקבועה שלה, בדיוק על אותה אחת. מישהו מעליה פותח דלת, טורק, נועל את הדלת, צעדים, הוא עובר לצידה, היא מצטמצמת כמה שניתן אל הקיר. הוא לבוש מעיל עבה, מכנסי ג'ינס, גוצי משהו, הוא מתנשף, בידו כוס קפה בכוס חד פעמית, הוא ממהר, מדלג מדרגה.

היא מקדימה ואומרת: "בוקר טוב."

הוא משיב בחופזה, "בוקר אור," ורץ למטה.

לפני שהוא יוצא מן הבניין היא שומעת לשמחתה את פעולת המצת, הוא הצית סיגריה, אוף, איזו הקלה, הוא מעשן. אולי זו הסיבה שלא העיר לה כלום, וגם היתה כזאת נחמדה והקדימה לברכו אז איך הוא יכול לכעוס עליה.

הוא יצא, מירה נשמה לרווחה.

הוא הרי ממהר לעמל יומו, הוא נהג אוטובוס, עוד דקה הוא יגיע באיחור, איכשהו יגיע בריצה לחדר הנהגים, שמעון שוב ירים מבט משעון היד שלו, שהוא דווקא עונד על יד ימין כי הוא שמאלי, ולא ישנה, אף פעם לא ישנה את המשפט הנדוש שלו: "כהן, אנחנו מאחרים." למה אנחנו, מה נסגר אתו, זה אני שמאחר, אני לא מגיע בזוגות, אנחנו, גם כן משחק לי את המורה הפטרון, יאללה, שילך להזדיין, אפילו את הקפה אני לא שותה בבית. למה תמיד היום שלי צריך להתחיל ככה, המאבק היומיומי הזה. כל הלילה כמעט לא לעצום עין כשאני צריך להשגיח עליה, לראות שהיא בסדר, שהיא לא מתחרפנת לי עוד פעם, היא כל כך פגיעה כמו ציפור קטנה שהכנפיים שלה נחרכו באש, כל דבר קטן מפיל אותה לכמה ימי דיכי מאז שנולדה הקטנה. כמה פעמים כבר חשבתי להציע לה לקבל עזרה והיא לא רוצה לשמוע. אז לך תסביר לדפוק הזה מה יש לי בבית. הדקות הכי נעימות שלי ביום הן אלו שבהן אני על ההגה, מסתכל במראה ורואה מושבים כחולים נקיים ככה בשורות מסודרות, ואני מתגלגל לי מהתחנה החוצה. הן כל כך מסודרות, שורות המושבים, מכניסות בי איזה רוגע, עד שנפתחת הדלת בתחנה הראשונה.

היא קמה מן המדרגה הקרה, ניערה קצת את איבריה ונכנסה הביתה.

הימים מתחילים להתארך והלילות נאלצים להתקצר, לשמחתה. שונאת חורף, בעיקר פה, בירושלים, בעיר הקרה הזו. אוהבת, אוהבת את הקיץ, ככה, להתלבש כמה שפחות להרגיש את הגוף נושם. לא מאד אכפת לה להזיע, היא יודעת שיבואו הימים הבלתי אפשריים האלה של הלחות החונקת שנצמד למזגנים ורק נתפלל שיעבור כבר, שיעבור כבר היולי-אוגוסט הזה. היא מוכנה לכל, רק לא לקור המקפיא הזה ולמדרגה הקרה השישית הזו, ולהצטנף במעיל, להדק אותו חזק אל הגוף.

וכשיבוא הקיץ, אז? אז? מה יהא עליה ועל הסיגריה שלה? האם תהיה תנועה יותר ערה בחדר המדרגות? אולי מישהו יחליט שהגיע הזמן להעיף אותה?

שוב יצאו הלילה, מירה,  המאפרה, הסיגריה, המצת והקפה. היא לבושה משהו קליל למדי, טוניקה מהוהה משהו, ו… יחפה, יחפה, שזה הכיף הכי גדול בשבילה,  להיפטר מהנעליים. להרגיש את הרצפה בכף רגלה.

אותו האיש ואותה המהירות, כוס קפה בידו, מפתחות, טריקת הדלת, הוא מדלג במדרגות, מירה אומרת, 'בוקר טוב', חלש כזה, לא מחייב, הוא מהנהן בראשו, טרוד, עיניו לא ממוקדות. למרות המהירות נראה כי כל תנועה שהוא עושה קשה עליו.

