close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אתה והם

    יפתח אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 29.01.19

    ושוב מגיע זמנך לשבת בפינה האחורית והשמאלית ביותר של מועדון אפלולי זה או אחר, בו מוצגת הופעת ג’אז זו או אחרת, שחבריה – כמנהג חברי כל האנסמבלים השונים – טוענים ללא כל היסוס כי הם עושים ג’אז שמשלב כלים אותנטיים יחד עם אלה המודרניים, באופן מיוחד במינו.

    באופן מיוחד במינו אתה מתכנס בעצמך, אוחז בידך הצעירה והנכה כוס בירה ומצמידה אל לחייך, אל חיקך המרופד ואל חולצת הבד הנעים שעוטפת אותך ממש כמו את התינוק המלוכלך והמטופח הזה. הבד הזה, שאתה לא בטוח מאיזה סוג הוא, וגם זה מטריד אותך. אתה משתדל לא לשים לבך למלצרית התמירה והטמירה, בעלת החזה השופע והפנים היפות שמגישה לך את התפריט. מדובר בזאת שיודעת שאתה הפובליציסט העירוני, אך אתה כלל לא בטוח שזה מגרד לה את קצה הקרסול. למעשה, אתה בטוח שזה לא מגרד לה את קצה הקרסול. אתה משתדל לעורר את רחמיה, היא נראית לך אימהית וחמה. אתה משתדל לא לשים לבך אליה. אך בעיקר – אתה משתדל מאוד לא לשים לבך אל אותם זוגות צעירים שמשום מה תמיד יושבים בדיוק מולך: מתמזמזים, מצחקקים ומאושרים עד להכעיס. לא פחות חשוב לך, להתעלם מחבורות הסטודנטים הצעירים בני גילך, המצחקקים אף הם בדרכם המאנפפת. ככל הנראה לומדים על ההר – הצופים המחורבנים, שגם אותם אתה שונא ללא כל ספק, ובכך נוספה לרשימה הארוכה גם ככה, עוד רשימה ארוכה של אנשים הראויים להירצח על-ידך. בעוד אתה יושב לך כך, אתה לא מצליח להפסיק לשבור את מעגל המחשבות שמדבר אליך וראשך ממשיך סובב במעגלי אימה דקיקים המרמזים לך פה ושם על סכנה קרובה ומזכירים לך שרוב האנשים היושבים באולם הם בעצם בני גילך לערך. וכך, מאחר וכל כיווני החלל והאקוסטיקה נסגרים בפניך אט אט וכך גם ריאותיך המזוינות ללא רבב, עיניך נעצמות תוך פרק זמן קצר עד להדהים, עד להחריד. והנה, בדיוק עכשיו, כשאתה כבר ממש יכול להרגיש את האורגזמה הקטנה מגיעה לה לפי קצב מערבולת הבאסים המרעידים והקול הסקסי של הזמרת הג’ינג’ית (השופעת והיפה אף היא, שלבטח שיערה ריחני ורטוב ומרגש). בדיוק ברגעים המרטיטים הללו – מגיח אדם משומקום ונועץ את סכינו בבטנך. אתה מנסה לחשוב שאתה לא מופתע במיוחד. הסיגריה נשמטת מבין אצבעותיך ואתה מפנה את ראשך, מתרסק על רגע של בעתה איומה הנושקת למוות. או אז, אתה שואל בנימוס עייף:

    למה?

    ככה.

    לא, נו באמת. אתה מתחנן, כמעט בוכה. עכשיו אתה מודה שהופתעת כהוגן, דווקא ברגע האושר היחיד שלך בשבוע מפריעים לך!

    ככה. הוא עונה לך ומפנה את ראשו, נראה כמתעניין ומתרכז בהופעה. לא שמת לבך אליו. חשבת שאתה יושב לבדך בשורה האחורית המרגיעה.

    בן-זונה! אתה צורח באופן כלל לא אמין ומבקש שייתן לך תשובה רציונלית יותר. אכן, כך אתה מבקש, מעט יותר אסרטיבי הפעם, כמעט דורש. לרגע נראה שהתגברת על המכה הקשה.

    כי אתה נראה כל-כך בודד ומסכן עם המבט המושפל והמציץ אל עבר שדיהן של נשות הכפר. הוא עונה באדישות לוטה בערפל איום. ואין לך סיכוי להיות כזה, הוא מוסיף.

