הביואיק של לואיס, מודל חמישים ושש, השנה שבה הבארבודו (מזוקן, כינוי לפידל קסטרו) עלה לסיירה מאסטרה, חרחרה כמו חזיר שחוט באמצע האוטופיסטה נסיונאל, האוטוסטרדה הלאומית. מסביב שררה חשכה גמורה אבל לואיס הסתכל על מד הקילומטרז' ושיער שהוא נמצא במרחק בערך שמונים קילומטרים מן היעד שלו, סנטיאגו. אשתו הזהירה אותו שלא ייסע עם הביואיק אלא ברכבת, וגרוע מכך שלא ייסע בחשכה, אבל לואיס התעקש שהוא רוצה להתהדר בפני חבריו בסנטיאגו במכונית הזו שממשיכה לשייט כמו אונייה במלקון של הוואנה בשעה שכל התיירים מצלמים.

"אל תיסע לשם, זה נורא רחוק בשביל הזקנה שלך," הפצירה בו אשתו והתכוונה לביואיק הכסופה, שנראתה כאילו צריך לצבוע את שערות השיבה שלה.

"הזקנה שלי יותר צעירה ממך בשנה, ומתפקדת יותר טוב," עקץ. "חוץ מזה," הטיח באשתו, "לך אין אפילו רישיון נהיגה, ככה שאל תלמדי אותי מה לעשות."

לפני הנסיעה, הוא פתח את מכסה המנוע של הביואיק ובדק אותה מלמעלה עד למטה כמו שגניקולוג בודק פציינטית ומוצא שהיא תמה וברה. הביואיק שלו אמנם כבר כמעט בת חמישים, אבל גם לנשים בנות חמישים יש בהחלט מה להציע ובטח שלביואיק שלו יש מה להציע, אחרי שהוא עשה בה את כל התיקונים והשיפורים, כאילו היא אישה העוברת עשרות ניתוחים פלסטיים במטרה להזקיף את כל מה שנופל אצלה ולהשטיח את מה שמשתפך, כך שאי אפשר לומר שהוא לא הכין את המכונית שלו הכי טוב לנסיעה הארוכה.

אבל כפי שעם נשים יש הפתעות, ככה גם עם הביואיק. בקילומטר השמונים לשום מקום, באמצע חשכה מהדהדת אף יותר מהשקט הנורא שעטף אותו, הוא נתקע. כשניסה שוב ושוב להתניע, המנוע אפילו לא השתעל מתוך נימוס תוך שהוא מכסה את הפה. למרות כל החנדלעך שהוא עשה לביואיק, כל הסימנים הורו על כך שהמצבר התרוקן בדרך, או משהו נורא אחר קרה לו, ואי אפשר היה להטעין אותו מחדש עד שלא תעבור שם מכונית אחרת שתסכים למלא אותו. אבל הסיכוי לפגוש בכביש הזה בשעה זו של הלילה מכונית, היה משול לסיכוי שפידל יוותר מרצונו על השלטון.

לואיס לא שמע בקול אשתו, ועכשיו כבר היה מאוחר מכדי להתחרט. מסביב האפלה היתה מעובה יותר מרגע לרגע, ולואיס הרגיש כיצד החושך נושך אותו בעורפו כמו תן. לאן יילך בחשכה הזו? הוא נשאר לשבת בביואיק וחיכה עד שהשודדים יגיעו. הם תמיד מגיעים, השודדים, והשאלה היחידה היא רק כמה זמן ייקח להם להגיע. עיני הנץ שלהם רואות למרחוק גם באפלה, ולבטח מישהו שמע או ראה אותו כשחלף בשעטה עם הביואיק על פני הכפר הקודם, ודיווח הלאה. היו לו בכיס מאתיים פזו ועוד עשרה דולר שהוא החליף בהוואנה להוצאות הנסיעה והדלק, והוא היה משוכנע שאם לא צבע הכסף של הביואיק הרי שהכסף שלו עצמו יקרא לשודדים.

לואיס השאיר לעצמו דולר אחד למקרה חירום, והחביא את השאר בתוך הריפוד של המושב, ולאחר מכן המשיך פשוט לשבת באוטו ולחכות, כיוון שלא היה לו משהו יותר טוב לעשות עד שיעלה הבוקר בעוד שעות רבות.

כמעט ועצם את עיניו, כששמע לפתע קול נעים של אישה עולה מתוך החשכה כמו ונוס מן הים. "לאיפה אתה נוסע?"

לואיס פקח את עיניו והביט סביב, וראה טייטס נשיים זוהרים אליו מבעד לחשכה, אך הפנים שלה נותרו מואפלים כאילו היא רק ירח שמשחק איתו במחבואים.

"לסנטיאגו," אמר בעייפות.

"אפשר לקחת אתך טרמפ?" שאלה בתקווה.

"תעלי," הסכים.

היא התיישבה בניחותא במושב המרווח שלצדו, והוא לכסן לעברה מבט וניסה לחשב את מידותיה ואת גילה, אבל היא הסתכלה על הדרך החשוכה ולא עליו.

"למה אתה לא נוסע?" שאלה.

לואיס צחק שעה ארוכה. "כי אני פשוט תקוע."

"גם אני," אמרה הצעירה. "ומתי יבוא הגרר?"

