close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ארבעים ושתיים. כן

    אורציון ברתנא | סיפורים | התפרסם ב - 15.12.20

    איכשהו, מבעד כל הרעש אתה שומע את הטפטוף. כנראה מגיע מהשירותים הסמוכים. אלה של הגברים. מה זה, כל האנונימיים הרועשים מסביב לא מרגישים? זה בית-הקפה הקבוע שלך. חלק מהאנשים כאן עכשיו, אתה כן מכיר. כלומר, מכיר לרגע, ושוכח. ולפעמים שוב נזכר. בסדר. הטפטוף? כבר נתקלת כאן בעבר בטפטופים. מה אכפת לך? אתה שואל את עצמך, ומוסיף עצה, התעלם. כולם לא שמים לב. למה אתה? הא, למה? אתה חוזר על השאלה, למרות שאינך אוהב שחוזרים על דברים שכבר נאמרו, ואמורים להיות ידועים. לא רק שאתה חוזר על השאלה, אתה גם עונה. בלב כמובן. בשקט. למה אני? כי אני שומע. ואני לא יכול להתעלם ממה שמגיע אלי. שמך רוני. אלה צלילים שמבטאים הלשון והחך. לא רק ששמך הוא צליל בעצמו, אלא הוא גם מדבר על קול. צליל. רעש. מחק את המיותר. מישהו קרא לך פעם רון, וזה ציווי לא אחראי לגבי החיים כולם. השם בו משתמשים כולם, רוני, הוא עוד יותר חמור מהמקור, רון. כאילו יש בו חיבה, אבל הוא משייך אותך לכל מי שקורא, רון עבורי, הרון שלי. אתה תהיה הצליל שלי. אתה תשמיע צלילים מסוימים בשבילי, בשביל העולם, מי יודע. לא ברור למה היתה פעם הכוונה שתשמיע צלילים. ברור יותר עכשיו הטפטוף שמפריע לך לשבת בשקט בבית-הקפה. יושב. שותה בירה. כן, גם בבוקר אם מתחשק לך. ככה, זורם עם הדברים. לעזאזל, שוב הגעת לנוזלים. גם זרימה זה דבר של נוזל, של מים זכים. או לא זכים. ואפילו לא נקיים. שוב אתה בתוך העניין הזה. כן, זה הטפטוף. בשירותים. מים נקיים או לא. שתי האפשרויות.

    סביבך רעש של אנשים. רובם יושבים על המדרכה שבחזית, בחלקו הפתוח של בית-הקפה. מיעוטם כאן, אתך, בחלקו הסגור, זה שאמור להיות מבודד במיזוג נעים. לשם מה נכנסת פנימה אם לא כדי לברוח? לברוח זה מהרעש. כל הבוקר המלצרים נעים הלוך וחזור. מה כל הבוקר? כל היממה. מסתבר כי לאורך כל היממה יש אנשים שזקוקים לבית-קפה. זו לא חכמה גדולה להגיד שאנשים זקוקים לבית-קפה באופן מתמיד. ידוע שאנשים ששותים קפה צריכים כל הזמן לשתות קפה. ולהשתין. ושוב לשתות. ולקום. ולשבת. להיכנס. לצאת. בית-קפה הוא בדיוק בשביל זה. הוא דרך נכונה לעשות את זה. טוב, לא הנכונה היחידה. אחת הדרכים הנכונות. הדלת בין שני החלקים אף פעם אינה סגורה. להוציא כל הזמן ספלי קפה מלאים. ולהכניס ספלי קפה ריקים. ולהגיש חשבונות. ולהחזיר עודף. ולמנות תשר. אם כל העניין הזה לא היה בעברית, היו כותבים כאן, טיפ. אבל זה כן בעברית. וזה כאן, בעיר עברית להלל. לכן קיים כאן כל הזמן בעברית הרעש שמקימים עשרות האנשים היושבים סביב השולחנות. הוא בוקע ומפלח הכל, עושה לעצמו שקט שבתוכו נשמעת כל טיפה. אחת. שתיים. שלוש. ארבעים ושתיים. ארבעים ושתיים? כן.

