אשר רייך ניצול מסופת חלום בתוך פואטיקה של כאוס

רן יגיל

בקרוב ייצא בהוצאתי, עמדה, ספר השירים ה-18 של המשורר אשר רייך (1937) שייקרֶה "שפת הארץ". בספר גם רשימות משֶל פרופ' רפי וייכֶרְט ומשלי על שירתו. רייך הוא משורר איכותי ומוכּר, חתן פרסים רבים: אקו"ם (מספר פעמים), פרס הנשיא, פרס ברנר, פרס ברנשטיין, פרס ראש הממשלה ועוד. הוא גם המשורר הישראלי המוכּר ביותר בגרמניה ויש לו קשרים הדוקים עם משוררים מרכזיים בני דורו שם. מה שלא רבים יודעים הוא שרייך כתב במשך השנים שירים הנוגעים במדע בדיוני ובפנטסיה, בספרות מופשטת, ספקולטיבית, אפוקליפטית, אוטופית ודיסטופית. לקראת צאת ספרו החדש בהוצאת עמדה, חזרתי לקרוא בשירתו.

תחום הסוריאליזם בכלל והפנטסיה בפרט בולט בעיקר בסיפורת, בין אם מדובר במדע בדיוני או בפנטסיה הארדקוֹר, ובין אם מדובר בספרות סמלית יפה ומופשטת. הסיפורת היא תחום הפעילות של יוצרים אלה. הם אוהבים לטוות עלילות נפתלות כיד הדמיון הטובה עליהם. איך נאמַר, פחות השירה האקספרסיבית. לא תמצאו הרבה משוררי מדע בדיוני ופנטסיה בספרות העברית. לאורציון ברתנא יש שירים מופשטים כאלה, אני בעיקר זוכר אחד ארוך ויפה על פרפרים; לעמוס אדלהייט יש שירֵי מדע בדיוני גבריים על לוחמים במישורים שונים, או על דמויות-על חלליות וגם שירים על נוף מופשט גיאומטרי המשתלב בנוף קונקרטי, ואף לרייך שירֵי מדע בדיוני ופנטסיה.

ספר השירים ה-11 של רייך נקרא "עתיד דומֵם" (קשב, 2002). הוא יצא לפני למעלה מעשרים שנה וכולו פנטסיה. הוא ספר נושאי, כמעט מחזור שירים, והנושא מחייב מאוד – אפּוקליפּסה. השירה העברית-ישראלית של דור המדינה, המדודה והמנוכרת, זאת הבוררת במילותיה, זו שמשפיעה על כותבים צעירים עד היום, היא אנטיתזה מוחלטת לשירה אפוקליפטית בעלת שורות רחבות ואקספרסיה של סער ופרץ. השירה היידית שבין שתי מלחמות עולם היא זו שפיתחה את השיר והפואמה האפוקליפטיים. הנשימה של השירה הישראלית אינה מתאימה כלל לנושא זה.

הנה השיר היפה "תעלומות" מתוך הספר. השיר מתאים כל כך ליום השואה הקרֵב ובא: "לַמדע, כמו לַמשטרה, אין תשובות: / החוקרים עודם עסוקים בשאלה / איך נעלמו הדינוזאורים. // איך אפשר לבאֵר כליה כזאת, נשייה / בַּעֲקֵבוֹת כֹּה מעטים? / פלפולֵי עובדות לא מוצקות / מלפני 65 מיליון שנה / שעליהן קשֶה להסתמך, / כגון מֶטֶאוריטים ומבּול. // כמו כל שואה / גם לזו אין הסבר".

רייך הוא כאמור משורר בן דור המדינה, שבלט בעיקר בגל השני שלו, דהיינו שנות השבעים של המאה העשרים. זהו דור שמקורו אמון על ההקטנה בשירה: נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן, דליה רביקוביץ, משה בן-שאול, משה דור, אריה סיון. "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר" (נתן זך, "השיר הנכון", "כל החלב והדבש", (עם עובד, 1966). דווקא משום כך מעניין לקרוא כיצד באה לידי ביטוי הג'סטה האפוקליפטית המבקשת ללכת בגדולות, בבית מדרש מעין זה.