"אולי בבוקר, אם בכלל," השיב ביובש. "צריך לחכות."

יותר טוב שהוא לא יחשוב על זה כרגע, כי לפני הגרר – ככה היה בטוח – יגיעו השודדים. לעזאזל, פעם אחת בחיים הוא היה צריך להקשיב לעצות הטובות של אשתו, ולא להעליב אותה.

"בעצם אני לא ממהרת לשום מקום, אז אני אחכה כאן אתך לבוקר," אמרה הצעירה. ניכר היה עליה, שיותר משהיא פוחדת ממנו, היא פוחדת להישאר לבדה בחושך.

"ומה יש לך לעשות בסנטיאגו?" התעניין לואיס בחוסר חשק. "מבקרת כמו כולן את הדודה?"

"כמה דודים עשירים מאמריקה," צחקה, והוא כבר הבין עם מי יש לו עסק ולא התכוון כלל לגרש אותה מהאוטו. אולי יותר טוב שהיא תשדוד אותו, משישדדו אותו אחרים.

"חבל שגם לי אין," רמז לה גם הוא בתורו.

"ומה נעשה בינתיים?" שאלה הצעירה המעשית ולעסה מסטיק דמיוני.

"נחכה ביחד," הציע לואיס וחשב על המצבר שלו יותר מאשר עליה.

"תגיד, ואם אני אדחוף את האוטו מאחורה, זה יעזור להתניע?" שאלה הטייטס, שכנראה כבר היתה מתורגלת עם מכוניות שנתקעות.

"ממש לא. המצבר מת וצריך להחליף אותו או להטעין," אמר לואיס.

"אני בחורה מחשמלת," צחקה שוב הטייטס, ולרגע, כשלכסן שוב מבט לעברי קימורי גופה, הוא חשב שזה באמת נכון. "אולי אני אצליח להטעין לך את המצבר," הוסיפה.

לרגע, הוא חשב שהיא מתכוונת לזה ברצינות. "טוב, תנסי," משך בכתפיו ופתח עבורה מבפנים בעזרת הידית את מכסה המנוע, אבל היא התחילה לפשפש דווקא במכנסיו ולא בקרביה של הביואיק.

"אני רואה שאתה דווקא מוטען יפה מאוד," גיחכה בהנאה. "אתה רוצה שנעבור אחורה? יהיה לנו הרבה יותר נוח."

הם עברו למושב האחורי וצללו לתוכו עד שהרגליים שלהם נשענו על המושב הקדמי. היא הצליחה בנקל למצוא את מכסה המנוע שלו ולהרים אותו, והם התעלסו שעה ארוכה עד שהטייטס שכבר היתה עכשיו בלי הטייטס שלה, אבל עם הטטאס, השדיים, שלה בחוץ, חיברה אותו לזרם המרכזי שלה וחישמלה.

בסערתם, הרכב היטלטל מצד לצד כאילו הוא משייט במלקון.

"אני רואה שאת באמת מבינה במצברים," הוא אמר לה, רווי ומסופק אף יותר מארנב שאכל את הגזר שלו.

לפתע, התרחש נס והם הרגישו שהם באמת נוסעים, או שזה רק היה נדמה להם. לואיס לא הבין ברגע הראשון איך זה קורה, ואיילו הטייטס צחקה ואמרה: "אמרתי לך שאני בחורה באמת מחשמלת."

כשהם עברו משכיבה לישיבה והגביהו את ראשיהם, ראו להפתעתם אדם זר יושב ליד ההגה ונוהג עבורם את הביואיק בדרך לסנטיאגו. הם היו שקועים כל כך בהתעלסותם שלא הרגישו בכלל שהוא התגנב לאוטו והתניע. והוא מצדו לא ניסה כלל להפריע להם, כמה מנומס מצדו.

אור חיוורייני הסתנן בהתגנבות יחידים אל האוטופיסטה נאסיונאל בדרך לסנטיאגו והחל לפזר את החשכה כמו רוח שמפזרת את העננים. פתאום לואיס יכול היה לראות את הנחש השחור של הכביש, את הצמחייה הירוקה מסביב, את הביואיק הכסופה, ואת הטייטס הוורודים שאיתה הוא עשה אהבה כמו אישה רק עם גוף ובלי פנים, וגם את עורפו של הנהג.

הגנב המנומס פצה לראשונה את פיו ואמר: "בוקר טוב לכם. בפנייה הראשונה אני פונה שמאלה, אז כדאי שתרדו ותחכו לטרמפים." הוא סימן על האקדח שהיה צמוד לירך שלו כדי לחסוך ויכוחים מיותרים.

לואיס והטייטס פתחו את הדלתות וירדו בצומת. הם נשארו בצד הדרך וראו כיצד הגנב נוסע משם עם המכונית ועם הכסף המוצפן בתוך הריפוד. השחר העולה איפשר לראות את צלליתה של הביואיק המנסה להאיץ באוטופיסטה, אבל לא הרחק משם, אולי אחרי מאתיים מטרים המכונית שוב נתקעה.

"מה אתה אומר," התייעצה הטייטס עם לואיס. "שאעזור גם לו להטעין את המצבר?"

לואיס חשב: 'לא כדאי לך, הוא לא נוסע לסנטיאגו.'

דרום אמריקה, 3.1.2017