    להיות כמו מה? אתה שואל.

    להיות ערס או Pאנקיסט… או בן-אדם… אתה פשוט יצור מעוות ומקולל.

    אוקיי, אבל כך אני בדרך-כלל נוהג. איך אתה מצפה ממני להשתנות אם אתה מתנהג ומדבר אלי בצורה כזאת?

    לא יודע, זה פשוט נראה לי הדבר הנכון לעשות.

    אין לך מושג מה אתה עושה, אה? אתה מגחך מעט.

    אולי אתה צודק, למרות הכל. עכשיו כשאני חושב על זה, באמת לעולם לא ידעתי באמת מה אני עושה, או איך אני עושה זאת, או למה… לא שזה מפריע לי להמשיך ולעשות! הוא מצחקק לו בנונשלנטיות.

    אני מבין. ענית לו, מעט רגוע יותר כעת.

    סבבה, תגיד, בא לך לשבת על איזה כוס קפה?

    בכיף, האמת שאני מעדיף לשבת על בירה. אבל תכל’ס, כשאני באמת משקיע מחשבה בנושא, אני לא מבין איך בכלל אפשר לשבת על קפה או על בירה. אתה מנסה להתבדח בדרכך העלובה.

    אפשר גם אפשר, בו ואראה לך. עונה הוא ברצינות תהומית משהו.

     

    וכך קורה שאתה הולך עם האדם הזה. הולך אל עבר תהומות לא ידועים. ולא שאתה פוחד מתהומות. לא, כלל וכלל לא, מאחר ואתה יודע שתמיד יש סיכוי שתמצא שם את אהבתך, למרות שבאף אחד מספי התהומות או בזמן הנפילה אליהן לא ראית באופק מלאכית הבאה להציל אותך. אתם הולכים מחוברים, ברפיפות, כתף אל יד ויד אל כתף – מחפשים את האלוהים שלכם על המדרכות הנקיות. אתם יפים יחד, אך פשוט אין זכר לדבר שכזה.

    מה אתה אומר על שני מילקשייקים וקפה בשביל החתולה שאתה סוחב איתך בדמיון? ישאל חברך המשונה שהביצים שלו נפוחות לבטח כמו בנייני התאומים לפני שנפלו, או בעצם – אחרי שנפלו.

    דיברנו על קפה או בירה לא?

    תפסיק להיות כל-כך קטנוני.

    טוב.

    מה אתה אומר על מילקשייק והמבורגר? המקום ההוא שם (הוא מצביע באופן שנראה לך כמנסה לחנך), מקום מצוין, לא כשר, הוא מוסיף בחיבה משונה. אתה, בתורך, מצביע על המותג הבוהק (והלא כשר בעליל) לממכר המבורגרים.

    מה?! חרא של דבר, חשבתי שאתה שונה. עוד מעט תגיד לי גם שאתה מאזין לרשת ג’ או יותר גרוע – לרדיו ירושלים, או הכי גרוע – לגלגל”צ!

    למה? אני מבין מה אתה אומר, אבל בא לי להיזכר ככה בילדות, כשסבתא שלי הייתה לוקחת אותי לאכול שם. היה כיף, באמת שהיה כיף… זאת הייתה התקופה היחידה בחיים שלי שאני באמת יכול להגיד שנהניתי בה. אתה מבין? אתה מבין? אתה מרגיש כל-כך עלוב כשאתה במצב הזה.

    אני לא מוכן לכך, מצטער, אם אתה רוצה אז בוא איתי קודם לשם (שוב הוא מצביע), אחר-כך נלך לשם (מצביע).

    זה עולה המון כסף, לא? פי שתיים משם (אתה מצביע שוב. ההצבעות הללו נהיו מגוחכות ללא ספק ושניכם חשים בכך).