"אם עוד פעם הוא יגיד לי היום 'אנחנו מאחרים' אני זורק עליו את הכוס עם הקפה, ישר, על המצח הגבוה שלו," הוא חשב לעצמו. כל הלילה היא נרדמה והתעוררה לסירוגין בבכי. אני על ידה, מלטף ומרגיע ואומר: 'אמא עוד מעט תבוא, עוד מעט, את תראי. הרופאים שם בבית חולים יעשו קסם צ'יק-צ'ק והיא תהייה בריאה לגמרי לגמרי והיא תחזור'. העיניים שלי שורפות מעייפות, הקול שלי בכלל לא משכנע, אני רק אומר את הדברים, הלוואי שזה היה אמתי, הלוואי והיה קורה קסם כזה. ככה, אישה יפה, צוחקת, שמחה, סקסית, אהובה, פתאום הופכת לכזו זומבי. למה אף אחד לא הכין אותנו לזה, והילדה, מה היא יכולה להבין. כל זאת עבר במוחו בפעם האלף.

היא עוד מעשנת את סוף הסיגריה ולוגמת מהקפה שכבר הפך להיות תערובת שחורה חסרת טעם.

אולי בפעם הבאה היא ככה תנסה להחליף איזו מילה אתו, להראות איזו אמפתיה אמתית? ואם היא תשאל ככה, היי, אדון, מה שלומך? למה אתה נראה לי כזה עצוב? אבל אם הוא לא יגיב אפילו וימשיך לרוץ כי הוא ממהר, או אולי יפנה אליה במבט כעוס ויגיד משהו כמו: 'מה? מאיפה אני מכיר אותך בכלל ומה את דוחפת את האף שלך?' אולי הוא יהיה עדין יותר ויגיד 'עזבי, עזבי, את לא רוצה לדעת'… אולי… אבל אם לא תנסה לא תדע.

חמש וחצי בבוקר, מירה  על המדרגה הקבועה שלה, מתכננת  את הטקס הקבוע שלה, עוד טרם הציתה, הדלת נפתחת, האיש הזה, העצוב, יוצא עם עגלה ותינוקת עגלגלה יושבת בעגלה, הוא עמוס בתיק של התינוקת, שמיכה, בקבוקים, דברים נופלים לו מהיד, התינוקת מתחילה ליילל, מירה קמה, זזה הצִדה כמה שניתן, ממהרת לעזור עם השמיכה שבינתיים הסתבכה בגלגלי העגלה, היא משחררת, מרימה את הבקבוק והמוצץ.

"או, הנה, הכל בסדר."

"קח, לא נורא, קצת חיידקים על המוצץ, העיקר שיש מוצץ."

"לא נורא, לא נורא," הוא אומר.

"אהה, אוי, היא חמודה אמתית," היא ממהרת להתייחס ליצור החי ולא לחפצים שמסביב.

"תודה, תודה."

" תגידי, למה את ככה, כל הזמן בחוץ עם הסיגריה?"

"שאלה טובה, האיש שלי לא סובל את הריח, מה לעשות, אני מכורה, לא יכולה להפסיק, אז אני גרה בחדר מדרגות… בערך…"

"לא יחזיק הרבה הסידור הזה, את יודעת."

"יודעת, יודעת… נו… דוחה. דוחה את ההחלטה להפסיק… כי את האיש שלי אני לא מתכוונת להפסיק."

"חחחח," הוא הצליח להוציא משהו שדומה לצחוק.

"אתה לא ממהר היום?"

"לא, את רואה, אני עם הקטנה היום, המטפלת הבריזה לי."

"והעבודה?"

"הודעתי, מה אני יכול לעשות, הקטנה הזו צריכה אותי."

"ברור, ברור."

"אז לאן אתה לוקח אותה?" היא הרגישה שהיא ככה עוברת קצת את הגבול.

"מוסד הסבתות, שמעת עליו?"

והוא כבר החל להוריד את העגלה למורד המדרגות.

היא נותרה  עם הסיגריה והמצת ביד, שמוטת זרועות משהו, מהרהרת, מה היה לו לעולם הזה, איך דברים שינו גוון וצבע, איך צעירים שעוד טרם חוו חדווה כבר נמצאים בצד הזה של העצב. אבל הרי לא שאלה אותו למה הוא עצוב, בוודאי יש סיבה טובה לעצב העמוק הזה.