    כן, אתה בהחלט יודע לספור הרבה יותר מארבעים ושתיים. מצד שני, למה לספור כל-כך הרבה? בכלל איך התמדת וספרת עד ארבעים ושתיים? למה להגיע עד ארבעים ושתיים? אתה מגזים קצת בבקשה לשקט. ועוד יותר אתה מגזים בכך שאתה מונה את הטפות, שמטפטפות, כביכול, בשירותים. במקום לשבת ולספור, גש והסתכל, בבקשה, בטפטוף, ותחליט אם יש לך עניין בו. מה זאת אומרת אם יש לך עניין בו? אולי יש לו, כלומר לטפטוף, עניין בך? בסדר, בסדר, אבל אולי אין בכלל טפטוף. אז גש כבר והסתכל. פתחת נושא? טוב, נפתח נושא?  אז גש לסגור אותו ועבור לעניין הבא. מה אתה יושב? מי מדבר אליך ככה? מי שואל אותך מה אתה יושב? מה? הא, זה המלצר שניגש אליך, למרות שלא אמרת לו שום דבר. לא הזמנת אותו. לא התלוננת. מוזר. למה ניגש אליך בכלל אם לא קראת לו? זו בדיוק הזדמנות לקום. גש בעצמך לשירותים  ותראה. זה המלצר ששמו ים. שם אופנתי לאחרונה, אם כי לא כל כך מתאים לבחור הזה הנמוך, שצבע את שערו. תימני נמוך, ששמו האמתי יחיעם, ואין לו כח להחיות עמים שלמים. אפילו לא עם אחד. לכן ניסה לגדל זקן ולצבוע אותו בלונד, וכנראה, אחרי שנכשל בכך צבע לפחות חצי משער ראשו במין צבע בהיר. המלצר הזה מפחד גם משיטפון, למרות שלא יודה בזה בצבור. ובחוסר זהירות של מי שפוחד משיטפונות הוא קורא לעצמו ים.

    הנה, התחלת כבר לקשקש על מלצר שישנו או אולי אפילו לא ישנו. העיקר לא לגשת לשירותים ולבדוק את העניין לאשורו. אלף, לשמוע אם הטפטוף באמת משם. אולי הוא מהראש שלך, למשל? ואז זה כבר עניין לרופא. אולי לרופא אזנים? אולי לחוקר בתחום אחר? אתה יודע כמה מצבים נוראים התחילו בשמיעה של טפטוף אחד פשוט? הלא הכול תלוי בהכול. לפעמים כשמטפטף כאן, מי יכול לדעת איפה מתחיל הטפטוף? מה? אין אבולוציה של הטפטוף? התפתחות של זן שלם, טיפה אחת בשירותים ואחר-כך צונאמי. מה, איפה צונאמי? צונאמי זה כלום, זה עוד כמה מאות קרבנות או יותר. אבל כבר רגילים לקרבנות. כולם יהיו קרבנות בסופו של עניין. כאן, אולי, זה אחר-כך לא צונאמי אלא המבול. המבול. אתה יודע, אולי גם נוח ישב לו ושמע טיפה והבין שזהו, צריך לבנות תיבה, אחרת הכול אבוד. תראה איזה אדם, למרות שדיבר עם אלוהים לא היה סנוב כזה, ולא חשב רק על התחת שלו. ישר חשב שצריך להכיר את כל החי עלי אדמות ולהכניס מכל חי זוג. אנשים חושבים על נוחיות של בתים. נוח חשב על תיבה, על הבנייה שלה, על המאמץ. אבל את העיקר אנשים מחמיצים לגמרי. לגמרי. לא בניית התיבה היה המאמץ של נוח. המאמץ העיקרי היה להכיר את כל החי עלי אדמות. אפילו דרווין לא עשה את זה. אפילו דרווין לא הכיר כמעט כלום כדי לבנות את התיאוריה שלו, שמציפה היום כל מחשבה אחראית. ונוח, במקום לדאוג לעצמו, היה גואל אנושות. מה אתה מקשקש? גואל אנושות? הוא היה גואל עולם ומלואו. אפילו לאלוהים עשה בזה טוב, כי אם לא היה מכנס את כל החי, מה היה נשאר בשביל אלוהים עלי אדמות. כלום רק מים ומים. כמו בשיר הזה על המדבר, ימין ושמאל רק חול וחול.

