סצנת הרצח שביצע מרסו, גיבור הרומן "הזר" של אלבר קאמי, בחוף הים של אלג'יר, ליוותה אותי בשעתו במשך תקופה ארוכה לאחר תום קריאת הספר, לא מעט בשל ההסבר הלכאורה סתום שהעניק מרסו לביצוע הרצח: "בגלל השמש". לא פעם, כששמש מלהטת קפחה על ראשי בחופי הים הרבים שאותם פקדתי בארצות שונות, וגם מחוצה להם, נזכרתי בקאמי, ובמשמעות הטעונה ששתי מילים חמקמקות יכולות להעניק ליצירה ספרותית ובכך לשדרג אותה למדרגת ספרות-על.

שני רומנים, האחד עב כרס, והשני ספר כיס, שינו את חיי (יחד עם עוד כמה). "החטא ועונשו" של פיודור דויסטויבסקי, ו"הזר" של קאמי, שבשניהם יש מכנה משותף. שניהם עוסקים, כל אחד בדרכו, בסוגיות של רצח, חטא ועונש ומאלצים את קוראיהם להתעמק במשמעות שמאחורי המעשים המסופרים בעלילה.

היתרון של "הזר" הוא בקוצר היריעה ובדחיסות הרעיונות. הרומן ראה אור במהדורת כיס של ספריית "תרמיל" הזכורה לטוב בעריכת ישראל הר. העובדה שמדובר בספר כיס סייעה לי לשאתו איתי לכל מקום. קל אמנם במשקל אך כבד במשקלו הסגולי.

לימים, כששמעתי ש"הזר" נבחר במקום הראשון ברשימת מאה הספרים של המאה של "לה מונד" לא התפלאתי, מה גם שהצרפתים קצת מוטים מטבע הדברים. אבל גם אם לא אציב אותו במקום הראשון, שבו אפשר להציב נניח את "המשפט" של קפקא, הוא לפחות נמצא בחמישייה או בעשירייה הפותחת של הספרים הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים. אצלי לפחות הוא נמצא ברשימה הזו, כיוון שהקריאה בו טלטלה מאוד את עולמי וקירבה אותי מאוד לתפיסת האקזיסצנטיאליזם. לאחר מכן קראתי ספרים נוספים של קאמי כמו "האדם המורד", "הדבר", "הנפילה, גלות ומלכות" ועוד, ספרים שהשפיעו עליי מאוד כל אחד בדרכו, אבל אף אחד מהם, אולי מלבד "האדם המורד", לא השפיע עליי כמו "הזר".

בהמשך קראתי רומנים וספרים של יוצרים והוגים אקסיזצנטיאליסטים אחרים, כמו סארטר למשל, אבל עם כל הכבוד לחשיבותם של ספרים כמו "הבחילה", אף אחד מהם לא מגיע למדרגת "הזר".

גם הידידות הממושכת שלי עם הסופר יצחק אורפז, שראיתי בו אלבר קאמי הישראלי, והשיחות שניהלנו על קאמי ועל תפיסת עולמו, שהשפיעה ללא ספק גם על אורפז, חיזקה בתודעתי את חשיבות התורה האקזיסצנטיאליסטית.

אני מניח שעמיתיי לפרויקט המבורך הזה – 60 שנה למותו של קאמי – ינתחו טוב ממני את סגולותיו של "הזר", שאותו קראתי כבר לפני יותר מארבעים שנה, ושאינו נמצא כעת בחזקתי, אבל גם כך, ומבלי שאכנס לניתוחים מורכבים, אוכל לפסוק שהשפעת כתיבתו של קאמי ניכרת בחיי עד ימינו. לא רק בגלל שהזרות והניכור, שעליהם דיבר קאמי בצורה נבואית, הפכה למרבה הצער לחלק בלתי נפרד מהחיים בעולם הגלובלי של ימינו, זרות שהופכת את הספר הזה לרלוונטי מתמיד, אלא בעיקר בזכות העובדה שאימצתי לעצמי כמה מקווי היסוד של המצע האקזיסצנטיאליסטי, שחשוב לי יותר ממצעה של כל מפלגה כוחנית אחרת החותרת לשלטון החומר במקום שלטון הרוח.

גם בחיים וגם בכתיבה, אני נוהג למעשה עד היום לעשות פרפרזה אישית לאמירתו הקיומית הידועה של דקארט, שממנה למד מן הסתם גם קאמי עצמו, ואומר לעצמי, 'אני כותב, משמע אני קיים'.

וכן, זה קורה גם בגלל קאמי והספרות, וגם, כמובן, בגלל השמש.