היא התנהלה לה לאט לאט הביתה, פתחה את הדלת, נכנסה. שמה שופן קטן שתמיד עושה טוב, נותנת לקלידים לפרוט על לוח ליבה, הולכת ליומן הקטן לבדוק לו"ז… לא משהו היסטרי, מחר שיעור פיתוח קול, היום מתישהו קניות, הילדים יבואו בשבת.

דפיקה בדלת, מי יכול להיות בשעה כזו? שבע בבוקר, בלי להודיע, בלי ווטסאפ? מירה ניגשת לדלת, פותחת, זה ההוא, העצוב, מלמעלה, הקטנה בזרועותיו. ארשת תדהמה על פניה, מנסה להסתיר, בזווית שפתיה מתאמץ לעלות חיוך קטן.

"סליחה, סליחה שאני ככה מתפרץ אליך."

"הכל טוב, הכל בסדר, מה קרה?"

" שתי הסבתות שבתו לי."

"מה אתה אומר?"

"כן, לא יודע מה לעשות עכשיו, אני חייב-חייב כמה סידורים ולא יכול עם הקטנה."

"נו, ברור, אבל, אבל תסלח לי שאני שואלת, איפה ה… כלומר, מה עם… אהה"

"האמא שלה?"

"כן, האמא שלה, איפה האמא שלה?"

"אז זהו, זה בדיוק העניין, חושב שאני חייב לך הסבר, אמא שלה מאושפזת, דיכאון אחרי לידה, את יודעת… מאושפזת ב… נו… בבית חולים ל…"

"בית חולים לחולי נפש."

"נכון, זהו, מה שאמרת."

מירה התנערה במהירות ולקחה את הקטנה בידיה, שכנראה היתה בערך בת ארבעה-חמישה חודשים, לא יותר, עדיין מחייכת לכל מי שמחייך אליה.

"אל תדאג, אתה יכול להשאיר אותה, מבטיחה לך שאשמור עליה מכל משמר. רק תביא את כל הציוד שלה. ו… תשאיר מספר טלפון לכל מקרה. וכמה סי.סי. היא אוכלת?"

"כבר. כבר מביא הכל ומסביר לך הכל."

התינוקת נותרה בידיה והוא רץ למעלה להביא את כל הציוד שלה. באופן מפתיע היתה לו כרטיסיה מנויילנת עם כל ההוראות, כאילו היו הוראות פתיחה באש. הדגשות, צבעים, הכל כל כך מסודר, כל כך מנוגד להופעתו החיצונית ומבטיו הנזרקים לצדדים.

פתאום ככה באמצע הסלון נותרו מירה, התינוקת והלול, בוחנות האחת את השניה… היא מנפנפת ברגליה העגלגלות השמנמנות, מירה לא יודעת מה לעשות עם זרועותיה.

היא נראית מטופלת, נקיה, שבעה. טוב, יופי, נו, עכשיו צריך קצת ארגון, ככה, בכזו מהירות, הסכמתי בלי ממש לבדוק מה קורה, מה אני צריכה לבטל. טוב, טוב, בלי הרבה פניקה, הכל בסדר, אף אחד עדיין לא מת, בסך הכל בייביסיטר לכמה שעות. אמנם מזמן כבר לא אחזתי בידיי יצור כזה קטן, אבל לא, לא שוכחים, היא חשבה לעצמה.

האיש שלה מדשדש לשירותים בנעלי הבית שלו ובטרנינג הבלוי שהוא לא מוכן לוותר עליו, ואז בזווית עינו הוא קולט שינוי דרסטי שחל בריהוט שבסלון ביתו. הוא מסובב פניו, הבעתו מהולה בבהלה ובתימהון, יחד עם ערפול שינה, הוא חושב, אולי, שהוא עדיין ישן וחולם, הוא משפשף את עיניו.

"מה? מה ?… מה זה הדבר הזה? נולד לנו נכד שאני לא יודע עליו?"

"לא, לא, חמודי, זה… זה השכן מלמעלה, הוא ביקש שאשמור עליה."

"שכן מלמעלה? מי זה? מאיפה את מכירה אותו?"

"זה מהסיגריות, על המדרגות, אתה יודע, כל בוקר כשאני יוצאת לעשן."

"זה מה שאת עושה? מתעסקת עם שכנים, חשבתי שאת יוצאת לעשן."