    מספיק לקשקש. ספרת ארבעים ושתיים טיפות. עצרת בארבעים ושתיים. למה המספר הזה? למה דווקא כאן הרגשת שזהו, זה המספר הקריטי. אתה לא יודע מה המספר הקריטי. כלומר, אם  יש שם בעיה אמתית, באיזה מספר היא תתחיל להתממש? ממתי הכול כבר מוכרע. מארבעים ושתיים? טוב, אולי בטפטוף זה ככה. חוץ מזה, כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. שים לב, אחת הוא המספר הקריטי. בישראל. אבל מהו אדם, גם אדם מישראל, אם לא טיפה אחת סרוחה? וכאן מדובר בארבעים ושתיים טיפות שכבר ספרת. ולמרות שאתה שומע וחושב שהן בשירותים, מי אמר לך שהן סרוחות? בשירותים יש גם טיפות צלולות.  ושירותים בכלל הם דבר חשוב. הנה, היום לא עושים אצלנו שום דבר חוץ מאשר לספק שירותים ללקוחות. העיריה. הממשלה. העולם. כולם מספקים שירותים. אין כאן שום עניין של חברות, של הדדיות, של צער, אהבה, של חמלה וכל אלה. יש כאן רק עניין של מתן שירותים. מספקים שירותים, ומקומך בתור הוא… אבל תשאיר מספר ואנו נחזור אליך. מספר? שכחת, הא? ארבעים ושתיים. כבר ספרת בעצמך, וזה היה מזמן. בינתיים התחלפו מסביב כל כך הרבה אנשים, שיכולת לדבר אתם, ומי יודע מה היית שומע מהם? הבוקר עובר. כבר גמרת בירה ועברת לקפה. קום, בן, אדם. עשה משהו. מה אתה עצמך אומר לעצמך לנסות ולעשות? מקסימום תסגור שם את הברז ותחזור בשקט לשתות את הקפה שלך. אולי אז לא רק הטפטוף יפסיק. אולי אז הכול מסביב ישקוט. ישקוט סוף סוף. אמן.

    אבל. אבל כאן יש שירותים נפרדים. שירותי גברים ושירותי נשים. ואם זה בשירותים של הנשים? אם  זה בשירותים של הנשים? מה, גם אתה חוזר על השאלה שוב. הלא אתה בעצמך אומר שזה אידיוטי ובלתי נסבל לחזור על השאלה. לא הגיוני. משמיע רעש לא נעים. בכל אופן, מה אם הרעש מגיע משירותי הנשים? ככה, אז זה הכי פשוט בעולם. אתה נכנס לשירותי הנשים ואומר לעצמך, עכשיו עברתי ניתוח לשינוי מין. עכשיו אני אישה. אני אישה, כל זמן שאני כאן, בשירותי הנשים. עצמך, עצמך, אישה. נקודה. הא, חכמה גדולה. מה אם תופשת אותך אישה, איזו בחורה סקסית שעומדת להיכנס לשירותים שלה, בדיוק כשאתה עומד לצאת, ואתה חוזר להיות שוב גבר? שום דבר. אתה מפעיל בדיוק אותה טכניקה, אבל בכיוון השני. אתה מחייך אליה, ואומר לה, את יודעת, כשנכנסתי הנה, עברתי ניתוח לשינוי מין ונעשיתי אישה, ועכשיו, כשאני יוצא,  עברתי ממש ניתוח הפוך כדי לחזור להיות גבר. ואיזה מזל שחזרתי להיות גבר, כי אחרת הייתי עלול להחמיץ יצור יפה כמוך.

    אבל ברור שלא תעשה דבר. תמשיך לשבת בבית-הקפה שלך, ליד השולחן שלך, כאילו לזרום עם דברים, גם עם הבירה, ולשמוע את הצלצול המחריד של הטפטוף. אתה יושב ושומע. שוכח הכול. שוכח איפה אתה נמצא. שוכח מה אתה. יודע רק דבר אחד. זה יום הדין. גזר-הדין היה בטפטוף הארבעים ושניים. לא הצלחת למנוע אותו. האמת היא שאפילו לא ניסית. אפילו לא עשית דבר. הפור הוטל. לא עשית דבר ודבר לא תעשה. כן, ארבעים ושתיים. כן.

