1.

מאז קראתיו לראשונה, הסב בי "פרקי שיר השירים" של שלום עליכם התרגשות רבה. תמיד אהבתי סיפורים שלו שקראתי בעברית. חלק גדול מהם, שקראתי בתרגומו של י"ד ברקוביץ, נקראו בעיני עוד מילדותי כסיפורים על יהדות ועל גלות ועל עיירה ועל מזרח אירופה, ויותר מזה – הם נקראו בי כסיפורים על דברים שלא ידעתי לקרוא להם בשמם, אבל היו גם בי, גם אם לא הייתי בגלות ולא במזרח אירופה. סיפור זה, "פרקי שיר השירים", הסב בי באופן מיוחד התרגשות של התעלות ושל החמצה ושל צער גדול מאוד. על זה אני בא עכשיו לכתוב. לכתוב באהבה על אהבה ובצער על צער.

ל"פרקי שיר השירים" ארבעה חלקים, וכל אחד מהם נחלק לפרקים קצרים וקצרים מאוד. כשישים העמודים של הסיפור, המופיע בכרך העשירי, כרך 'ימים טובים', שבמהדורה הקלסית של תרגום י"ד ברקוביץ, חתנו, נחלקים לכמה עשרות פרקים קצרים. ארבעה החלקים של הסיפור נחלקים לשניים: שני החלקים הראשונים הם ערב פסח וערב שבועות בילדותו, בחברת לילי, בת אחיו שטבע. שני החלקים האחרים גם הם מערב פסח ועד לאחר שבועות, והם מתרחשים שנים רבות לאחר ילדותו. המספר, הנקרא שימק, משבגר, עזב את העיירה, והוא שב אליה לשהות מה, לאחר שנודע לו על אירוסיה של לילי, בת אחיו.

על פי היקף הסיפור זוהי נובלה, סוג הביניים שבין סיפור קצר לבין רומן. את כל כולה של נובלה קצרה זו, כל הסיפור כולו, אפשר למצות בשורות פרק הפתיחה, חלק ראשון, פרק א', ובשורות הסיום של פרק הסיום, חלק רביעי, פרק ט"ז.

כך פותח הסיפור:

"…ואלה תולדות לילי: אחי הבכור בני ישב בכפר, ידע לירות ברובה לרכוב על סוס ולשוט במים. פעם אחת, בימות החמה, רחץ בנהר, ירד מצולות וטבע. [—] הניח אחריו טחנה אחת, וסוסים שנים, אמנה צעירה ותינוקת רכה. את הטחנה מכרו בשוק. האלמנה הצעירה יצאה למרחקים והייתה לאיש אחר ואת התינוקת הביאו אל ביתנו. זו הייתה לילי." (חלק ראשון, א')

שורות אלה חוזרות שוב ושוב, כמעט כלשונן, לאורך הסיפור כולו, כשורות פתיחה של כמה וכמה מפרקיו המרובים. שלום עליכם חי כסופר מקצועי, כותב סיפור בהמשכים ומוכר את פרקיו, ועניין לו לקשור את הקורא אל כמה שיותר חלקים-פרקים של הסיפור. האופי של שורות חוזרות, של חלקים חוזרים הוא כותב כממו-טכניקה (טכניקה של חיזוק הזיכרון) אצל הקורא – דרך לקשר בין חלקי סיפור הנכתבים בהמשכים, להזכיר לקורא את הקשר בין הפרק שהוא קורא בהווה אל העלילה בפרקים קודמים. ועם זאת, חזרת השורות האלה שוב ושוב היא הרבה יותר מטכניקה של יצירת זיכרון. החזרה הופכת את השורות ללייטמוטיב – מוטיב מוליך השופך אור על הסיפור כולו. משמעות נוספת זו מגיעה לשיאה, מתגבשת ומתבהרת לגמרי, כשהקורא רואה אותן בפעם האחרונה בסיפור, מופיעות בסיום הסיפור בלשון זו:

"ומה אירע להשולמית שלי? מה היה ללילי? מה היה סוף דבר?
אל תאיץ בי, הקורא, ואל תאלצני לספר לך סוף דבר. סופו של דבר, אפילו טוב הוא מאוד, אינו אלא צליל נוגה. וכנגד זה תחילתו נעימה תמיד. ולפיכך נקל לי ונעים לי יותר לספר לך עוד פעם את הסיפור הזה מתחילתו, להתחיל שוב מבראשית, ועוד פעם בלשון זו:

אח היה לי ושמו בני. וטבע אחי במים. והשאיר אחריו יתומה קטנה. וקראו את שמה לילי [—] ויפה הייתה לילי, כשולמית היפה אשר בשיר השירים. וגדלנו שנינו יחדיו, אני ולילי, כאח ואחות. [—] וגומר וגומר. תחילתו של סיפורי נעימה מסופו.

