זה היה הסדר הראשון שעמדנו לערוך ללא דודה ברוניה ומשפחתה, והכול באשמתי או בזכותי, תלוי איך מסתכלים על זה ומי המסתכל. אמא הצטערה מאוד, דבר שהתבטא בהכנות לחג שהיו הפעם מינוריות וחרישיות, בניגוד להתלהבות והתזזית שאחזו בה כל שנה לקראת הפסח. אבא, לעומתה, לא הסתיר את שמחתו על שצפוי לנו סדר ללא "הברוניים" כפי שנהג לכנותם וזאת משני טעמים: האחד – טעם קציצות הדגים שברוניה התעקשה להכין במו ידיה כל שנה, "דגים נוסח פויילין," נהג אבא לרטון, מעווה פניו ומצהיר שאין בעולם אוכל בלתי מתקבל על הדעת ודוחה יותר מדגים בסוכר. הטעם השני היה הדוד שלויימה, בעלה של ברוניה, שאבא כינה אותו מאחרי גבו, ואף בפניו, "הפאשיסט" ובכך כמעט סיים כל ויכוח פוליטי ביניהם. כמעט, שכן המילה האחרונה הייתה שמורה תמיד לברוניה שהגנה בשצף קצף על בעלה וכינתה את אבא "קומוניסט", גידוף שאין נורא ממנו באוצר הגידופים שלה. ואילו אמא נהגה לחזור ולהזכיר שמכל משפחתה הענפה נותרו רק היא ושתי אחיותיה, ועל כן יואיל אבא ויבלע, גם את הדגים המתוקים, שלדעתה הם דווקא טעימים מאוד, וגם את דעותיו הפוליטיות של שלויימה, שאיתן דווקא לא הסכימה. את דבריה סיכמה בקביעה "קראפט טו נייה וודה," שפירושה כפי שהוסבר לי הוא: "דם זה לא מים", או משהו כזה. אולם מלאכתם של צדיקים, כפי שנהג אבא לומר, נעשית בידי אחרים ואני. ולא אבא, גרמתי לבסוף להפרדת כוחות בליל הסדר, לאמור: כל משפחה בביתה שלה.

וכך השתלשלו העניינים: באותה שנה התחלתי להתעסק בתחביב חדש – איסוף בולים. אלקה, בת דודתי, שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים וכבר לא טירונית בתחום, הייתה בעלת אוסף מרשים. אבל לי שיחק מזל של מתחילים. חבר לעבודה של אבא הביא לי מעטפה ועליה שלושה בולים מתימן בעלי צבעים מרהיבים: כתום עז, ירוק בוהק וחום אדמה. על שלושתם צוירה אותה תמונה: שיירת גמלים על רקע עצי דקל. לאף אחד מאספני הבולים שהכרתי, ואלקה בכללם, לא היו בולים מתימן! במשך שבועות שדלה אותי אלקה למסור לה את הבולים ובאה אלי בהצעות מפתות: שתי סדרות בולים מהונגריה, בולים משולשים מבוליביה ואפילו בולים מתקופת המנדט ועליהם ציורי קבר רחל ומגדל דוד וכיתוב פלשתינה-א"י. ככל שגדלה התמורה שהציעה כך הבנתי עד כמה יקרי ערך הם בעיניה ורציתי לשמרם לעצמי. ובכלל, שמחתי מאוד שיכולתי לסרב לאלקה המפונקת, שהוריה התייחסו אליה כאל מלכת שבא ומיהרו למלא כל בקשה וגחמה שלה. הרגשתי שהפעם, באופן נדיר, רכשתי לי יתרון על פניה ולא מיהרתי לשמוט אותו מידיי. באחת מהשבתות, כשהוזמנו הברוניים לארוחת צהריים, בקשה אלקה לראות פעם נוספת את הבולים. היא התבוננה בהם בריכוז ובכוונה כאלו, שלו יכלו להיענות לרצונה היו הבולים מזנקים מן המעטפה ישר אל ידה. כאשר קראו לנו לארוחה מיהרתי לטמון את המעטפה והצטרפתי לשאר. אלקה התעכבה והגיעה לשולחן זמן מה אחרי, טוענת שהייתה בשירותים. בערב כשחיפשתי את הבולים לא הצלחתי למצוא אותם במקומם הקבוע ולא בשום מקום אחר. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאלקה לקחה אותם, או לפחות החביאה אותם, ואולי אפילו זרקה אותם לאסלה בבחינת גם לי-גם לך לא יהיו. הרמתי אליה טלפון ומבלי לברור במילים הטחתי באוזניה את חשדותיי. היא הכחישה נמרצות ובסיום השיחה אף פרצה בבכי. כעבור כמה דקות צלצל הטלפון וברוניה הייתה על הקו מבקשת לדבר עם אמא. אמא הקשיבה בשתיקה, מחווירה ומסמיקה חליפות, לבסוף אמרה, מדגישה כל מילה: "הבת – שלי – לא – שקרנית!" וטרקה את הטלפון. כל האירוע התרחש סמוך לחג פורים ומאז היה ניתוק מוחלט בין שתי האחיות, ושום יוזמת פיוס של האחות השלישית, פלה, לא צלחה. פלה הייתה אחותן הבכורה, אלמנה ערירית שחיה בגפה. עכשיו נקלעה המסכנה לדילמה חריפה לאלו מן הסדרים תלך. היא בכתה ואמרה לאמא שהיא מעדיפה להישאר בבית לבדה בליל הסדר מאשר ללכת לאחת מהאחיות ולפגוע בכך בשנייה. אמא, באצילות נפש, הפצירה בה ללכת לסדר של ברוניה שכידוע אינה מן הסלחניות, והבטיחה לה שהיא מבינה לליבה ולא תיפגע כלל. כך נשארה אמא בליל הסדר ללא אחיותיה.