    אורציון ברתנא

    אורציון ברתנא הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת חיפה, בטכניון, באוניברסיטת אריאל ובמכללת סמינר הקיבוצים. באוניברסיטת אריאל הקים את המרכז ללימודי יהדות והומניסטיקה. כמו כן, שימש עורך של מספר כתבי-עת, ביניהם "מאזנים" וכתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים. כיום הוא עורך את כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה וכן הקים ועורך את "מורשת ישראל", כתב-עת מחקרי ליודאיקה. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (2000-1995) ונשיא הסניף הישראלי של פא"ן (2002-2001). כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים, ביניהם יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות (2015-2011) וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים (2016-2012). ברתנא פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שני רומנים, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. ספר מחקר שלו, "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" ראה אור ב-2014 בהוצאת כתר. ספר שירים חדש שלו, "אחרי הגשם, שירים חדשים ומבחר שירים: 2014-1964" ראה אור ב-2015 בהוצאת קשב לשירה. "בסיפור עצמו", רומן חדש שלו, ראה אור באפריל 2019 בהוצאה משותפת של עמדה ושל כרמל. יצירתו ועבודתו הספרותית זכו בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, אוקראינית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, גרוזינית (גיאורגית), שבדית, רומנית וקרואטית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    6 תגובות על “ארבעים ושתיים. כן”

    1. איל לוין הגיב:

      מקסים. כמו ציור, אולי מדויק יותר – כמו צילום צבעוני של מחשבות. משהו שמצוי בין פרוזה לשירה, ומתחיל את הבוקר עם חיוך!

    2. אורציון ברתנא הגיב:

      שלום אייל,
      תגובה מדויקת, לטעמי – צילום צבעוני של מחשבות. תודה.

    3. מידד הגיב:

      גרמת לי לצלול לתוך חלום
      הטפטןף של ה- 42 נשמע לי כמו ה-9 של הביטלס

      Revolution 9 (Remastered 2009)
      https://youtu.be/SNdcFPjGsm8

    4. אורציון ברתנא הגיב:

      הטפטוף הוא הרגשתי כי כל הזמן משהו מתקתק ומונה וזה לא השעון, לפחות לא הזמן שבשעון. מצד אחד, זה נראה אבוד, ומצד שני יש כאן גם צבע, גם אור, גם תקווה של בכל זאת.
      בקשר לביטלס – מהפיכה 9 – אם יש כאן משהו אפל, הוא לא מהסוג שפרשנים שונים של הקטע המוסיקלי הזה של הביטלס ניסו לייחס לו בנוסח של כוחות אופל. פה יש יותר אור מאופל.

    5. רן יגיל הגיב:

      אורציון היקר, אפשר להתעקש ולמשמע את ה-42 הזה כשנים או כגיל, אבל אין הכרח לעשות זאת. אני דווקא חושב שהסיפור הזה, הטקסט הזה, בא מהאזורים של אלן רוב-גרייה והרומן החדש שלו, “הקנאה” למשל, או נטלי סארוט וה”טרופיזמים” שלה, ומעל לכולם קלוד סימון הנהדר. משפטים קצרים, משפטי סטקטו בקצב טיפות המים והרבה אובייקטיזציה של המציאות, אפילו של בני אדם. זה סיפור מבית המדרש הנגזרתי של סוף המודרנה. דריבציה של המודרניזם. כך אני חש. רני

    6. אורציון הגיב:

      אתה צודק – סוף המודרניזם. ואחריו או סתמיות של בליל פנימי לא נגמר, או דבקות בתחושה כי סוד גדול מחכה, ויישמע למי שיתעקש לנסות לשמוע.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    איך עושה מסכה?

    נטע שרם
    ביוון העתיקה המסכה – “פרוסופון” – נתפסה כפרצוף שני ולא כאמצעי...

    בקצה היום

    טובית הורן
    בִּקְצֵה הַיּוֹם כְּשֶׁקְּצָווֹת שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנִים מְבַקְּשִׁים שָׁלוֹם, בְּאֹפֶק דַּק אוֹר יִחוּדִי...

    אמיל חביבי

    פרופ' גבריאל מוקד
    דמותו הגדולה של אמיל חביבי, סופר, איש ציבור ומדינאי פלשתיני שנותר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית