close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בושה קטנה

    חנה קב רוט | סיפורים | התפרסם ב - 03.03.23

    אזהרה: סיפור לפורים, אבל למרות שנאמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה" אין זה סיפור שמח.

    את יוסי בנאי שר ברסנס שמעתי לראשונה בתכנית שנקראה, נדמה לי, "אין אהבות שמחות". למרות הזמן הרב שחלף מאז, כל אימת שאני שומעת שיר משירי הערב ההוא, נלווה להנאתי גם רגש מבוכה ואפילו בושה, לא בושה גדולה, אלא קטנה ועלובה, מעין זו שחש אדם שמשחרר, תסלחו לי, נפיחה בחברה. ואין לאותה בושה קשר לשירים, אותם אני מאוד אוהבת, אלא למעשה שזיכני בכרטיס להופעה.

    קיץ אחד, בימיו הצעירים של הקיבוץ, הגיעו אלינו אישה ובנה. הפרטים המעטים שנודעו לנו מפי מזכיר הקיבוץ היו שהם עלו מרומניה, שהאישה גרושה ושבנה בן עשר, מבוגר מבכורי ילדינו ולכן הם יישארו אצלנו רק עד שיימצא להם קיבוץ מתאים. בימים הרחוקים ההם, לא היו עדיין גרושים בינינו וחברה אחת העירה בלצון "נו, עכשיו תהיה לנו גרושינקה משלנו" ובו במקום דבק באישה הכינוי "גרושינקה" ואת שמה המקורי אם ידענו, שכחנו. אם אמנם הבינה גרושינקה את פשר הכינוי, לא הראתה זאת ונענתה לו בפשטות ובטבעיות.

    כשהגיעה אלינו, לא היה דבר יוצא דופן בהופעתה, מלבד אולי שערה הבהיר מאוד, שנדמה כמעט לבן. אבל כשבוע לאחר בואה כבר היו פניה וגופה מנומרים בכתמי יוד ואספלניות, תחבושת אלסטית על כל ברך ותחבושת רגילה על פרק ידה, ממש פצע, מכה וחבורה טרייה. כל יום לפנות ערב, שמענו אותה מחפשת בצעקות את בנה סנדו. היא היתה פותחת בסדרה של שלוש קריאות רצופות. אחת קצרה "סנדו" השנייה מתארכת "סנדוו" והשלישית, הארוכה מכולן, הסתיימה בהגבהת קול ובטון שיש בו סימן שאלה וסימן קריאה כאחד : "סנדוווו?!" ובטרם נדם הדו של הסנדו האחרון, כבר החלה סדרה משולשת חדשה וחוזר חלילה, עד שנמצא לבסוף הבן האובד.

    בערבי קיץ, נהגנו לרבוץ בחבורות על הדשא וכשהופיעה בינינו, תמיד נמצא מי שיחקה את קריאת הסנדו לקול צחוקם של השאר והיא היתה מצרפת את צחוקה המתגלגל והחם לשלנו. כעבור שלושה חדשים, נעלמו  כלעומת שבאו ורק לפעמים מישהו היה נזכר בהם, פוצח בקריאת סנדו וקוצר את תשואות הצחוק הצפויות.

    אך כל זה קדם למעשה שעליו אני רוצה לספר ושהיה כרוך בתחפושת. מסיבות פורים בקיבוצנו היו אירוע עליז ותוסס ששיאו תחרות תחפושות נושאת פרסים. אותה שנה התייסרתי בשאלה למה אתחפש. לא רציתי שיחזור המקרה של פורים הקודם, בו התחפשתי לקליאופטרה. חברה הביאה לי אז מהעיר תלבושת מוכנה על כל אביזריה: שמלה צרה בעלת שסע עמוק, תכשיטי פח נוצצים ובהם נחש מוזהב ופאה נכרית. אמנם, נאלצתי להרעיב את עצמי שבועיים, כדי שאוכל להשתחל לשמלה, אבל בערב המסיבה, כשנתתי הצצה אחרונה בראי טרם צאתי, אמרתי בליבי שהסבל השתלם. ואכן, בכניסתי לחדר האוכל, במלוא תפארתי הקליאופטרית, זכיתי למחמאות והרגשתי יפה, עד לרגע בו נכנסה חברה יפה באמת, שהתחפשה אף היא למלכה המצרית. תלבושתה היתה מרומזת ומעודנת, שמלתה נחה בחן ובקלילות על גופה, איפור קל על פניה ותסרוקת הולמת ואני חשתי לעומתה כמו איזו מומיה חנוטה בתכשיטים. חמקתי מחדר האוכל ומיהרתי, ככל שאיפשרה השמלה הצרה, לחדרי, נחלצתי מהשמלה, הסרתי את האיפור הכבד ולא שבתי למסיבה.