"חמודי, אשתו מאושפזת, אתה יודע, בבית חולים, דיכאון, אחרי לידה… אתה יודע."

"וואוו, לא ממש פיקניק, אה?"

"טוב, טוב, תיכנס כבר, אני אסתדר."

האיש שלה נוהג כאוטומט, כפי שהוא עושה בכל בוקר, ומירה כבר עמוק בתוך הכרטיסיה המנויילנת, רואה שהכתב קטן לעיניים שלה, משקפיים, או! עכשיו יש עולם יותר ברור. אוקיי, עוד חצי שעה ארוחה ראשונה. לא ממש מסובך. מירה פונה אליה, אוי, הוא אפילו לא אמר לי מה שמה… איזה קטע, בוודאי יש לה שם, נטע, הילה, מור, נו' באמת. איך אפשר סתם לנחש. היא שוקלת אם להרים אותה על הידיים, היא רגועה, מנפנפת ברגליה, ומשחקת במובייל שמעליה. היא אוחזת בידה הקטנטנה העגלגלה, מלטפת ומחייכת אליה.

מירה, בכל זאת, לא עומדת בפיתוי ומרימה אותה על הידיים ומחבקת, אההה, הריח, הריח שלה, עדיף על כל בושם, ניחוח תינוק, יש משהו בריח הזה שאומר לך, תישאר איתי, אל תלך, אני צריך אותך.. היא עוד קצת עומדת אתה באמצע הסלון, מלטפת את הראש הקירח, ורואה שעיניה פונות אל החלון המואר באור היום. היא מניחה אותה בעדינות, וכבר רצה להכין לה את הבקבוק הראשון. הכל עבר בשלום, האוויר, הטיטול, המוצץ, העיניים נעצמו, היא מכסה אותה ומתיישבת. טוב, מה עכשיו? אני יכולה להרעיש? במטבח? לא יודעת למה היא מורגלת.

פתאום היא חושבת לעצמה, הוא יצא בכזו חופזה, אפילו לא השאיר מספר טלפון. וואוו. אין לה מושג מתי הוא יחזור. אלוהים, מה עשיתי? איך, איך הסכמתי ככה? אני לא מאמינה על עצמי, המחשבות עולות וסרטים מתחילים לרוץ, מה אם? ומה אם? עזבי, עזבי שטויות שכאלו, איך את יכולה ככה לחשוב, הוא נראה אדם כזה רציני, אחראי ועצוב… עצוב כל כך.

השעות נוקפות. כבר דמדומים בחוץ. מירה עם הקטנה על הידיים, כנראה מתחילה שעת הנדנוד, היא מייללת, מירה מתחילה ללכת אתה במעגלים בסלון, הולכת אתה לחלון, היא מתחילה ממש לבכות עכשיו עם דמעות. אוי, אוי, מה עושים, היא הופכת אותה על הבטן ומצמידה אותה לבטן שלה, וככה מעסה לה בעדינות את הגב. היא שרה לה שיר אחד נחמד כזה על האביב… תכף יגיע האיש שלי, מה אני אגיד לו? הוא לא יאמין כשיראה מה קורה פה. הקטנה מתחילה קצת להירגע. מירה מחבקת אותה אליה בעדינות, מלטפת שוב את הראש, מעזה אפילו לנשק אותה, איזה ריח, איזה ריח, אני כבר מכורה לריח הזה.

זמן רב עבר מאז שנתה נטרדה כך, הילדה בוכה, מירה רצה לחמם את הבקבוק, מאכילה,  מנדנדת אותה על הידיים עד שסוף סוף היא נרדמת. האיש שלה מתחיל, אותו אני לא יכולה להשתיק עם בקבוק… הוא יוצא מדעתו, מנסה לא לצעוק בגלל הקטנה והשכנים ובכלל, הוא מסנן בלחישות רועמות:

"תגידי, את יצאת מדעתך? איך לקחת ככה תינוקת, מה את חושבת, שזו בובה, זה בגלל שאף פעם לא הצלחנו להוליד בת? נו? אז מה? אבל את לא יכולה ככה פתאום להשאיר תינוקת אצלך, איפה את חיה? את השתגעת לגמרי, מחר על הבוקר ללשכת הרווחה, למשטרה."

