עם הופעת בול לזכרה של נחמה פוחצ'בסקי בסִדרה של דואר ישראל: נשים פורצות דרך

בשנים האחרונות עם התגברות ההתעניינות בפועלן של נשים בכלל ונשים בספרות העברית בפרט, שוב אין שמה של נחמה פוחצ'בסקי ידוע למעטים בלבד, והוא הולך ונעשה לנחלת הרבים.

זכתה נחמה פוחצ'בסקי בבני משפחה המכירים ומוקירים את פועלה, המטפחים במסירות ובהתמדה את מורשתה, וממשיכים את יצירתה ביצירתם שלהם. משפחה יוצרת. גולת הכותרת של פועלם היא בהופעת הבול לזכרה, שטרחו בו הרבה, המבטא את ההכרה הלאומית בחשיבותה, בראשוניותה, ביצירתה הספרותית ובפועלה הציבורי.

כעת, יותר מתמיד, יש צורך לחזור ולפרט, ולו גם בקצרה, מי היתה, מה פועלה, ומדוע נמצאה ראויה לבול עם דמות דיוקנה עליו.[1]

מן הראוי להזכיר, כי כשהתחלתי את מחקרי עליה, בשנת תשמ"א/1981, הגעתי אל בני המשפחה דרך ספר הטלפונים של ראשון לציון, לפי שם המשפחה, ושמות הרחובות שבהם גרו, שנשאו את השמות ההיסטוריים שנִתנו אז לרחובות. באותן שנים עדיין יכולתי לראיין את בתה אפרת, שקבלתי ממנה שטיחון קטן ארוג משאריות של בדים, בעזרתה הפעילה של רות ארבל.

יוזכרו כאן, בראשי פרקים עשר מתחנות חייה ופעולותיה הספרותיות והציבוריות, בבחינת עשרת הדיברות של חיי נחמה פוחצ'בסקי. לאחריהן אפשר יהיה לענות על השאלה: למה נחמה?[2]

א. נחמה פוחצ'בסקי נולדה בט"ו בניסן תרכ"ט (27.3.1869) בבריסק שבליטא למשפחת פיינשטיין, משפחת חוקרים, משכילים ומלומדים. מכאן כינוייה: נפ"ש, שבו חתמה על רשימותיה. עלתה לארץ באלול תרמ"ט (אוקטובר 1889) כשהיא בת 20, לאחר שהתארסה "באמצעות הטלגרף" ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, כשהוא בארץ ישראל והיא ברוסיה. הוא חזר לרוסיה, לאחר שקיבל היתר מפקידות הבארון בראשון לציון לנסוע ל-6 שבועות. הם נישאו, ומייד לאחר החתונה עלו שניהם לארץ ישראל והתיישבו בראשון לציון. נחמה פוחצ'בסקי נפטרה בראשון לציון בז' בסיוון תרצ"ד (21.5.1934) כשהיא בת 65. במסגרת זו, אין אפשרות לדבר על יחיאל מיכל פוחצ'בסקי.[3]

ב. בהיותה כבת 16 התכתבה עם יהודה לייב גורדון (יל"ג), גדול משורר תקופת ההשכלה, כשקראה בשיריו, וביקשה ממנו להסביר לה כמה משפטים שלא הבינה. יל"ג לא ענה על שאלתה, לבאר לה את פשר המילה: "חוֹמה" משיר השירים, ח', שיל"ג השתמש בה בשיר-משל: "האיש ושתי פילגשיו", כמכוון לגבר בנימוק: "ולהרחיב ביאורה לא יתכן באזני עלמה צעירה לימים אשר גם היא עודנה חוֹמה". במובן = נערה בתולה.

ג. פירסומה הראשון, בחתימת: נפ"ש, היה מאמר בעיתון 'המליץ', ז' באדר א' תרמ"ט (27.1.1889) בנושא הפמיניסטי המובהק: "עוד ע"ד שאלת הבנות". במאמר זה טענה כנגד כל הכותבים בשאלות החינוך העוסקים בנושא "כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר-רוח להן." הסיבה של "חסרון אהבת ישראל" בקרב הדור הצעיר מקורה בכך שהאמהות לא תדענה "לטעת בלבן [של הבנות, שעתידות להיות אמהות] את האהבה לעמן ואחיהן, למעל תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יִוָלד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמן."

ד. רשמיה הראשונים מארץ ישראל בכלל ומהחיים בראשון לציון בפרט, תוארו במכתביה לאחיה, שחלקם פורסמו ברבים, כגון ב'המליץ' (כ"ב בניסן תר"ן). רשימתה "עולי-ציון" ('המליץ', י"ד באייר תר"ן /22.4.1890) שבה תארה את ביקורה הראשון בירושלים, שייכת לז'אנר סיפורי-המסע בארץ ישראל בכלל ושל אנשי העלייה הראשונה בפרט. במרוצת השנים פִרסמה סיפורי-מסע נוספים.

ה. נחמה פוחצ'בסקי השתתפה בכמה מן הוויכוחים הסוערים, שהעסיקו את דעת הקהל בארץ ישראל לאורך שנים. שניים מהם ייזכרו כאן. הוויכוח אם לנגן את יצירתו של ואגנר בירושלים – שהתנהל מעל דפי העיתון 'האור', של משפחת בן יהודה (תרע"ב/2012). עמדתה היתה: שלא צריך לנגן בכלל בבתי-האיכרים במושבות, כיוון שהבנות ה"חוורות, רזות וצנומות", אינן מנגנות מאהבת המוסיקה, אלא מתוך הרצון המסולף להיות "כוכבות", "להיות כבת פלוני ופלוני, שכוכבה כבר מהבהב שם בשמי מרום… [ – – -]. איזה עם חולה הננו!"

לוויכוח זה קדם ויכוח פומבי, ציבורי, שראשיתו באותן שנים, וסיומו טרם נראה באופק. פתח בו יצחק אפשטיין במאמרו: "שאלה נעלמה" ('השילוח', י"ז תשרי תרס"ח/1907), הידוע יותר בשם: "השאלה הערבית". הוא העלה את ההיבט המוסרי של רכישת הקרקעות בארץ ישראל מידי בעליהם האפנדים, שחייבה את סילוקם של האריסים שעיבדו אדמות אלה למעשה, אבל לא היו בעליהן.

לדעתה של נחמה פוחצ'בסקי במאמרה: "שאלות גלויות (לבעל המאמר 'שאלה נעלמה')" ('השילוח', תרס"ח/1908), לא אנחנו אשמים במצבו האומלל של הערבי, אלא להיפך: הפלח הערבי מרוויח הרבה מההתיישבות היהודית. "ואם יבוא יום, שתתעורר גם בערבי החיה הרעה ביחוסו אלינו, אז לא אופן רכישת-האדמה שלנו תהיה סיבת הדבר, אלא השנאה הנצחית לעם שגלה מעל אדמתו."

ו. ספר סיפוריה 'ביהודה החדשה' (יפו, תרע"א/1911) מקנה לה את התואר: הסופרת הארץ-ישראלית הראשונה. אישה שהיא גם איכרה, וגם סופרת. או בסדר הפוך. יש לסיפורי הספר זכות ראשונות גם בסיפורים מן ההווי התימני, שנחשפה אליו, בשכונת התימנים שבראשון לציון, וכן סיפורים שבמרכזם דמויות של סובלים ומקופחים, בעיקר – נשים. ספר עצוב, ששולטים בו הייאוש וחוסר התקווה, הניצול, המחלה והמוות.

ז. קבלת הפנים המידית היתה עוֹיֶנת, חשבונאית-מעמדית, כיוון שהכותבת היתה אישה מ"חוגי האיכרים" ולא מ"חוגי-הפועלים", מבלי להתחשב כלל בתכנים ובדעות שהובעו בספר. בראש העוינים עמד יעקב זרובבל, מעורכי 'האחדות', ביטאונה של מפלגת 'פועלי ציון', שלעג לספר ועשה ממנו צחוק. 

רק ממרחק-השנים, בעיקר לאחר פטירתה, חלה הבנה והתפייסות, ולמעשה , הכאה על חטא התקבלותו השגויה של ספר זה. בראש האוהדים, עמד יעקב רבינוביץ שהתפייס עם ספר זה ועם ספרה השני.

