הילוכה של אסתר'ל נענה לתקתוקה של המשאבה בפרדס. שמשון פרידמן מפקח על הפועלים היוצרים צלחות השקיה סביב עצי הֶהדר במטע. שמנמן ובעל פני ירח. סמוק תמיד. עינו האחת עוקבת אחר דידויהּ של אסתר'ל, האחרת סוקרת את העצים. המשאבה מתקתקת חד-גונית, ואסתר'ל מתאימה מבלי משים את קצב פסיעותיה לַמְּטוטלת הצלילית. צלילו של הקילון שירד ועלה בבאר בטְלוֹמַצְקָה היה מתון יותר. שם לא נאלצה לקפץ כדי להשיג את הצליל הבא. עולה-יורד הקילון במתינות ואסתר'ל מחכה שתתמלא גיגית העץ שהביאה אתה. בהתמלאה, היא משעינה אותה על עצם ירכה, תומכת בה במבלט המותן, חובקת ביד ימין את הכלי המתנודד, ומיטיבה את השביס שלראשה ביד שמאל. ריח נִצַּת תפוחי הזהב בפרדס בפתח תקווה מיתמר לנחיריה. "שם" היה ריח אחר. שם, בחורש הלִּבנים הלְּבנים שפטריות חומות-ראשים נצמדות אליהם, דילגה בינות לסביונים ולציפורני חתול, מבריחה סנאים אוגרי מזון ומצטמררת לקול סלסולה הצורמני של הצִּיצנית הססגונית.

שמשון יושב עם פועליו המגירים זיעה, למנוחת הצהריים. ריח תפוחי הזהב הקלופים מסעיר את חושיו. לא ישכח להכין בצקלונו, צקלון משגיח עבודה בפרדסי המושבה, גם שלושה תפוזים קלופים, מופשטים מבגד חגם הזהוב, לסבא לייב.

סבא לייב מחכה לו מול ביתו בכפר גנים, בשולי הפרדס, מול שדות ירוקים מטולאים בכרכומים לבנים, בצבעונים אדמדמים ובסביונים צהובים, ישוב על כיסא קש רחב, עטוי רעקל ארוך שחור, ו"הויזן אין די זאקען". שולי מכנסיו תחובים בגרביו בוהקי הלובן. זקנו יורד על פי מידותיו, ונכדו ישוב על ברכיו, ראשו אינו נראה, טמון מתחת לזקן הלבן העבות.

ככה ישב לייב'לה גם בטלומצקה, מול הגלנטריה. מעיין בדבקות בספר בלוי, בעוד סבתא פרומה מוכרת דברי סדקית – כפתורים, לולאות, תוברים, גרבי צמר חמים. מרחוק צופה אסתר'ל בסבתא. רואה את הילדים נכנסים אליה. רואה איך היא מנשקת אותם על פיהם בשפתיה הרטובות, עטורות זיפים קטנטנים של שפמפם. "מאן יינגעלע, מאן טייערע" היא אומרת לכול ילד, ומניחה לו לטעום בהתלהבות יין מעשה ידיה – מתוק, פירותִי, שווה כול נשיקה רטובה מצמררת. למה אין אומרים לאסתר'ל "מאן טייערע"? למה אינה זוכה לטעום מהיין, ואפילו מהשפתיים מגירות הריר?

וסבא לייב? למה אין הוא גר עם סבתא פרומה בבית הקטן בן שני החדרים והחצר הגדולה, חצַר משק, עם תרנגולי הודו ותרנגולות מקרקרות ומטילות וארנבונים ועצי פרי וכדי חלב גדולים, כסופים, אוצרי סוד. האומנם סבתא סילקה אותו מביתם כי לא הסתפק בה "שם" ותלה עיניו, ואחר כך את ידיו ואת כול גופו, באשת אחיו? "אומרים שאני דומה לה", מהרהרת אסתר'ל, וענן חשד לא נהיר לה מכסה את מצחה.

וענן גם עלה מקצה אחר של המושבה, מליבה של מלַבֶּס הישנה, ענן שחור, כעור, מדיף ריח מבשר רע. לאן נוהרים בני אדם כה רבים? אסתר'ל נסחפת איתם. הדרך מוּכרת לה – ביתהּ של סבתא פרומה. ומבינות עצי המטע הקטן נשלפים ונגררים צינורות, ודליי מים מופיעים באורח פלא בידיים מגוידות, ותסיסת הלהבות השוקעות ונעלמות מוציאה אנחת רווחה מלב כול. האם רק האנשים האלה ידעו שהדוד שְׂרוּל התיר לחבריו בארגון הצבאי, הס מלגלות את שמו, להסתיר בכדי החלב את אבק השרפה שלהם, לאגור אותו לימים של לילות לבנים ופיצוץ גשרים ופריצת חומות של טי-גארטים ובתי כלא? וסבתא פרומה, "א מאמזערטע" שכמותה, שכביכול לא ידעה, עומדת ומחייכת בתוך המהומה חיוך קטן יודע-כול. "ממני לא נסתר דבר. קבלו נא גם הסכמתי שבשתיקה, תמימים שכמותכם". אסתר'ל תמימה גם היא. רוצה לעזור. מה זה חשוב אם לא זכתה מעודה במבט או בחיוך מהסבתא קמוטת הפנים ועדוית השביס? היא עוברת ברווח הצר של פשפַּש הגדר, נכנסת למטבחון הקטן, זו פעם ראשונה בחייה. לולא ריח האודים הלוחשים הייתה מכירה בריח ילדותה "שם" וברֵיח התבשילים מ"הבית". היא מתחילה למלא גיגית במים, לכיבוי הבעירה.

וּשְׁמוּל, פְרוּל וּשְׂרוּל ניגשים אליה להובי פנים, ובעדינות אומרים לה: "לא צריך, אסתר'ל די שוועסטער'ל. לא צריך. התרחקי מכאן, מסוכן פה".

אסתר'ל די שוועסטער'ל… זה חומן של הלהבות שמציף את גופה של אסתר'ל, או חמימות שכמותה לא ידעה מעודה, מאז שיצאה לאווירו של עולם הרוס, תוהה ומבולבל ממלחמת כול בכול, מרחמהּ של גיסתו של סבא לייב?

סבא? אבא? לפחות האחים הכירו בה עכשיו. לא עוד לבד בעולם, דחויה, דחויה כסבא על ידי סבתא, דחויה כארגון המחתרת על ידי העם, דחויה כיידיש על ידי פרנסי המדינה שבדרך מפני העברית החדשה-ישנה…

אסתר'ל די שוועסטער'ל. ביידיש זה מצלצל טוב…