מירה רואה שהוא ממש רציני, היא לא יכולה לחשוב לעשות את זה, בטח מחר בבוקר האבא שלה יגיע ויהיה לו הסבר הגיוני לכל זה, אולי הוא נתקע באיזה מקום, אולי המצב של אישה החמיר? אולי קרה  לו משהו? נחכה. נחכה עד הבוקר ונראה. מירה מלטפת את הפנים של האיש שלה, את עיניים, "מבטיחה לך על הבוקר אני אלך לטפל בזה, אתה הרי מכיר אותי, אני אף פעם לא עושה שטויות, אני אישה הגיונית, רק שהיצור הזה כזה חמוד, היא כבר נכנסה לי ממש ללב." היא עוד מוסיפה בשקט.

"את מתחילה? על הבוקר, על הבוקר, לא מסכים להיות שותף לעברה, חייבים לעשות את זה!"

מירה  מסובבת פניה אל הקיר, מצטנפת לה בתנוחה עוברית ומנסה לנמנם קצת ממה שנשאר מהלילה, מרגישה איך דמעות מתחילות את דרכן החוצה, מנגבת בגב ידה, עוצמת עיניים.  צרחות רעב מעירות אותה, היא קופצת מהמיטה, רצה למטבח לחמם בקבוק, מצמידה אותה לחיקה, היא יונקת בעוצמה רבה ולאט לאט נרגעת. האיש  שלה יוצא מחדר השינה במסלול הקבוע, שירותים, אספרסו, מקלחת , דלת, יוצא, מילה הוא לא אומר. אפילו לא מפנה מבט אחד, קור רב נושב ממנו ברגעים אלה. היא שומעת את כל המילים שלא נאמרות, היא רק מצמידה את תינוקת יותר חזק, כאילו חוששת שבזה הרגע הוא יבוא ויחטוף אותה מידיה. הוא יוצא. אנחת רווחה נפלטת מפיה, ונראה שגם מפיה של הקטנה שלא מבינה כלום, ובטח לא יודעת מה הולך לקרות בשעות הקרובות. מירה מאלתרת מקלחת בתוך גיגית הכביסה שלה, היא מגעגעת משמחה, היא שרה לה את השיר האחרון שלה, הקטנה מחייכת וככה מירה מתחילה לדבר אליה: "מה אני עושה אתך, בונבון קטן שלי, אה? איזה חיים נועדו לך עכשיו? מה יהיה? מה… מה אני עושה, לא יכולה סתם לזרוק אותך לאיזו עובדת סוציאלית, מה יהיה אם יתנו אותך למשפחת אומנה, ואף אחד לא ממש ישים לב אליך? מה אני עושה? מה אני יכולה לעשות? לא יודעת, איך אני אתן אותך עכשיו?" מירה מנגבת אותה במגבת הכי מלטפת וגדולה שמצאה, מתחילה להתהלך אתה בחדר…

המחשבות רצות ומתרוצצות ופתאום היא יודעת. כן, היא בדיוק יודעת מה לעשות. זהו. אין זמן, צריכה להתארגן וכמה שיותר מהר. הראש מתחיל לעבוד בקדחתנות. היא מלבישה את הקטנה במהירות, מניחה אותה בלול, רצה לחדר, מוציאה את המזוודה מתחת למיטה, אורזת כמה בגדים לעצמה, בעיקר חצאיות וסוודרים ארוכים. כלי רחצה הכרחיים. אורזת את הילדה ואת כל הציוד שלה. נעצרת רגע, זהו, הכל מוכן. רצה למטבח, לוקחת חתיכת נייר ועט וכותבת לאישה:

'אהובי שלי, הייתי חייבת, נסעתי לכמה זמן. אהיה בקשר, לא יודעת עדיין מתי אחזור."

היא יוצאת עם הילדה ועם כל הציוד על הידיים, במורד המדרגות .