ולפיכך תהי נא תחילה זו גם סוף סיפורי, סיפורי זה האמיתי, אשר לא בדיתי מלבי, אשר כאב וצער מקורו, ואשר על כן לקחתי רשות לעצמי לקרוא לו שם: פ ר ק י  ש י ר  ה ש י ר י ם" (חלק רביעי, טז)

ומהי משמעות נוספת זו של קטע זה שהוא לייטמוטיב? על מה הן מספרות? הן מספרות על טביעת האח, על התפרקות משפחתו הקטנה, ועל הגעת לילי אל בית הוריו, הסב והסבתא המגדלים את נכדתם שנותרה יתומה בעולם. משמעות טביעת האח, התפרקות המשפחה שהייתה לו והנסיבות בהן פוגש המספר, שימק, בבת אחיו, הולכת ומתבהרת לאורך הקריאה של הנובלה. משמעותן במלואה מתבהרת רק כשנקראות שורות הסיום, והקורא רואה את היות שורות הסיום חזרה על שורות הפתיחה וחזרה אל שורות הפתיחה שרק בהן רוצה המספר, ואותן הוא חוזר ומספר, במקום לספר את הסיום במפורש. רק בסיום מובנת משמעות שורות הפתיחה. מה שנרמז בהן בפתיחה ברור לגמרי בסיום. אז מבין הקורא את כל משמעות האמירה, המתחזקת שבעתיים, והעצב שבה נעשה חזק לאין ערוך. הקורא מבין בסיום, הבנה רומנטית, שהיא עיקר סיפורו של שלום עליכם, כי לעולם הסיפור טוב ויפה וחזק מן המציאות. תהא המציאות אשר תהא, היא נגמרת וסופה עצוב תמיד באשר הוא סוף. את החלוף, רק הספרות, רק האמנות, בלבד יכולה לנצח. הסיפור יכול לחזור אל ראשיתו, וכאילו בכך לנצח את החלוף.

לכן, זהו סיפור על אבדן, הקבוע כבר מראש, ועל החמצה שאי אפשר שלא להחמיץ, ועם זאת, על הצער הנורא שבכל התהליך. אמנות הסיפור – הן כתיבתו הן קריאתו – גם מנחמת וגם מעצימה את הצער. היא מנצחת את החלוף ביכולתה לחזור אל הבראשית, והיא מנציחה את החלוף בהיותה נסובה עליו.

2.

אם כך, מהו הסיפור שמסופר מתחילה ועד סוף עצוב? הסיפור מתנהל בשני מסלולים גדולים, שלכאורה סותרים זה את זה. מסלול אחד הוא סיפור התבגרות, סיפור חניכה. מסלול שני הוא סיפור של שיבה מאוחרת, סיפור של החמצה. סיפור ההתבגרות, סיפור החניכה, הוא סיפור שבבסיסו חלוף הזמן. הזמן חולף והילד הופך להיות בוגר. סיפור השיבה המאוחרת גם הוא סיפור שבבסיסו חלוף הזמן. הבחור, השב אל בית ילדותו, לא שב בזמן, ולכן אין תקנה לחלוף. בין שני סיפורי חלוף זמן אלה ניצבת תבנית הרומנסה, שהיא תבנית של אל-זמן או על-זמן. תבנית של קבע ולא של חלוף. זו התבנית של הנסיך, שכשהוא מגיע לבשלות, הוא נוכח שהופר הסדר בעולם, הנסיכה בסכנה. הוא יוצא להציל את הנסיכה, להילחם על הנסיכה, חוזר ואז זוכה בה, מחזיר דברים לקדמותם הטובה ומקפיא את הזמן. הנסיך יוצא להרפתקה ובסופה הוא שב הביתה מנצח. רומנסה יכולה להסתיים בפרזות כמו, "והם חיים יחד עד עצם היום הזה". משניצב סיפור האל-חלוף של הרומנסה בין החלוף של ההתבגרות לבין החלוף של השיבה המאוחרת, הוא הופך את שניהם לעצובים מאוד, לטרגיים.

