סיפור חייו של הסופר והמשורר יצחק גנוז, מעפיל בספינה "אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז" – בה שימש אחד המעפילים, מדריך ומורה של קבוצת נוער, וחבר המזכירות המובילה באוניית הגירוש. זהו סיפורם ההירואי של המעפילים במהלך המסע המפרך, המאבק בבריטים, החיים במחנות העקורים ועלייתם לארץ.

---

כ"ג תמוז  – 11 ביולי.

היום ההיסטורי מתקרב, יום השנה ליציאת אקסודוס בדרכה לארץ ישראל!

לפני שנה העניק מוזיאון "חצר היישוב הישן" בירושלים את "אות התקומה" לסופר והמשורר יצחק גנוז, שהיה מגיבורי האונייה "אקסודוס" בהיותו בן תשע-עשרה. מיד לאחר השואה, אירגן קבוצה גדולה של ילדים ונוער במחנות העקורים של שארית הפליטה, והובילם בדרכי הבריחה והעפלה לכיוון ארץ ישראל.

מה היה הסיפור האמיתי של ה"אקסודוס", כיצד הגיע לספינה, מה עלה בגורל המעפילים בדרך וכיצד התגשמה שאיפתם להגיע למחוז חפצם לאחר מסע מפרך בדרך חתחתים? יש תאריכים שקשה לשכוח, תאריכים היסטוריים: האונייה יצאה לדרכה מן הנמל, דרומית  מערבית למרסיי, עיר קיט צרפתית, בתאריך 11 ביולי 1947. כ"ג תמוז תש"ז. לימים הפך יום זה לתאריך היסטורי, ציון דרך בתולדות ההעפלה!

 ננסה לדלות את סיפור ההעפָּלה וסיפור הספינה מדמות מרגשת מאד, המשורר יצחק גנוז. בהפלגה היה גנוז מפקד צעיר, שראה בהעפּלה לארץ, ניסיון לחתום את פרק השוֹאה והמחנות בפרק תקוּמה.

ההכנה לקראת ההעפלה ההרואית

לפנינו דמות של לוחם וחולם, מפקד שנשא בעול באונייה היסטורית, ובה בעת תרם גנוז את חלקו כמשורר, כסופר, כמחנך. יצחק גנוז כתב לימים על קורותיו במחנות שארית הפליטה ועל פעולותיו כמפקד ומדריך של קבוצת נוער בספינת המעפילים "אקסודוס".  במהלך המסע הארוך והמתיש הוא גילה מנהיגות ואחריות רבה, שימש כמחנך ומורה לעברית, עזר להם, טיפח אותם והיווה עבורם אב ואח. את סיפור תלאותיו המשולב בסיפורי הגבורה של המעפילים בשלבי הקמתה של מדינת ישראל תיעד בספר כובש לבבות "כיסופים וסער"[1]. בספר זה הוא מתאר את הבחור שרגא (בן דמותו של יצחק גנוז) אשר מארגן ומכין את קבוצת הנערים "שלהבת" למסע הגדול. במהלך פרקי הספר אנו נחשפים לקשר הנפשי שנקשר בין המדריך לנערים ועל מסעם רווי התלאות. הקבוצה עוברת לוורוצלב, וגונבת את הגבול לצ'כיה. גנוז מתאר את המסעות הקשים בדרכים, היטלטלות במשאיות וצעדה אין סופית ברגל, בשלג, בגשם ובבוץ. גם אז, לאחר המלחמה, לא תמו התלאות. גנוז תיאר את סבלם של הפליטים שורדי השואה: הפעם היה זה תורם של האזרחים הפולנים – ומדובר בהתעללות אכזרית, הללו המשיכו להכות ביהודים ולא חדלו מלתת דרור לשנאתם.

החוויות הקשות לא היו קלות עבור הנערים, ויצחק גנוז מצא דרך לרומם את רוחם. הוא חיזק את הנערים הצעירים ולימדם כיצד להוציא מתוק מעז. הוא הנחה אותם כיצד לכתוב את העולֶה על רוחם, לתאר את תחושותיהם בתקופת המלחמה ולתעד את מסכת הייסורים של ההעפלה.  יצחק גנוז זוכר בהתרגשות  את היום הגדול – הרגע בו נותקה האונייה אקסודוס מרציף המזח בנמל סט שלחופי דרום צרפת. היה זה ב-11 ביולי שנת 1947.

הספינה יוצאת לדרך – אלפי פליטים!

גנוז היה נרגש לקראת המסע הגדול. לאחר שנים של תלאות וסבל, בלבו חש: הנה נפתח צוהר של תקווה. החלום להגיע לארץ ישראל נראה בַּפתח. אבל, הלב ידע, הדרך עוד ארוכה מאד: "היינו 4515 פליטים על אונייה רעועה בדרך לארץ כשכל חלומנו הוא חלומם של יהודים במשך כל הדורות, להגיע לארצנו הקדושה, ארץ ישראל. הלב של כולנו החסיר פעימה, כשהעוגן הורם והספינה יצאה לדרך. ידענו כולנו מה המשמעות של המילה 'אקסודוס', הרגשנו שאנו עם ישראל שיוצא מעבדות לחירות בדרך לארץ אבותיו".

את הסיפור ההרואי של מעפילי "אקסודוס" ידע אוטו פרמינגר להפוך לסרט שזכה להצלחה עולמית, כבש המונים והעניק נקודת מבט אוהדת למפעל הציוני.

אולם, הסרט "אקסודוס" לא דבק באמת ההיסטורית ולא תיאר את הקשיים הרבים איתם התמודדו המעפילים ומפקדיהם. לדוגמה: הסרט מתאר את המעפילים מגיעים לקפריסין שם הם מבלים להנאתם על החופים הקסומים. בפועל, הבריטים הורידו בכח את המעפילים בנמל חיפה וגרשו אותם בתנאים לא אנושיים חזרה לצרפת. משם הובלו בכח למחנות הריכוז בגרמניה.

את עלילת הגבורה ההיסטורית תיאר יצחק גנוז בספרו.

"במשך כל המסע," מספר המחבר, "היו כולם דרוכים ומתוחים. היה ברור לנו, שעיני העולם נשואות אלינו. המוני פליטים שמחכים במחנות ציפו לסימן של גאולה וישועה אשר יופיע במהלך המסע שיכנס לספרי ההיסטוריה. אולם, לאחר מספר ימי הפלגה התהפך מצב רוחנו וכאב עז חדר לליבנו, כאשר התברר למעפילים שהם נצורים. האונייה אקסודוס, הוקפה על ידי משחתות קרב בריטיות…וכל זה קרה לפני שהחלום הוגשם, לפני שהספקנו לנחות בחופי ארץ ישראל." 

גנוז מספר שהמעפילים חשו המומים, הם שאלו את עצמם: "מה יקרה בגורלנו? הלבבות בישרו רע. החרדה הייתה גדולה, החשש היה שהבריטים לא ייתנו לנו להגיע לחוף  מבטחים."

טבעת החנק סביב האקסודוס

בספר שכתב גנוז, "כיסופים וסער", תוארו ההתרחשויות – וזו היתה דרמה עוצרת נשימה: המחבר חושף אותנו מספרו לסערה, שפקדה אותו ואת הנוסעים באונייה. לאחר הפלגה ממושכת, תחושה של אימה, סכנה מתקרבת. עוד בטרם תיכנס האונייה למים הטריטואליים של ארץ ישראל המנדטורית, הורגשה טבעת החנק: "משחתות התקרבו, אלה היו ספינות הצי המלכותי האנגלי – ומיד קלטנו שאנו בקרב מולם."

לדבריו, האנגלים הידועים כל כך בנימוסיהם, התנהגו בצורה קשה. "הם עקבו אחרי האונייה שלנו מרגע הפלגתה מחופי צרפת והחליטו שדרכנו לא תצלח. הם לא יתירו לנו לעגון בחופי הארץ בשום פנים ואופן."

הבריטים עולים על הסיפון

הגורל של אוניית המעפילים "אקסודוס 1947" לא היה טוב. כל העיניים היו צופיות למאבק, הבריטים ניסו להשתלט עליה בכוח  – ונוסעי האונייה הגיבו בהתנגדות אקטיבית דלת אמצעים, שני מעפילים מתו בקרב, והיו פצועים, עשרות פצועים, פגיעה קשה בגוף האונייה. הבריטים עלו על הסיפון [2].

חיילים בריטים חמושים קפצו על הסיפון של האקסודוס הרעועה. החל קרב איתנים נגד המעפילים, שבמהלכו נפגעו ונפצעו רבים. שני מעפילים וימאי של האוניה נהרגו. "היינו פליטים שרצו להיחלץ מן האימה של השואה ולעלות לאדמת המולדת, והנה אנו בקרב על רצוננו זה."

המחבר מתאר חוויה נוראה ומשפילה. אוניית המעפילים נושאת אלפי פליטים, נצורה לאורך ימים. אקסודוס הובסה. המעפילים הועברו בכח לשלוש אניות משא בריטיות והובלו בליווי  ספינות מלחמה – והכיוון – חזרה לצרפת, לנמל ממנו יצאה האונייה.