 מסתכנת, מאד מסתכנת, נוהגת לאט לאט והקטנה על הידיים שלה, עד לחנות הקרובה לציוד לתינוקות. רק לא משטרה בדרך, אוף. היא נכנסת אתה על הידיים, ובוחרת את הכיסא-תינוק לאוטו הכי טוב שיש להם, משלמת  ויוצאת. מירה מניחה אותה בעדינות במושב האחורי ומתחילה להסתבך עם התקנת הכיסא למושב שליד הנהג, אלוהים, אלוהים היה אתה כי הצליחה די מהר להעביר את כל המושכות, הרצועות, זהו, חמודה, עכשיו יש לך מושב כבוד. נוסעת, נוסעת בזהירות הכי גמורה, מאד מקפידה על חוקי התנועה שלא תהיה לאף אחד עילה לעצור אותה ולשאול שאלות, מרגישה ממש כמו עבריינית. היא חוצה את העיר, מגיעה לרחוב המרכזי בעיר, ויודעת עוד כמה קילומטרים נותרו לה כדי לחצות את הגבול לארץ אחרת לגמרי, למאה שערים. כאן לא ישאלו שאלות, יקבלו אותה ואת הקטנה בזרועות פתוחות, היא כבר תמצא איזה סיפור. היא עוד מתגלגלת לה ככה לאיטה במורד הרחוב עם המכונית, מוצאת לה מקום חניה שהוא לא אדום לבן ומחנה. מוציאה את הקטנה לעגלה ואת כל הציוד, מכתפת את התיק הגדול  וחושבת, לאן, לאן אלך? ומה אספר? מה?… שום רעיון לא עולה במוחה. היא מתחילה להרהר בינה לבינה, מה, מה עשיתי? טוב, לא עכשיו, רק להיות ממוקדת משימה. היא מגיעה עם הקטנה לגן שעשועים עלוב וקטן, מגלשה אחת רעועה ונדנדה. אמהות מכוסות שביסים. תינוקות מהדסים כשהטיטול משווה להם מראה של ברווזונים חמודים. היא מתחילה בחיוכים, ב'פוצי מוצי' לקטנים מסביב. מצאה רדיד קטן בתיק, העלתה אותו על ראשה וקשרה  במהירות, כאילו מאז ומעולם היא עושה זאת.

אמא אחת, אולי מטפלת, ישובה צנופה ומהורהרת על ספסל, קצת מנותקת מהאחרות. מירה מתקרבת עם העגלה ככה, לאט, לאט, כאילו עסוקה בענייניה, מגניבה חצי חיוך… היא מרימה מבט ומסתכלת על הקטנה.

"יוו, איזו חמודה, אילו עיניים," אומרת האישה מהספסל.

"תודה, תודה, היא באמת נהדרת."

"וואוו, בת כמה היא? איך קוראים למתוקה הזו?"

בהלה לשניה, טוב זו רק ההתחלה, היא הרי צריכה להתחיל במסכת שקרים אז מוטב לעשות את זה בכישרון.

"חמישה חודשים מלאו לה, לאה מלכה, לאהל'ה שלי."

"אתם גרים כאן בשכונה? לא ראיתי אתכם אף פעם."

חושבת לעצמה, יאללה, רקמי כבר את הסיפור, תהיי אמינה, את חייבת.

"לא, לא בשכונה, מחוץ לשכונה אבל לא רחוק מכאן, סתם, אנחנו קצת מטיילות, יום נעים."

"כן , כן, בטח," מבטה הפך קצת קריר ומרוחק. היא התחילה לחשוב לעצמה, לא, לא רעיון טוב, צריך לצאת מכאן, אין מה לעשות פה. זהו. תוכנית ב', הולכת לתוכנית ב'.

"טוב, שלום לך, היה נעים להכיר." היא הידקה קצת את השמיכה על גופה של הקטנה והחלה להתנהל אל מחוץ לגן השעשועים. 'מה חשבת לעצמך שתמצאי פה,' היא המשיכה להרהר תוך שהיא ממהרת למכונית החונה לאורך המדרכה. 'מה חשבת, שפה תמצאי איזה מקלט שרק מחכה לך, איזו פתיה את.'

היא נכנסה לרכב, שחררה את העגלה מן הכסא וחיברה אותו למושב שליד הנהג. לא יאומן עד כמה הדברים האלה משוכללים. כשאני הייתי אמא לתינוקות… אוף, לא עכשיו, לא עכשיו. היא התיישבה במושב הנהג, התניעה והחלה לנסוע. היא לא ממש ידעה לאן, החלה להסתובב במעגלים, חזרה לאותם רחובות, שוב ושוב. מדי פעם העיפה מבט אל הקטנה.

"תכף נעצור באיזה מגרש חניה ואכין לך בקבוק, את רעבה קטנה שלי?" הפעוטה הניפה ידיה וגרגרה, נראה שהיא מרוצה מן הטיול.

לבסוף הגיעה מירה למלון שנראה כאילו משווע ליד משפצת ולאורחים פה ושם.

"מבקשת חדר עם מיטת תינוק לשלושה לילות."

"גברתי, מלאי את הטופס בבקשה." היא לקחה את הטופס וכלי הכתיבה והחלה למלא את פרטיה, תוך היסוס מה, האם תכתוב את שמה האמתי? היא מילאה במהירות, שילמה וקיבלה מפתח. זהו, הגענו, היא מיקמה כך, בפיזור הדעת, את כל החפצים והתיישבה על המיטה כשהקטנה בזרועותיה, ריחה של העוללה ומגע עורה הקטיפתי מילאו את כל ישותה. היא חיבקה את התינוקת והצמידה אותה אל לחייה. בפעם ראשונה שלחה התינוקת יד ואחזה במשקפיה.

"נכון זה מרתק משקפיים? אוי, קטנה יפה שלי."

היא מלמלה אליה וערסלה אותה בידיה. הקטנה החלה לשפשף עיניה.

"הנה, בואי נשים אותך לישון, חמודה."

רק עכשיו היא העזה להוציא את הנייד, שהיה על מצב שקט, מתיקה וראתה עשר שיחות שלא נענו מהאיש שלה. היא השיבה את הנייד לתיק.

כעת היא הרשתה לעצמה להשתרע על המיטה ולכסות את עצמה מעט. מחשבות רבות החלו לרוץ במהירות במוחה, ככל שבאו רעות ומאיימות יותר, כך היא מיהרה לסלק אותן. האיש שלה, הבנים, האבא של התינוקת, האמא, השכנים, החברים, כולם כעת נראו לה מאיימים וסוגרים עליה. כמו תמונות של סרט שהיא החלה להריץ יותר ויותר מהר, עד שהפכו כולם לדייסה אחת גדולה. לאט לאט השתלטה העייפות עליה והיא הצליחה לנמנם מעט.

בוקר עלה. הקטנה כבר משמיעה קולה, מירה ממהרת לספק את הפה הקטן שפועה מולה כמו שה קטן. מירה פתאום חושבת על יהושע המקראי, 'שמש בגבעון', שייעצר הזמן רק לקצת. היא מנסה להאריך את הרגע, המיטה, השמיכה, חמימות הליל, הקטנה, הבקבוק והרחש היחידי הוא קול היניקה.

קול אחר החל להישמע… אמא, שכבר מזמן-מזמן לא באה לבקר אותה בחלומותיה.

"מירהל'ה, מירהל'ה שלי, מי הכי יפה? מי הכי חכמה שלי?" דמעות הציפו את עיניה בפרץ הולך וגובר והיא לא עצרה אותן, אפילו לא ניגבה אותן, אפה החל נוזל, ראייתה עורפלה, הקטנה, הבקבוק.

לפתע קולות רמים מפתח הבניין החזירו אותה למציאות כבאבחת סכין.

"מה זה המחירים האלה? כולה מלון מסריח בקצה העיר? יאללה, עפים על עצמם אלה, יאללה, שונטל, בואי נעוף מכאן, פחחחחח."

רעד עבר בגופה של מירה, ועוד רעד.

מירה הניחה את הקטנה על המיטה, התרחקה מן המיטה ופסעה לעבר החלון, 'אלוהים, אלוהים,' היא חשבה לעצמה, 'תראה את הציפורים האלו שבשמיים, איך בראת להן כנפיים והן כאילו חופשיות במעופן, ומה אנחנו, יצורי אנוש, מוח בראת לנו, כדי שימציא חוקים?' היא חזרה אל הקטנה והרימה אותה כך שתוכלנה לראות האחת את השנייה בעיניים.

"מה, מה תזכרי מכל זה, יפה שלי, אה? בטוח לא תזכרי דבר, אבל אולי משהו יישאר בתוכך, אה? הנה, בואי נשיר עוד שיר אביב אחד קטן, טוב?"

מירה החלה להסתובב במעגלים בחדר והקטנה בידיה, תוך שהיא מתאמצת להישמע עליזה, אביבית, שמחה, ככה היא רוצה להיזכר בנשמתה של הקטנה, והיא שרה, שרה, שרה.

ואז היא לקחה את הסמארטפון, בהילוך איטי מאד, עמדה על איש הקשר 'אישי היקר' והקליטה את עצמה בוואטסאפ:

"יקר שלי, אהה… בוא לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, נהיה שם עוד שעה בערך."