בליל החג היו סביב השולחן משפחתנו הקטנה בתוספת זוג עולים חדשים שאבא הזמין, והשכן הרווק מן הקומה השלישית, שהוזמן על ידי אמא. אבא השתדל להפגין מצב רוח טוב, שיבח בהפרזה את מאכליה של אמא ויצא מגדרו כדי לעניין את זוג העולים שישבו נבוכים וביישנים בקריאת ההגדה ובטקסים הנלווים אליה. השכן התעקש לעזור לאמא בהגשה ובהורדת הכלים, למרות שאמא לא אוהבת שיסתובבו לה במטבח, אבל היא חייכה בגבורה, הסבירה פנים לכולם ורק עיניה נותרו עצובות. אני חיכיתי בקוצר רוח למה שהיה בעיניי שיאו של כל ליל סדר – גניבת האפיקומן. השנה עמדתי לבקש זוג אופניים חדש, מרובה הילוכים ולא זול. פיזרתי רמזים על כוונתי החל מפורים, מכינה את השטח כדי שהבקשה תיענה בחיוב.

כדי לקצר את תהליך החיפוש רמז לי אבא שהאפיקומן הוטמן בחדרי. חיפשתי בכל פינה אפילו במגירה התחתונה של הכוננית, זו שבזמן האחרון לא הצלחתי משום מה לפתחה אלא כדי סדק. הפעם כתוצאה ממשיכה נמרצת נפתחה כמעט עד מחציתה ואני הושטתי את ידי פנימה מגששת לברר מה חוסם אותה. אצבעותיי נתקלו בפיסת נייר עבה שהשתלשלה, כנראה, מן המגירה העליונה, נדבקה לדופן וחסמה את תנועתה של התחתונה. הצלחתי לחלץ את הנייר קרעים קרעים ואז לגודל זוועתי גיליתי שהגוש החוסם היה מעטפת הבולים מתימן, ששרידיה היו עכשיו בידי. אינני יודעת כמה זמן עמדתי שם קפואה והמומה עד שקריאתו של אבא "מה קרה לך, נרדמת?" הקפיצה אותי. זרקתי את שאריות המעטפה והבולים לתוך המגירה הפתוחה ובדרכי החוצה ראיתי בזווית העין את האפיקומן, נתון בין שני כרכי אנציקלופדיה, כשקצהו בולט. עברתי על פניו.

"לא מצאתי את האפיקומן," אמרתי לאבא בקול חנוק, מרגישה שהדם מציף את פני ואני אדומה, מן הסתם, כמו שאריות הסלק שנותרו בקערה על השולחן.

"לא מצאת?" התפלא אבא והוסיף, "אין דבר. מגיע לך פרס על המאמץ, מה את מבקשת השנה?"

"כלום," עניתי מבלי להסתכל לעברו.

"ראשית," אמר אבא, "אומרים לא-כלום ושנית, מה קרה לך? אמרי מה המתנה שאת מבקשת ועד חצי המלכות יותן לך." התלוצץ, מרגיש שמשהו לא טוב קרה ומנסה לתקן. אבל אני שתקתי ואמא הזדעקה: "הילדה חולה," וקמה מכיסאה למשש את מצחי הלוהט.

את האופניים קנו לי בסופו של דבר מבלי שביקשתי, אבל אני המעטתי לרכב עליהם וגם מאיסוף הבולים חדלתי לגמרי.