    זה בסדר, יש לי כסף, אם זאת הבעיה, אז אני אזמין אותך לשם. הוא אומר בגאווה ושוב מצביע, מעווה את פיו כמו מבחילה קלה ומצחקק, מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו בכדי להוציא כסף ולפתע נראה מופתע. פיו נפער ומתברר שיש לו רק שבע וחצי שקל. היצור החביב שמצאת לך מחייך בוויתור. אתה מזמין אותו לטחון ארוחה טובה במקדונלדס. בלית-ברירה הוא מסכים. אתה אוהב את הניצחונות הקטנים הללו, למרות שאתה ממש לא בעד, ואפילו נגד, ואפילו שונא באופן קיצוני ביותר את סדרות הריאליטי המוצגות בשנים האחרונות ברחבי העולם ומציעות לחברי הגלקסיה החלולה שלך לצפות בכאבם של אחיהם. והם, ללא כל ספק ובוודאות קשה ומכאיבה, לוקחים את החרבון בשתי ידיים וללא היסוס, ולו הקטן שבקטנים. אתה יודע שאין הבדל גדול בין כמה וכמה גחמות מסוימות שלך – ביניהן האכילה במקדונלדס – לבין צפייה בסדרות הריאליטי הללו, אבל אתה פוטר את העניין בשניונת קטנטנה של חוסר-ודאות וכאב קיומי בלתי נתפס בעליל. ועכשיו אתם צועדים אל עבר המותג הבוהק והמבריק ומהר מאוד נכנסים. אתם מזמינים ארוחות ומתמקמים לכם בסביבתו של שולחן זה או אחר. חברך ישפשף את תחתיתו, את ישבנו (שלפתע תשים לב – לא בלי שמחה לאיד – שהוא בהחלט שמן יותר משלך) על כיסא הפלסטיק המעצבן. אתה תבין אותו והוא יתחיל לדבר באופן שנשמע לך מעט מאיים, בזמן שאתה שקוע עמוק בתוך היצר החייתי שלך לשיתוק מיצי הקיבה וסיפוק עצבי חלל הפה. הוא לא נגע במנה שלו ואתה כבר טרפת חצי משלך. אתה תרגיש לא נעים והוא יתחיל לדבר. אתה תרגיש מאוים ממבטו ומנימת דיבורו והוא ימשיך לדבר.

    אתה באמת אוהב את האוכל הזה?

    כן. אתה מגמגם מעט, מרוגש מהאכילה. טעים, למה אתה לא אוכל את שלך?

    לא יודע… זה כזה מגעיל וחסר כל ייחוד והשקעה. הוא מביט סביבו במבט מעורר בחילה. אתה בא לכאן הרבה? הוא שואל. לפתע נראה שהוא מתעניין בך מעט.

    פה ושם, כשאני לא כותב, או מאזין למוזיקה, או קורא, וכשאני לא בהופעה. אתה מספר לו בפה מלא ולוקח עוד ביס גדול מהלחמנייה. מיד אחר-כך אתה תיקח עוד לגימה מהמילקשייק ויעלה על פניך חיוך מרוצה ותיזכר שאתה שונא את עצמך שנאת מוות. כך לפתע.

    על מה אתה כותב?

    אני כותב את המדור הזה. עיניך נפערות, מופתע מכך שהוא לא יודע. זה שממליץ על האירועים הכי טובים שיקרו השבוע בעיר הזאת.

    כן, את זה אני יודע, אבל בטח אתה כותב עוד דברים. כל עיתונאי רוצה להיות סופר, לא? אז מה חוץ מזה?

    אני עושה כל מיני ניסיונות בכתיבה.

    כמו מה? הוא נשמע לך לפתע מאיים וציני ביותר.

    שירים… סיפורים… ספר… כתבתי ספר. אבל סתם, משהו אוטוביוגרפי עם עלילה רגילה ודי משעממת. אתה מכווץ את פניך כשאתה נוגס בלחמנייה ובהמבורגר. אתה עייף, נזכר בעשרות מכתבי הדחייה (המעליבים כולם, באופן ישיר או עקיף) שקיבלת מהוצאות ספרים. מרפקיך על השולחן שאפילו אתה מודה שהוא מכוער ביותר, מחכה לתשובת הידיד המוזר שנפל בחלקך.

    מה כבר עברת בחיים שאתה כותב אוטוביוגרפיה?

    לא יודע, פשוט הרגיש לי נכון לכתוב על החיים שלי. חוץ מזה, עברתי דברים די קשים…

    כמו מה? מה כבר יכול להיות כל-כך קשה? אתה נעלב מעט.

    כל-מיני דברים, לא משנה.

    טוב שמע, אתה גומר לאכול? אני לא יכול לאכול את החרא הזה, בוא נלך.

    לאן?

    לא משנה, כל עוד נצא מהמקום הארור הזה. אתה קם.