הטרגיות מתממשת בסיפור בכך ששני הילדים האוהבים, שימק המספר ולילי בת אחיו, רואים כל אחד את הרומנסה בצורה שונה. שימק חוזר ומספר ללילי, בשני החלקים הראשונים של הסיפור, על בן המלך המציל את הנסיכה, ואילו לילי לא רוצה לשמוע סיפור זה ומפחדת ממנו. בלשון יונגיאנית אפשר להגיד כי שימק רוצה להעצים בסיפור היציאה להרפתקאות את הליבידו היוצא להרפתקאות, מוכיח את עצמו וזוכה בפרס של הנסיכה. לילי, האנימה, לא רואה את סיפורו של שימק כסיפור איחוד אלא כסיפור פרידה. הנסיך, הגיבור הגברי, בעיניה אינו מי שבא להציל את הנסיכה, אלא מי שיוצא לעולם הגדול ועוזב אותה. שימק בא לספר ללילי כיצד בכוח פנטסטי הוא יכבוש את העולם, יתקן אותו, ויניח את העולם המתוקן לרגליה. בעיני לילי זהו עולם שבו נגרם לה עוול, צער גדול, עם מות אביה והתפרקות משפחתה. את שימק היא רואהלא כמי שיוצא לכבוש את העולם, לתקנו ולהביאו לרגליה, אלא כמי שמרחיק עצמו מן הנסיכה, שהיא לילי עצמה,  שנמצאת כאן בבית, וכל יציאה לעולם היא עזיבתה.

3.

עצב זה מודגש עוד יותר ביחס לסיפור החניכה, סיפור ההתבגרות שב"פרקי שירי השירים". שכן, בחניכה, בהתבגרות של שימק, יש הרבה דברים טובים. ההתבגרות היא התממשות, בשלות, היכולת להפוך חלומות ילדות למציאות. אי אפשר לומר שאין זה בסיפור שלנו כך. המספר הבוגר עוזב את בית הוריו, יוצא לעולם הגדול ומצליח. את זאת אין צורך ללמוד מתוך חיפוש יסודות אוטוביוגרפיים בסיפור. זה נאמר בו במפורש בחלק הסיום, משאומרת לילי לשימק, המספר, שהנה הוא יצא לעולם הגדול, זכה בו בפרסום ובכבוד, ושכח אותה.

סיפור החניכה כאן הוא סיפורם של צעירים רבים במחצית השנייה של המאה ה-19, שבעקבות המהפכה התעשייתית, המלווה בתהליך החילון, עזבו את בית אבא אמא, את העיירה, את העולם הדתי המתיישן, ונדדו לעולם הגדול ואל העיר הגדולה לחיות שם חיים חדשים, חילוניים. סמכותו של התא המשפחתי נחלשת. התא המשפחתי הולך ומתפרק בתוך הקהילה המסורתית של העיירה הקטנה ההולכת ומתפרקת כולה. הרב אינו עוד מנהיג חברתי והאב אינו עוד סמכות במשפחה. בעקבות המרד במוסדות החברתיים האורתודוכסיים, מוצאים עצמם הצעירים בודדים בעיר הגדולה, איש איש לגורלו. כאמור, תהליך זה עבר את אירופה כולה במחצית השנייה של המאה ה-19. הוא מתחיל במערב אירופה, ולאט לאט  ובאיחור, הוא מגיע למזרחה, לאימפריה הרוסית, שבה חיה רוב האוכלוסייה היהודית באותה תקופה. צעירים יהודים מורדים במסורת, על כל המשתמע מכך ומוצאים עצמם, לטוב ולמוטב, בודדים בעולם הגדול. המהפכה הציונית הייתה ניסיון אחד שהצליח, מתוך כמה ניסיונות, לארגן מחדש זהות של חברה יהודית חילונית.

שלום עליכם לא מצא עצמו במהפכה הציונית. הוא בחר בשילוב מוזר של יידיש בין ממדי העולם היהודי הישן, אותו עזב, לבין ממדי העולם החדש שבו נקלט. אפשר לראות את הסיפור היפהפה והכואב הזה גם כסיפורו שלו. הוא גדל, מתבגר, עוזב את בית אבא על כל פניו, ובתוכו הוא עוזב את לילי, את אהבת ילדותו. כשהוא חוזר אליו בעצב רב, הוא רואה כמה קטן וכמה השתנה אותו עולם ילדות, עכשיו, בעיני הבוגר שלו. הכול נעשה קטן, ישן, מכמיר את הלב שאינו יכול עוד לחזור אליו. הנוסטלגיה גדולה מאוד, אבל אין אפשרות, אין יכולת לחזור את הממדים של פעם. זוהי נוסטלגיה – אפשר להתגעגע עד מוות, אבל אי אפשר לשוב. הממדים של הבוגר שונים וגדולים מן הממדים של העבר. שינוי הממדים של עליסה בארץ הפלאות אפשרי רק בסיפור שהוא ארץ פלאות.

הסיפור גדוש גם ברגשי אשמה וברגשי אין אונים. את האח שטבע איש לא הציל, בוודאי לא המספר, שימק האח הקטן. כוחו של האח שטבע לא מספיק לשרוד. המוות חזק יותר. את האלמנה הצעירה שנותרה איש לא מציל. גם כוחה לא די לקיים את שרידי המשפחה. ההורים מזדקנים כמו שמזדקנת כל העיירה. העולם כולו מזדקן, כפי שניתן ללמוד מהשוואת שני פרקי הזמן שמתוארים בו – פרק הזמן של עולם הילדות, בשני חלקיו הראשונים, מלא און וצמיחה של פסח ושל שבועות. לעומתו, פרק הזמן של עולם הבגרות, שני חלקיו האחרים של הסיפור, הוא עולם שנעשה קטן, חולף ומזדקן. זה כבר לא פסח אלא נוסטלגיה למה שהיה פעם פסח, ולא שבועות אלא נוסטלגיה למה שהיה פעם חג שבועות. הצעיר הנסיך שיצא לעולם הגדול הצליח, אבל נכשל; מימש עצמו, אבל שילם את מחיר הבגרות המוליכה אל הסוף.

מה נשאר? נשארת הספרות. בספרות אפשר לחזור אל העבר, בספרות אפשר להביס את חלוף הזמן. בספרות אפשר ליצור מעגל שסופו שב ומוביל אל תחילתו. בספרות אפשר לחזור, בדמיון היוצר ובדמיון הקורא את היצירה, אל ההתחלה, שוב ושוב. טכניקה זו של מעגליות, של חזור, אופיינית לכתיבתו של שלום עליכם. שלום עליכם יוצר לעצמו, מתוך התיאור הריאליסטי וההיסטורי, מערכת אוטונומית משלו, שחוקיה הספרותיים עצמאיים. ובסיפור אפשר מה שאי אפשר במציאות. החזרה שוב ושוב מאפשרת לו, הסופר, גם למכור את סיפוריו בהמשכים, וגם לחזור על הפתיחה שוב ושוב. כך הוא חוזר ומזכיר לקרוא בסיפור מה היה בהתחלה, וגם מזכיר לעצמו, מקל על עצמו לזכור את הבראשית ולברוא את הנצח בסיפור. את הצער העמוק הזה על החלוף מנציח הסיפור שלו. זהו צער מופלא, נוגע ללב ואינו מרפא.

אפילוג

סיפורו של שלום עליכם שנדון כאן הוא זה שבתרגומו של י"ד ברקוביץ לעברית, תרגום שהוא גם עיבוד. יש שוני בין המקור ביידיש לבין התרגום של ברקוביץ. אך ברור כי שלום עליכם, שקורא את תרגומיו של חתנו ברקוביץ, מאשר אותם. ואולי התרגום בלשונו הגבוהה, היפהפייה, המחייה את פסוקי שיר השירים בנוף של העיירה במזרח אירופה, מתאים גם לאישיותו של שלום עליכם המבוגר (מבוגר במושגים של ראשית המאה העשרים ולא של ימינו, שכן שלום עליכם הלך לעולמו בהיות בן חמישים ושש).

כדי להטעים משהו מן היידיש של שלום עליכם, שאפילו בור כמוני ביידיש מרגיש בהם, מובאות כאפילוג השורות המופלאות הנדונות במאמרנו, שורות הסיום של הסיפור, בלשונן המקורית:

      "און וואס איז מיט דער שולמית פון מיין שיר-השירים-ראמאן? וואס איז מיט בוזי'ן? וואס איז דער שלוס? וואס איז דער סוף?
      צווינגט מיך ניט, איך זאל אייך דערצעהלען דעם סוף פון מיין ראמאן. דער סוף, ער מעג זיין דער בעסטער, איז ער אַ טרויעריגער אקארד. דער אנהויב, דער ערגסטר אנהויב, איז בעסער פונ'ם בעסטען סוף. עם איז מיר דעריבער אַ סך גרינגער און אַ סך מעהר אַנגענעהם צו דערצעהלען אייך די דאזיגע געשיכטע נאך אַ מאל פונ'ם אנהויב. נאך אַ מאל און נאך אַ מאל און נאך הונדערט מאל. און מיט'ן אייגענעם לשון, וואס אלע מאל:

      איך האב געהאט אַ ברודער בעני. איז ער דערטרונקען געווארען אין טייך. האט ער איבערגעלאזט א יתומה'לה. האט מען זי גערופען בוזי. פערצויגן פון אסתר-ליבע: ליבוזי – בוזי. און שען איז געווען די בוזי, ווי די שולמית, וואס פון שיר-השירים. און מיר זענען געוואכסען, איך און בוזי, ווי אַ שוועסטער מיט אַ ברודער. און מיר האבען זיך ליעב געהאט, איך און בוזי, ווי אַ שוועסטער מיט אַ ברודער.
      און אזוי ווייטער.
      דער אנהויב, דער ערגסטער אנהויב, איז בעסער פונ'ם שענסטען סוף.
      דער אנהויב – לאז זיין דער סוף, דער אפילאג פון מיין ניטאויסגעטראכטען, נאר אמת'ען, שמערצליכען ראמאן, וואס איז איך האב מיר ערלויבט צו קרוינען מיט'ן נאמען: ש י ר – ה ש י ר י ם.