הספר "כיסופים וסער" מגולל לפנינו סיפור מטלטל ושובר לב: גנוז מתאר בכישרון דרמטי, כיצד משחתות בריטיות מלוות את האונייה, מעניקים למעפילים תחושה שהם שבויי חרב. דפי הספר חושפים את הקרב של המעפילים עם ה"כלניות" – הצנחנים הבריטים. הלב נצבט למקרא דפי המאבק של הפליטים נלחמים על חייהם, משליכים קופסאות שימורים ותפוחי אדמה על ה"כלניות" אדומי הכומתה. גנוז מתקשה להסתיר דמעותיו, הוא זוכר את חברי קבוצתו פצועים, מדממים, שבורים.

אקסודוס ממשיכה בהפלגה, שבה לצרפת. המעפילים אינם מוכנים לרדת בחופי צרפת למרות ההבטחות של ממשלת צרפת להעניק להם אזרחות צרפתית, דיור ועבודה. כל 4500 המעפילים צועקים: "אנחנו יורדים רק בארץ ישראל !!!"

הבריטים, בהחלטה מרושעת מובילים את המעפילים לחופי גרמניה. שם היה מחזה עגום, שמזכיר נשכחות: את מחנות הריכוז של קלגסי היטלר.

גנוז נשמע כואב גם היום: "איזה סיכוי היה לפליטים אומללים, שרידי חרב, מול חיילי הוד מלכות הכתר הבריטי, מול ספינות מלחמה. מה היה להם לפליטים האלה מלבד זיכרונות אימה ממחנות ההשמדה, מה עוד נותר להם מלבד נשמת אפם מול מכונת המלחמה הנאצית, רצינו לחזור לארץ אבותינו, מן הארץ שם חיו אבותינו לפני אלפיים שנה, לא הותירו לנו כל סיכוי, אכזריות ללא רחמים."

סיפורם של הנערים במחנות העקורים

בספר "כיסופים וסער" חושפת העלילה את המדריך הצעיר, בן דמותו של גנוז, מדובב את הנערים ושומע מפיהם סיפורים מצמררים על עברם ועל גורלם במחנות ההשמדה, עד שהגיעו ל"אקסודוס".

החיים במחנה לא היו מזהירים. הפליטים חיו על זמן שאול, מחכים בקוצר רוח לעלייה ארצה. רבים באו לבקר אותם, לעודד את רוחם, וארגונים שונים עזרו להם בהתארגנות, חיזקו אותם נפשית לקראת צאתם שוב לארץ המובטחת.

כך נמשך המצב עד שהוקמה מדינת ישראל, המחנות פורקו והתאפשרה עליית הפליטים לארץ.

יצחק גנוז מתאר את זווית הראייה שלו, מה קישר בינו לבין הקבוצה עליה פיקד: "טיפחתי וארגנתי את הקבוצה, ועשינו דרך ארוכה עד לצרפת, כדי להצטרף למפקדים ולמעפילים שהמתינו לעלות לספינה. הקשר הראשון שלי היה עם אייק אהרונוביץ, שהיה רב החובל הנועז של האקסודוס, לצד מפקד הספינה יוסי הראל."

אייק זכור ליצחק גנוז כגיבור מאד מיוחד ומרשים מאד: "יכולנו לראות אותו מתרוצץ בין ההגאים של הספינה, דואג לייצוב הספינה, לחיזוק רוחם של המעפילים. וזה היה ברגעים גורליים, כאשר אנו נאבקים בספינות הקרב הבריטיות. הייתי עד לויכוח בינו לבין המפקד יוסי הראל. הראל חשש לגורל הפליטים וסרב לסכן את חייהם של 4,500 אנשים שעברו את השואה. אולם אייק היה נועז יותר ודחף להמשיך בלחימה נגד החיילים הבריטים ולא להכנע."

יצחק גנוז המשיך להיות בקשר עם אייק אהרונוביץ' – והיה ביניהם חיבור מיוחד – שניהם הדליקו ביחד משואה בטקס יום הזכרון לשואה והגבורה בשנת 2008.

אנו שואלים את גנוז, מה עלה בגורל המחברות שכתבו נערי הקבוצה שלו, מהם ביקש לתעד את חוויותיהם באוניית המעפילים. גנוז נשמע נרגש עד דמעות.

"המכתבים היו תמיד איתי," הוא מספר לנו, ונאנח אנחת רווחה: "העברתי אותם כמסמכים היסטוריים למכון 'משואה' ללימודי השואה בתל יצחק שבשרון."

חשוב ליצחק להדגיש את הקשר העז עם הקבוצה שלו. הוא מזכיר לנו, לבל נשכח שהיו לו אמא, אח ואחות בקבוצת המעפילים, ולרגע לא זנח את ילדי קבוצתו: "הייתי להם כמו אבא."

כיצד הגיע לנערים האלה?

