אצלנו הדברים שונים. במובן מסוים הקיץ הארוך דומה לחורף בארצות הקור: בחום הכבד הכול קופא בהלם. השמים כחולים וכחולים ואֶרֶס אולטרה-סגולי מאבן את הארץ. בוהק משתלט על הבתים, המדרכות, העצים, הגדרות החיות. עלים בוהקים בלבן, קפואים בעילפון, חסרי תנועה. האור הוא החושך בארצות הקור. אנחנו נמלטים מפניו, מגיפים תריסים, מורידים רפרפות, עומדים ועומדים בִּצְפִירה בת מאות אלפי דקות.

ואז מגיע אוקטובר לסופו.

בסוף אוקטובר הקיץ עוצר את נשימתו בציפייה לחיים החדשים שיגיעו בסתיו – עונת החיים הכָּלים בארצות הקור. שוב נוכל לצאת מהבתים המצוננים מדי, מהמשרדים הקפואים, לפתוח חלונות, לנוע בחופשיות, להתעטף ברדיד בשעות הערב (אמנם בינתיים רק בצפון הארץ ובהרי המרכז). להיות מאושרים שוב. העלים נעים, משתחררים מקיפאונם ההמום. הם נושרים אל המדרכות, כהים כמו צללי עלים, נעים סוף-סוף. בשעות אחר הצהריים חבורות מקורזלות מהם נסחפות בספירלות מטורפות מאושר, חסרות תכלית כמו להקות כלבים משתובבים. זו הרוח שמגיעה מהים. אור מוזהב רך נחלש מפכה כמו מים בפלגים: השלגים מפשירים, השלגים מפשירים!

בבניין הסמוך בדיוק החליפו את גג הרעפים לכבוד הפרק הבא במזג האוויר. צבעם הכתום מכפיל את נחושת השקיעה ומקרין אותה על קירות חדר השינה שלי. על המצעים, על דלתות הארון, על הרצפה. אני נעצרת בפתח ותופסת את החוגגים. איזו בכחנליה!

אצלנו הדברים שונים. הסתיו הוא אביב.