     

    וכך קורה ששוב אתם צועדים לכם יחדיו. הפעם אתה מרגיש כבד מהרגיל, מצטער שאכלת, מקנא בחברך הטוב. הפעם אתם לא הולכים כתף אל כתף או יד אל כתף. אתם רק צועדים לכם. אתה מנסה להדביק את האדם שצועד לידך במהירות, כך לפחות נדמה לך. אתם מוצאים עצמכם בחנות תקליטים, חנות דיסקים אלטרנטיבית, שככל הנראה חברך הוא זה שהובילכם לשם, אך אתה לא משוכנע בכך. בלי לדבר אתם סוקרים את החומר המוצע למכירה במקום. עוברת לה שעה קלה, שבסיומה אנחנו מוצאים אותך הולך אל עבר הקופה, ערימה של כ-20 דיסקים נסחבים על ידיך בקושי. אתה נראה מעט מפוחד וחסר-ביטחון (אגלי זיעה מצטברים על מצחך), כנראה מאחר ואתה יודע כי בעוד רגע קט, חברך ישים לב שסיימת לסקור את הדיסקים ובעוד רגע קט הוא ישים לבו אל עשרות הדיסקים שאתה אוחז במטרה הנפשעת – לקנותם. אולי אפילו הוא והמוכר יצחקו עליך בעדינות, או אולי, לך תדע, אפילו בגסות מוחצנת ביותר. פחדך לצערנו – מוצדק משהו.

    הו הו, בוא נראה מה יש לנו כאן. אתה לא מופתע, כבר היית מוכן לכך, כאמור. הו הו, שוב הוא פולט את אותן ההברות, רואים שאתה מבין עניין! רואים שאתה מבין עניין! הוא ממלמל בזמן סקירתו המהירה את הדיסקים. יאללה בו נעוף מכאן, אני מרגיש זבל…

    אוקיי, רק שנייה, תן לי רק לשלם עליהם. אתה אומר, קמט קל של הרצנה מופיע על מצחך, אתה ממהר לשלם ומכניס את השלל לתיקך, לשקך. אגלי זיעה מציפים גם את רקותיך, את בתי-שחייך ואת תחתוניך שגם ככה כבר מוכתמים מכל הבא ליד.

     

    אחרי שיצאתם שניכם – שני מלאכים מורעלים (כפי שזה נראה כעת) בעיר הקודש – לקחתם קצת זמן למחשבה. מה קורה איתנו? שאלתם את עצמכם ואת העולם הגדול הנראה כרגע כל-כך קרוב ובו בזמן כל-כך רחוק, בדרכים שונות ומגוונות שאלתם, בשתיקה ובדיבור ובשפת הגוף המרעישה של שניכם – איך קרה שנפגשנו כך ללא כל הקדמה? מה בעצם חיבר בינינו? הרי הוא צעיר ואני צעיר, הוא מבוגר ואני צעיר, הוא צעיר ואני מבוגר, הוא בכלל נראה לי ככה… או ככה… או… הו… אלוהים! מה אנחנו בעצם עושים כאן?! במדבריה הזאת!!! איזה קטע לנו שאנחנו בעיר הקודש… הא הא, כן – כך בדיוק אתם ספק יושבים ספק עומדים על קיר מסריח משתן, עתיק, שלא ברור למה משמש או שימש בתקופת התנ”ך. לא, בעצם הרבה אחר-כך – ממש לא מזמן. ואתם חושבים וחושבים, וחושבים. אתה בוהה בבחור המוזר, שמדליק סיגריה בסיגריה ולא מעיף אף לא הצצה קלה לעברך, אך עם זאת, נוכחותו ומודעותו לנוכחותך ברורים ונוכחים לכל דכפין חתולי ופרנואידי העובר על פניכם.

     

    שמע, בובי, הוא יגיד לך בסופו של דבר באווירה עצלנית משהו: או שאנחנו מחליטים לאן הולכים עכשיו, או שחוזרים הביתה – כל אחד לבית שלו כלומר, אגב, איפה אתה גר? אתה תענה על השאלה ללא כל ספק והוא יאמר: אה… עם ההורים?

    כן, טוב אני רק בן 22, זה טבעי שככה יהיה, לא?

    לא יודע שמע, כלומר, זה בסדר, אני בן 36 ועדיין גר עם ההורים, אבל זה מתוך בחירה, נראה לי שלך זה מפריע בניגוד אליי.

    לא, דווקא לא ממש.

    לא ממש, או ממש לא?

    ממש לא… אתה עונה בעייפות עצבנית.