לדבריו זו היתה מלאכה לא קלה. "אספתי אותם ממנזרים, מבתים של נוצרים, והכול במטרה להעלות אותם לארץ. אני יודע, שהמסע לארץ היה מסע מתיש עבורם, גם פיזית וגם נפשית. כשאני נזכר בימים המצמררים האלה, אני מרגיש רעד, ולא אשכח זאת לעולם. ההרגשה הטובה שהקלה על כך הייתה המראֶה של חופי הארץ, ראינו את חיפה היפה והנפלאה באופק, וקראנו בקול: "הגענו לארץ אבותינו !!". הרגע הגדול הזה היה בראש חודש אב, 18 ביולי 1947.

ההיסטוריה הוכיחה – ניצחנו את היטלר

ההעפלה והשיבה לארץ היו אקורד סיום – אבל יצחק גנוז לא שכח לרגע את הימים הנוראים במחנות ההשמדה. בשיר שלו "הדרך מהגטו אל בורות ההריגה" הוא כותב בכאב, קשה לו להשלים עם הטבע השותק נוכח המעשים הבלתי אנושיים שהכחידו עם שלם. הוא כותב בשיר זה, כיצד הנהר מחה את כל העקבות, כיצד כל הזעקות של הירויים טבעו ואיש לא שמע את קול הנספים:

הַנָּהָר יָבֵש כְּלֹא הָיָה
חוֹפָיו נִמְחוּ בְּבוֹץ שוֹקֵעַ,
טָבְעָה בְתוֹכו זַעֲקַת הַיּוֹם
שֶל אָח יָרוּי וְרֵעַ.

ובהמשך, לאחר תיאור זוועות השואה – הוא מתאר את גורל עמו, מנסֶה לשאול מה ההסבר, האם העצים יודעים מה פשר האסון שנחת על עמו:

דּוֹרוֹת עַמּי תְּכוּפוֹת הִלְּכו כָּאן,
שוֹטְטוּ עַל זֶה עֵץ הַגֶּשֶר,
רוּחַ צוֹלֶפֶת שוֹעֶטֶת בְזַעַם
נוֹכַח בְּכִי אִילָנות הַתּוֹהים עַל הַפֵּשֶר.

בְּצִדֵי הַדֶרֶך טַלִּיתוֹת פְּזוּרוֹת,
דַפֵּי תְפִילָּה בְּלויִים, כְּלֵי מְלָאכָה, סֵפֶר,
וְהַדֶּרֶך אַרוּכָּה ובְזִיכְרוֹנֵנוּ הַמַּרְאוֹת
מֵאָז וְעַתָּה, מֵעֵָפָר וְהָאֵפֶר.

יצחק גנוז הוא משורר של שואה, של העפלה, של תקומה.

את תלאות חייו בשואה תיאר בספרי שיריו "נוכח הארץ ומלואה" ו"מעבר לגשרון העץ". כמו כן, הספרים כוללים שירים המתארים את סיפור ההעפלה ההרואי של האקסודוס בד בבד עם חוויות של תקומה וחזון. בשירו "השביל באייר תש"ח" הוא מתאר את החתירה אל הגאולה, אל האור:

וְרוּחַ חֲרִישִׁית נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת
בְּצַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים כִּבְמֵיתְרֵי כִּנּוֹר.
שְׁלשָׁה הֵם הַהוֹלְכִים, גּוֹרְרִים רַגְלַיִם,
מְמַלְמֵל אֶחָד: "רָחוֹק שָׁם יֵשׁ אוֹר".

בנוסף, כתב פואמה הרואית על ההעפלה ועל ספינת המעפילים ההרואית: רַבִּי עֲקִיבָא בִּסְפִינַת הַגֵּרוּשׁ שֶׁל "אֶקְסוֹדוּס".

וכך ביצירה הבלתי נשכחת "פורט דה-בוק. קיץ תש"ז".

צמרמורת אוחזת בכולנו לנוכח השירה הגדולה של גנוז: "הבלדה למורה מאקסודוס".

ויש תיעוד לדורות, תיעוד ויזואלי מיוחד בסרט שהופק על סיפור חייו וסיפור ההעפלה: "התרמיל בין הים והמולדת":

 באחד מרגעי השיא בסרט הוא מישיר מבט לאופק, עיניו נוצצות, ובלחש הוא אומר: "ניצחתי, העם היהודי ניצח את ההיסטוריה."

---

[1] יצחק גנוז, כיסופים וסער, משרד הבטחון – ההוצאה לאור תשמ"ה 1985

[2] תהילה ברגמן, הכרעה הסטורית בבטן האניה, סגולה ,מגזין ישראלי להסטוריה, גיליון 99 תשע"ח