אפשר להגיד שהתרגלה לצליל המתכתי, החד גוני של פעמון הכנסייה. ובכל זאת, ברגע הראשון היא תמיד נזכרת מחדש: אה! בימים הראשונים, לפני שהתרגלה, היתה נבהלת. כל פעם נבהלת. מה זה? מה זה? במקום ממנו הגיעה אין צלצולים כאלה, ממש מעל הראש.

בבוקר הראשון, אפופה ריחות של שדות תעופה ומטוסים ומושבי טיסה צפופים בלי מקום לרגליים ומעבורת עם מיזוג אוויר רע במיוחד, המומה מהדרך, מהנופים, בהתחלה עוד התבוננה על הנופים, איך שהם מתחלפים מבעד לחלונות, מעורערת ממחוסר בשעות שינה ומטירטורי הנסיעה, עמדה ממוטטת, על סף דלת עבה מעץ, ונכנסה פנימה בלי להסתכל ובלי להתרשם ובלי הקלה. שום הקלה לא הרגישה. ואפילו שכחה לנעוץ סיכות בתחושת החשיבות העצמית שמילאה אותה בצאתה מהבית. הבית שלה אי-שם. אותה חשיבות עצמית או מה-שזה-לא-היה, גדשה את ריאותיה, כל נשימה מתפקעת מרוב פומפוזיות, מצפצפת מרוב חשיבות, כשיצאה מביתה במונית ספיישל עד לשדה התעופה, לבושה במה שהחשיבה לבגדי המסע שלה ומלווה בתחושה עתיקה של מגלת עולם. כשצעדה במסדרון המוביל למטוס, זה עם ארץ-ישראל-היפה בתמונות על הקירות, על פניה משקפי השמש הגדולות שקנתה בדיוטי פרי במחיר שערורייתי, שתאמו את הצעיף השחור ואת המכנסיים בעלות הגזרה הגבוהה, המחויטת, שלוחצת על המותן, עדיין הרגישה עצמה מי-יודע-מה.

שעות לא עזבה אותה ההרגשה הזו שיש בה מן ההיסחפות ויש בה מן ההפרזה ומה שחסרה היא ענווה בלולה ביראת העולם. יראה מהלא נודע, שמילאה את היוצאים למסעות אי-אז בעבר. אלו שהניחו מאחור את האדמה המוצקה ועלו על ספינות ועמדו על הסיפון וסביבם מרחבי ים ומעל ראשם פרושה כיפת שמיים עצומה ותחת רגליהם חורקות קורות העץ ובאוזניהם מכה הרוח שמתפיחה את המפרשים. רוח ששורקת באוזניים ומגביהה גלים וזורה מלח בעיניים, כזאת רוח. ויתכן שלצד גדולה ושמות תואר נוספים שמיוחסים לאנשים כגון אלה,  בשקט-בשקט הרגישו לא גדולים בהרבה מראשי סיכות הננעצות על מפת הימים.

במטוס התירה את הכפתור העליון במכנסיה וכל הדרך קיללה אותם, את המכנסיים. את הצעיף השחור דחפה לתיק היד, משום שלא חימם והיה תלוי כמו חבל על הצוואר. וגירד. המשקפיים במחיר המופקע הכבידו לה על הנשמה. בגדי מסע! גיחכה. התלבשה כמו לפגישה בבית קפה. לא לטיסה של שעות. שעות! במחלקת תיירים. עד הית'רו ושם הקונקשיין לעיר מה-שמה, ומשם הלאה והלאה, רכבות, מעבורות וכאמור באלה, בקושי עומדת על הרגליים, עד כדי כך נעשתה אומללה שכבר באמצע הדרך, עד כמה שניתן היה להעריך שמדובר באמצע, הפסיקה להתעסק במראה שלה, ובמשקפיים, לא כל שכן באותה תחושת חשיבות עצמית, כל-כך-כל-כך עייפה, שפלג הגוף העליון בקושי סחב את התחתון כשמצאה את עצמה בדרך ובדרך ובדרך, בלי שהדרך תיגמר ובלי לפגוש אנשים נחמדים של ממש, ואין לבלבל בין נימוס לבין אדיבות. וכל הירוק הזה, ירוק וירוק, בלי פואנטה. לאן שהיא מסתכלת – ירוק.

אבל די! אמרה לעצמה: זה המצב והכל בראש. ומאותו האיבר, הראש, הניעה בדרך-לא-דרך-את הרגליים. ובסופו של דבר, מותשת, מפורקת מטושטשת מעייפות חיפשה רק את המיטה. מיטה. לשים את הראש ולעצום את העיניים. זה הכל. עד כדי כך. נכנסה פנימה לבית וכמו ממרחק שמעה את מי-שזה-לא-יהיה שקיבל את פניה, אומר לה, נדמה לה שכך אמר לה, הנבלה: אם חם תפתחי את הדלת ואת החלון, הרוח תעשה את השאר. הוא לא אמר, הנבלה, שכשהחלונות סגורים, עולה מהקירות ריח קל של טחב.