ואכן, אין השירים של רייך בספר "עתיד דומֵם" מהלכים בגדולות ובשורות רחבות. למרות החילוניוּת, המידוּעַ (לשון מדע) והציניוּת – האמונה או היִראה מפני הכוח האחֵר, העל-אנושי, מבעבעת ומעוררת היפּעמות. לפנינו שירי כָּאוֹס אישיים, שירי אי-סדר, פירוד ופרידה. הבודד למול עולם חרֵב; מצב של אדם מבגיר ודומם אל מול עתיד רוחש בתחילת מילניום חדש, צריך לזכור כמובן שהשירים נכתבו סביב שנת אלפיים, ומצב של עתיד דומם וזקן, בן אלפי שנים, בחזקת נוף אפוקליפטי סוריאליסטי האומר דומָם וּדממה, דהיינו מה שהיה הוא שיהיה; אל מול אדם רוחש, סוער מבפנים ומתפרץ כמו רייך עצמו.

ראו למשל את ציטוט, הפרגמנט היפה הזה: "בשש בבוקר, / ניצול מסופת חלום, / הים מציץ מתוך הראי / והמים אינם נחים. // כשאני יוצא מן המיטה / המלח בגרוני, // אני עולה אל הים / לראות על פי הגלים מר מוות". יש כאן רפרוּר יפה אל הצירוף היפה מספר שמואל בהקשר של אגג, מלך עמלק: "אכן סר מר המוות", אך במהפוך כמובן כי המוות לא סר, לא נסתלק. שימוש קלאסי בצירוף הזה עושה גם המשוררת זלדה באחד משיריה, אך אצלה, שוב, הטון הוא יותר משלים. "מר מוות" יכול להיות כמובן גם "מיסטר דֶת'", ממש כמו בדמויות קומיקס. או, למשל, השיר היפה הנושא את שם הספר "עתיד דומֵם" הנוגע גם הוא במוות:

"המוות הישן עֵר / בתוך ראשנו תמיד, / אדמה מֵיניקה מְרורים. // דרך אשנבֵּי הערב צעקה חודרת / אל הטרקלין שבו לילה חולם / את יופיין המר של מחשבותינו / הנערמות כשׁארֵי בשר בַּקָּטָקוֹמְבּוֹת. // שורשֵי העשב יונקים את / דם עֲבָרֵנוּ, כי זללנו את העתיד. // אני עוצם את עיניי / ומה שאני רואֶה / שייך רק לי". תחילת השיר כמובן מרמזת לציטוט הנודע משיר השירים "אני ישנה ולִבִּי עֵר", אבל בעוד שבתנ"ך האהובה תבקש את אוהבהּ, את הזוגיות, בשיר של רייך נידון האדם באשר הוא אדם בחדריו הפנימיים לבדידות קוסמית.

היפים בשירי הקובץ הזה מצויים דווקא בסופו. אלה הם שירי אהבה המשלבים את הוד הקדומים הקודר והמפחיד, המהפכני, המאפיין שירה אפוקליפטית, עם הליריות של השיר האישי. בספר מצויים שירי יומן המסע בגלקסיות, מעין דיווחים בין כוכביים המושפעים מעט מן הקלאסיקה של המדע הבדיוני והמשלבים בתוכם ציטוטים קלאסיים מן המקורות היהודיים שלנו. זה שילוב מקורי בהחלט. עוד ניכרת ההשפעה של שירי העתידנות של דוד אבידן, משורר שרייך הושפע ממנו לא מעט ולא רק בפרמטר העתידני, אם כי אצל אבידן בולט יותר ההיבט התקשורתי, טכנולוגי העתידני ואצל רייך פחות. נראה כי אבידן מתלהב ומברך על העתיד לבוא ורייך מקונן.

אולי כדאי לסיים את הרשימה הזאת בשיר הקצר הקרוי בשם המקורי "מתוך ספר המסעות", שבו מתייחס רייך לאלמנט השפה הדומיננטי כל כך בספריו האחרים וכמובן גם בספר העומד לראות אור בהוצאת עמדה "שפת הארץ": "אור השפה מיַנקותי / כל הזמן בתוכי. // השפה סיב אופּטי. // הספר השחור שבכיסי / הוא הטוב בחלליות. // כל הימים / אני קורא בו והופך בו / ונפשי נוסעת, נושאת עִמה / את השמיים וכל צבעם". חג חירות שמח לכל קוראי "סלונט" ולכל בית ישראל הצופה פני עתיד לא דומֵם וטוב יותר בדמות חטופים השבים הביתה.