ח. ספר סיפוריה השני: 'בכפר ובעבודה' (תר"ץ/1930),  נכתב על רקע המציאות בארץ ישראל בשנות העשרים, וקורותיהם של בני הזוג, במקומות שונים בארץ, ביניהם בקרית ענבים, שבו שימש יחיאל מיכל פוחצ'בסקי כמדריך חקלאי. הופעת הספר בהוצאת "הדים" ביטאה את השינוי לטובה שחל בַּיחס אליה, בהכרה בה כסופרת, ובחשיבותם של סיפוריה.

ט. הספר השלישי 'במדרון' – "רומן ארצישראלי" נשאר בעיזבונה, ופורסם על ידי ניניה: אורה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי) (בהוצאת ספרי 'עתון 77', טבת תשס"ד/ינואר 2004).  "רומן של החמצה" קראתי לו ברשימתי עליו – החמצת החיים.[4]

י. נחמה פוחצ'בסקי נלחמה להטבת מצבה של האישה ונאבקה על זכויותיה ומקומה כשוות-ערך בחברה. במיוחד נלחמה על זכותה לבחור ולהיבחר. היא היתה חברה במועצת ראשון לציון, בוועדות ובארגונים שונים. כל זאת בתקופה שפעילות נשים ובמיוחד בארגונים "גבריים" היתה יוצאת-דופן ונדירה.

דוד יודילביץ, ב'ספר ראשון לציון' (תש"א/1941) בפרק: "הסתדרויות הנשים בראשון לציון" כתב:

"אחר כיבוש האנגלים עלתה על שולחן חיי העדה, שאלת בחירות במושבה, והנשים התעוררו והחלו לדרוש שווי זכויות גם להן לבחור ולהבחר. [ – – – ] [הן] לא הרפו מפעולתן עד שהוציאו מאווייהן לפועל והנשים קיבלו זכות בחירה שלמה. הראשונה שנבחרה בין חברי ועד העיר היתה נחמה פוחצ'בסקי. לפי מספר הקולות שקיבלה לעומת שאר הנבחרים היתה צריכה להיות ראש-הועד במושבה. אלא, שהשעה היתה שעת חירום ורבת-אחריות ותמסור נחמה את ההנהלה לידים שהיו יותר מנוסות בכך."

דומה שאין מה להוסיף על "אלא" זה, והדברים מדברים בעד עצמם.

האם התקדמנו מאז? – אין ספק שחלה התקדמות, אבל עדיין הדרך שהחלו בה נחמה פוחצ'בסקי וחברותיה, ארוכה היא ורבה עד לשִוויון המלא.  

נחמה פוחצ'בסקי שהיתה בעצמה בת למשפחת חוקרים, וגדולים בתורה, זכתה, כאמור, להמשך של סופרים  במשפחתה. בנה, עשהאל פוחצ'בסקי, "המשורר הגנוז", שכתב שיריו למגירה, זכה שמקץ מאה שנה, גאלו אותם  נכדיו אורה עשהאל ועצמון יניב, בספר שיריו: 'גָּחֶלֶת' (הוצאת ספרי עתון 77, תשע"ב/2012). נינתהּ, ד"ר אורה-נחמה עשהאל (זילברשטיין), שגם מצד אביה היא בת לשושלת מפוארת של גדולים בתורה, היא יוצרת פעילה ופורייה שעד היום הוציאה לאור שמונה ספרי שירה, פרוזה ומחקר. ונינהּ  עו"ד  עצמון יניב, פִרסם עד כה ארבעה ספרי שירה. אשרי מי שיש לו צאצאים מוקירים ומטפחים כאלה. 

ניסן תשע"ו / אפריל 2016

** כונס: נורית גוברין: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט/2019, עמ' 195 – 198.

[1] לכל המתעניינים, אני מפנה אל מחקרי המקיף עליה: "נפ"ש מראשון-לציון הומיה", שפורסם לראשונה בשנת תשמ"ג/1983 וכוּנס בספרי: 'דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ ישראל' , משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 114 – 171.

[2] ניסוח הומוריסטי זה מתכתב עם המערכון הידוע של שייקה אופיר: "מנצח המקהלה".

[3] המתעניינים מופנים לספר: 'מיכל פוחצ'בסקי: מהתם להכא – סיפור חיים של עובד אחד', הוצאת יד יצחק בן צבי, תשע"ג/2013.

[4] נורית גוברין: "רומן של החמצה", בספרי: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 322-321.