אפופה, המומה, ומעורערת נפלה לתוך שינה כמו אדם שמועד לתוך בור. ומקץ שעות הקיצה שקועה במיטה לא נוחה, מוקפת כריות בעלות ריח משונה, כיסוי המיטה מקומט מתחת לראשה, צרור לגוש קשה. הצוואר נתפס לגמרי. בבת אחת פתחה את עיניים, ומעל הראש  – כמו גונג. אבל אחרת. מה זה? כיסתה את ראשה בשמיכה, במיוחד את האוזניים. אבל הצליל חזר. ואז : אה! ואז: אוי. אוי. אוי. איך לומר, לא צליל נעים. בלשון המעטה.

מכל פינה. בפירוש מכל פינה. הקירות העבים של הבית, קירות עבים מאבן ישנה ואפורה שמעליה טיח לבן מתפורר פה ושם, רואים שמתפורר למרות הצבע. צביעה חובבנית לכל הדעות. בכל אופן קירות עבים מאוד, ואפילו הם לא עמידים בפני הצליל הזה, שאם הוא מהדהד בשעות שאינן עגולות, פירוש הדבר שמישהו מת.

האי הזה שכלל אינו אי, שהרי מוביל אליו כביש צר, סלול רע מאוד, האי הזה הוא מקום קטן עם בתים קטנים וגגות אפרפרים ושמים אפורים וים אפור וחול אפור. במרבית הימים ובניגוד גמור למובטח שמש לא רואים כאן. ועכשיו בכלל קיץ. תוך פחות מיום כולם ידעו שהיא התיירת ששכרה את הבית של מק'לכן. שלושה חודשים לפני בואה, הפעמון צילצל בשבילו. עובדה זאת למדה, איך לומר, לא במישרין. גילתה סימנים פה ושם. ואנשים מדברים. קברו, מכל מקום, לא נמצא בחלקת הקברים מעבר לגדר של הבית עם הקירות העבים, העבים.

*

אישה מגיעה למקום ולא יודעת עליו דבר. היא יודעת את מה שהיא רואה. היא רואה את מה שמראים לה. בתמונות. ברחובות. תמימות כזאת. תחילית. היא מתבוננת, מתבוננת. וזה בקווים כלליים מה שהיא רואה: בתי אבן קטנים, גגותיהם אפרפרים ומשופעים. צוקים שחורים, גלים עצומים מתנפצים עליהם או על המזח, רואה את השחפים כמובן. כמובן את השחפים על רקע השמים האפורים והצוקים השחורים. את סירות הדייגים במעגן.

בימים הראשונים, שרויה באותה נאיביות של תיירים, היא יוצאת החוצה עטופה בכמה שכבות, הראש מכוסה בצעיף צמר רך שנקנה בשדה התעופה מיד לאחר הנחיתה. ועל פניה משקפיים כהים. על גבה תרמילון. מטיילת על המזח. מזח עץ נהדר. היא אינה יודעת להעריך את גילו. בכל מקרה, ישן. עליו, על המזח, במרווחים קבועים, ספסלים. על מסעדי העץ לוחיות נחושות. שמות אנשים מתים חקוקים עליהן, על הלוחיות. ספסל לזכרו של זה וספסל לזכרה של זאת. עוברת מספסל לספסל עומדת וקוראת את האותיות הקטנות: אחד אהב טבע וכלבים, אחר את רעייתו ובניו, ההוא עשה כך וההיא עשתה אחרת. כולם אנשים אהובים וטובים. ורבים-רבים ישבו מול הים האפור הזה, מול הצוקים השחורים, מול השחפים הלבנים. מתיישבת גם היא על אחד הספסלים ומתבוננת בים. בצוקים. בשחפים.

המשקפיים הגדולים מכסים לא רק את פניה אלא גם את גבותיה וחלק מעצמות הלחיים. אישה בגפה על המזח, שיער שחור מקורזל מאוד, מתפרץ כמו קפיצים מחושמלים מתוך צעיף שמכסה את ראשה. קור כזה. רוח דוקרנית מהים, היא מהדקת את הצעיף על צווארה, מלפפת אותו עד סנטרה. יושבת ומתבוננת בצוקים, בגלים, בשחפים. במה לא? כאמור ימים ראשונים והמקום חדש. מסתכלת, ולא מאמינה שהיא כאן, שהניחה את מה שהניחה מאחוריה, ככה, כפי שעשתה, איש לא האמין שככה היא יכולה לעשות, דבר כזה, בגילה. לקום ולקפל את כל מה שנותר מחייה, ארגזים ארגזים. 