    טוב, עזוב, בא לך לשבת לשתות איזה חצי גולדסטאר בלי לחשוב יותר מדי, סתם באיזה פאב. מה אתה אומר?

    בכיף. אבל באיזה פאב?

    די, תפסיק להיות כזה לחוץ. אני זה שצריך להיות לחוץ אם כבר. אני זה שגר עם ההורים בגיל 36, מובטל ובלי חברה.

    גם לי אין חברה.

    בסדר, אבל תוך שנה-שנתיים אתה תמצא מישהי. למי שעוסק בעיתונות, ובתקשורת בכלל, זה פשוט. ואתה מרגיש לפתע בנימה כלשהי של פרה-בכי בקולו העשוי ללא חת.

    לא יודע, בינתיים זה ממש לא נראה כך. חברך נעשה לפתע מדוכדך מאוד. עדיף לשתוק, למרות שיש לך עוד הרבה מה להגיד בנושא, כמו למשל זה שרק מלקקים לך או מקנאים בך ושרוב הזמן אתה יושב בבית או סתם בהופעה שאי אפשר להכיר שם ממש אנשים. אבל לא משנה, אתה חושב ומרגיש מוזר מעט. והנה אתם נכנסים לפאב האמריקקי אך ה”סבבה” ומתיישבים לכם בנינוחות מזויפת באחד השולחנות בקומה התחתית. המלצרית מיד מגיעה ונותנת תפריט לכל אחד מכם, בקרירות מדכאת במיוחד. אתם מביטים אחד בשני, מתחילים להבין אולי מה הולך כאן? לא. זה ייקח לכם עוד שנים. או לכל הפחות חודשים, אם הם היו קיימים. בפגישה הזאת, וראוי להיאמר שהיא לא הייתה רק הראשונה שלכם, אלא גם האחרונה. בפגישה הזאת, בפאב האפלולי, בקומה התחתונה בחצות היום, אתם תתחילו להכיר אחד את השני לעומק.

    אז מה אתה עושה בעצם בחיים?

    מציק לאנשים כמוך. הוא יענה בחיוך ציני ועצוב, עייף משהו.

    כמה זמן אתה כבר לא עובד?

    ארבעה חודשים. כמה זמן אתה עובד?

    חצי שנה – שנה… בערך…

    חצי שנה או שנה? הוא ידרוש.

    לא יודע בדיוק. שמונה חודשים נראה לי.

    אוקי. איך הולך?

    בסדר, קשה לעתים, אבל סך הכל עבודה כיפית. אתה מחפש עבודה?

    לא, עזוב אותי, לא צריך עבודה. אל תתחיל להיות כמו ההורים שלי, בבקשה.

    אוקי. ואתה בוהה בציור של הכלבים המשחקים ביליארד, התלוי על הקיר ממולך.

     

    כל העולם הזה על הזין שלי, העולם המסריח והמקולל הזה, אתה חושב לעצמך, מביט מסביב, שואל את עצמך אם עוד ניתן לראות על פניך כי היאוש מכרסם את כל ישותך. לאן החיים האלה הולכים? לאן אתם הולכים לי החיים? כלומר, לא ממש אכפת לי, אבל אני רוצה להיות מאושר, או לכל הפחות שיהיה לי ביטחון כלשהו. בינתיים אני רק שורד איכשהו. ואם בסוף אני אהיה כמו הגברבר הזה שיושב לידי? חשבתי שעד גיל 36 כולם מוצאים אהבה ואושר וכל החרא הזה… לעזאזל. אתה מביט בגברבר, בודק אם הוא קורא את מחשבותיך בטעות. וואלה, הוא קורא את מחשבותיי, איזה קטע. רגע, די כבר להיות פסיכוטי. חיבור מהיר למציאות! סלחו לי, חיבור מהיר למציאות. אני מבקש! אתה מסתובב בשוק ומוצא את עצמך צועק כך. לא, רגע, אתה בפאב, עם כוס בירה ביד. בירה מגעילה שאפילו לא עושה לך טוב בראש, נעים בנפש. יהיה בסדר, אתה מצליח לחזור לעצמך.

     

    אז רגע, מפתיע אותך ידידך הטוב, לא סיפרת לי על מה אתה כותב בעצם, יש לך כבר ספר שלם וכל זה?