    השנה, אמרתי לעצמי, מי צריך תחפושת "יפה"? מוטב שתהיה מקורית, משעשעת ובלעדית. אלא שכזו לא נמצאה לי וכשכבר אמרתי נואש, צץ במוחי רעיון, שנראה לי מבריק בשעתו: אתחפש לגרושינקה! ההכנות לתחפושת היו קלות ומהירות. פשתן שנועד לליפוף צינורות השקאה, שמצאתי במחסן הנוי, שימש ליצירת פאה בלונדינית. המרפאה תרמה לי שני בקבוקי יוד סגול ותחבושות, הוספתי לכך מכנסי ברמודה רחבים, חולצת טריקו מסמורטטת, זוג כפכפים, שלוש קריאות סנדו והרי לכם גרושינקה. זכיתי בפרס שני והייתי מרוצה, מה גם שהפרס היה זוג כרטיסים לתכניתו החדשה והמצליחה של יוסי בנאי. שבוע ימים עבר עד שהצלחתי להיפטר מכתמי היוד הסגול ועוד שבוע עד שמימשתי את הזכייה בפרס ונסעתי בלווית ידיד להופעה, היה נפלא!

    אינני זוכרת מתי קלטתי את מלוא כיעורו של מעשה התחפושת. אבל כל פעם שאני שומעת יוסי בנאי שר ברסנס, אני מתכווצת מבושה. אני חוזרת ואומרת לעצמי, שגרושינקה בכלל לא נכחה במסיבה ולו היתה שם, סביר להניח שהיתה מצטרפת לצחוק הכללי, כדרכה ואם גם היתה נעלבת, הרי מן הסתם היתה סולחת לי ולו היתה בי מידת הסליחה, שהיתה כנראה בגרושינקה, אולי גם אני הייתי סולחת לי. וחוץ מזה, מעבר לבושה הפרטית שלי, מסתתרת כאן בושה קולקטיבית שהיה לי חלק בה ואף היא זקוקה למחילה, אבל זה כבר עניין אחר.

    איור: יעקב גוטרמן

                                                                                      

    **הסיפור נלקח מספרי "ההצגה של מיסיס לורה" בהוצאת טוטם ספרים. ראה לראשונה אור באתר סיפורי קיבוצים שייסד וערך אמנון וורנר. האיור הוא של מאייר האתר יעקב גוטרמן. יבואו שניהם על התודה.

    חנה קב רוט

    גמלאית של סמינר הקיבוצים ושל המדרשה לאמנות בבית ברל. כותבת לעת מצוא ומפרסמת מדי פעם סיפורים קצרים ושירים באתרי ספרות מקוונים. ספר ביכוריה "ההצגה של מיסיס לורה" יצא לאור ב-2020 בהוצאת טוטם. ספר השירים "מה אשמים הסוסים?" ראה אור לאחרונה בסלונט - בית הוצאה לאור.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 3

    תגובות


    5 תגובות על “בושה קטנה”

    1. רפאלה שחורי הגיב:

      כמו שאני נהנית לקרוא את כל הסיפורים, קשה לתאר את תחושת השותפות וההזדהות עם הרעיונות השונים, אבל הדברים יוצאים מליבי ואני שמחה שחנה העלתה אותם בכתב כי הם מתארים את תמימות חיינו ואהבת האדם! כל אחד מסיפוריה של חנה הוא פנינה ומקשט את הנשמה

    2. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה אריאלה, שימחת וריגשת!

    3. חנה קרב רוט הגיב:

      מצטערת רפאלה, ששמך התחלף לי באריאלה. כל התודות לך, רפראלה יקרה.

    4. יטבת גליק הגיב:

      כמו תמיד, חנה מיטיבה להביא סיפורים "מן החיים", סיפורים שקל להזדהות איתם, הם אנושיים ואוניברסליים במובן הטוב ביותר של המילה. שאפו!

    5. חנה קב רוט הגיב:

      תודה תודה! בשבילך סיפורים נכתבים. תענוג!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מֵאָז שֶׁאֵינְךָ

    יוסיפיה פורת
    מֵאָז שֶׁאֵינְךָ, אֲנִי קְצָת – אֵינִי. בְּמִשְׁעוֹל שֶׁבּוֹ פָּסַעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנִי...

    אבא. סיפור

    שי מרקוביץ'
    לרגל 100 שנה להולדתו של ג'.ד. סלינג'ר, מאשר בנו מאט את...

    תאנים

    דפנה חיימוביץ'
    שיחת הרעים בין אבינועם לשכנו נסבה שוב אודות עצים. ועל מה...
    דילוג לתוכן