וכשהכל היה בקרטונים ארוז לפי נושאים, הרגישה איזו עצבות.

"הזין הזה! בא לקח לך הכל, לא? שיתפגר! לפעמים צריך לדעת לפתוח את הפה. ואת לא אחת שיודעת. מה פתאום הוא בא ולוקח?!" אמרה חברתה, גם היא עמדה ליד ארגזי הקרטון, מזועזעת כמה מעט יש לה, לנומי, והכל בארגזים האלה.

"נתתי לו לקחת," היא אמרה, "אמרתי לו: אני נוסעת, נתן. תבוא ותיקח."

"את במצב של לנסוע?" התעניין. אחר כך, אחרי שנגמרה לו, לנתן, ההתעניינות לגבי הנסיעה שלה, רצה לדעת איפה הקומודה שלו. "היא היתה של סבתא שלי, הקומודה. ועוד כמה דברים שלי עדיין אצלך."

בא ולקח.

"תיקח," אמרה לו, "תיקח מה שאתה רוצה, עם הקומודה הזאת, של סבתא שלך, באמת אין לי מה לעשות."

היו כמו שני זרים. לא, לא זרים, כמו שותפים, מכרים, לא אויבים. זה לא. לא אויבים, אבל כלום כזה, ריק. כאילו לא היה שום דבר. היא הסתכלה עליו וראתה רק את החסרונות. ההליכה הכבדה זאת, הדובית, הקרחת שהעמיקה. הוא הלך משם, מי יודע לאן, היא לא שאלה. אבל היתה לה תחושה שלבד הוא לא נשאר. למה שיישאר לבד? האף שלו היפה, נשאר לו. מישהי הוא כבר ימצא, כי גם הוא בגיל כזה שכבר למד לעגל פינות, ודרישות בשמיים – אין לו. זה לא.  אולי רק אחת שעליה הוא עשוי להתעקש: אישה בריאה.

טוב. מחשבות קודרות.

נתזי הגלים מערפלים את עדשות המשקפיים ועליה להסירן ולנגבן. שוב ושוב להסיר ולנגב ולהרכיב. בסופו של דבר היא מסירה אותם, את המשקפיים מפניה, מחזיקה בידיה, יושבת על הספסל ומתבוננת סביבה, עדיין באותה בהתפעלות שקטה של ראשית דברים. הגלים המקציפים. מזג האוויר קריר, בלשון המעטה. מילה על מזג האוויר: הגשם יורד מידי יום, השמש לא נראית. תמיד התלוננה על החום ועכשיו זה. אקלים בעייתי, מה יש להגיד.

אל המזח מובילה טיילת קטנה. גם כאן אותם ספסלים ולוחיות והקדשות. כמה לוחיות כאלה נוצצות ממש. על פי הבוהק אפשר להעריך שהן חדשות. גם התאריכים. הנה – מישהו שלושה חודשים לפני בואה. כתוב: חבר יקר. בלי שם. ועוד איזה משפט קצר על וויסקי ואהבת הים. אין זה מפתיע, בהתחשב בתכיפות שבה הפעמון מצלצל מעל ראשה באמצע השבוע ולא בשעות עגולות, ועיניים זקנות וחשדניות נדלקות מבעד לתריסים מוגפים למחצה, מציצות אל הרחוב, מבקשות לבדוק את השטח לפני שגבר או אישה, לא צעירים בכלל, בלשון המעטה, יוצאים החוצה ומדדים בצעדים לא מהירים ולא איטיים, אבל תכליתיים מאוד, לכיוון הכנסייה. תהלוכה של זקנים, בדרך לכנסייה.

אי אפשר להגיד שהמקום תוסס. אף שבדרכה לכאן, כשעוד הקשיבה, לסוכן הנסיעות, למתווך המקומי, לנהגים, כולם הזכירו איזה פסטיבל שמתקיים כאן בקיץ. עכשיו קיץ ושום פסטיבל. אולי פיספסה את המועד. הקדימה או איחרה. וייתכן שדובר על מקום אחר. היא לא הבינה את המבטא. איך שלא יהיה – שום פסטיבל בינתיים.

המזח עצמו נתון בתוך מפרצון שבימים שבהם השמש מצליחה להבקיע את העננים, חופיו נצבעים בוורוד, בגלל פריחת האזליאות. באמת מראה יפה. אפילו המילה עצמה אזליאות, כמו מתוך אגדה. האזליאות האלה, וורודות, צומחות ממש כמו מתוך המים. קצף הגלים נוגע בהן. בגאות הגלים עוקרים את התפרחות והן צפות על המים, מוורידות את הים, נעות עם תנועת הגלים, קדימה ואחורה וקדימה.

הרגישה, ממש הרגישה את הצביטה בלב, ושמעה נקישה עמומה מתוך נבכי הגוף, כמו מחוג שנתקע.