    אמרתי לך, לא ממש, אני עושה ניסיונות כתיבה… יש לי איזו ידידה חמודה בת 18, מהרצליה. אנחנו נפגשים פעם בכמה זמן בתל-אביב, יושבים באיזה בית-קפה ועוברים על הדברים שכתבנו, מתקנים אחד את השני, ממליצים אחד לשני על שינויים ועל דרכי כתיבה שונים…

    נחמד… יאללה! בוא נלך… מה אתה אומר?

    בואנה, אנחנו יושבים כאן רק 10 דקות, אתה לא מסוגל לשבת קצת בסבלנות, אתה לא מסוגל להיות במקום אחד יותר מכמה דקות? יש לך קוצים בתחת? ואתה שונא את עצמך בלי סוף על השימוש בביטוי השחוק הזה. אתה מרגיש בחילה מעצמך. מעצם קיומך…

    יש לך רק עוד שלוק, הנה, בוא נלך, יאללה.

    בסדר בסדר, תרגע. משונה לך השינוי הפתאומי הזה. אבל אתה קם. כן, משונה – לפתע אתה התרבותי והסבלני לכאורה. דווקא מרגיש לך טוב להיות בצד הזה לשם שינוי. תמיד הרגשת שאתה הלא-תרבותי, שאתה חיה אימפולסיבית ומגעילה. שאתה לא אנושי!

     

    אחרי שיצאתם, טיילתם קצת בין הבניינים העתיקים והפסטורליים של מרכז העיר, נשמתם ונהניתם מאוויר הפסגות הנעים של ירושלים. היו לך עוד הרבה שאלות לשאול את האדם הזה. את הרוצח שלך, את הנרצח שלך, את התימהוני הלז, אך הנה הוא לפתע, כך פתאום, עף עשרות מטרים באוויר, בקשת די מעוגלת, אתה מהרהר, בו בזמן שאתה מפנה את ראשך בכדי לצפות במחזה המרהיב ומוציא את העשן מאפך ופיך בו בזמן (דבר שניסית לעשות כבר שנים, אך ללא הועיל). ברגע שהוא נופל אתה זורק את הסיגריה ומועך אותה בעזרת הנעל. כן, מכונית 4X4 נכנסה בגבר-ילדון החביב שבדיוק הכרת להנאתך. אתה רץ אל עבר מקום נפילתו, בודק לו את הדופק. הוא מת ללא כל ספק. בינתיים נהג המכונית מספיק לברוח. אתה מביט מסביבך בעייפות. מביט בכל הסקרנים שהתקהלו מסביב לחבוב שלך, שנראה דווקא די נינוח, חוץ מחבלה קלה בראש. אבל אין ספק בכך – הוא מת. אתה מביט בשני טורי המכוניות שנהגיהם מחכים רק להמשיך ולנסוע. די, אתה לוחש לעצמך לפתע ושולף ובמהירות את הסכין שחברך נעץ בבטנך. כואב לך נורא אך אתה מביט בה כאילו הייתה שקיעה יפיפייה באחד מאיי יוון. כן, מביט בה כך, ושנייה לאחר מכן משליך אותה לצד גופת חברך הרוצח הנאלח… ועכשיו – עכשיו אתה רץ אחוז אמוק אל עבר המקומות הפחות ענוגים בעיר השנואה והאהובה עליך.

     

    יפתח אורעד

    יפתח אורעד נשוי באושר ואבא גאה לילדה מקסימה. עוסק בעריכת תכנים. כשנחה עליי המוזה יוצאים מבין ידיי שירים, רשימות ולעתים גם סיפורים קצרים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 0
    • 5

    תגובות


    1 תגובה על “אתה והם”

    1. דגן הגיב:

      תודה רבה! אהבתי בהחלט. רק הסוף הסוף נראה לי שצריך עוד טיפול. ממש תודה על האיכות.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שַׁלֶּכֶת

    נעמה הכט
    שַׁלֶּכֶת נוֹפֶלֶת עַל עֲצֵי גִּנָּתִי וְעַל גּוּפָהּ הַמִּצְטַעֵר שֶׁל אִמִּי. יַחַד...

    ספר מאתגר

    שי מרקוביץ'
    אתגר קרת (או היחצ”ן שלו בחו”ל) שיחק אותה: שני ראיונות באותו...

    אפקט הטיטאן

    שי מרקוביץ'
    “אייב בוקס”, פלטפורמת הספרים הנדירים של “אמזון”, מפסיקה לעבוד עם מספר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית