close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אסיפת הקיבוץ האחרונה

    עמירה איתיאל | סיפורים | התפרסם ב - 21.12.21

    לפעמים בבוקר, נים- לא- נים, אני רואה את רוסק במדים כחולים עם נעלי עבודה ניצב מעלי כפסלו של סטלין ומזכיר לי שאין מקום לבטלה, גם לא לחלומות בהקיץ, ובמבט חמור מקמט גבות שאדע שיש שכר ועונש.

    אחוזת תזזית אני קמה. תמיד. כמו נמלה שחורה מזיזה רהיטים, מקפלת בגדים, מסדררת, מנקה, משמידה. תנועות שתכליתן להניע את יומי. להכניס אותי לצו הלא מדובר, למסדר של רוסק. לולא כן מזמן הייתי אובדת.

    מוצאי שבת. תשע בערב. אסיפת הקיבוץ האחרונה שלי.

    אולם חדר האוכל נמלא בחברים. הם התכנסו סביב שולחנות האוכל הכבדים. אור צהבהב מאיר אותם כתמונה מאלבום תמונות ישן. מתיישבים ומתווכחים בבגדי הערב הפשוטים, יש המעשנים וישנן הסורגות, יש הרושמים וסוגרים את סידור העבודה למחר, ויש המתחשבנים עם יואל על כספי ה"קופה הקטנה" שמחזירה כסף קטן על הוצאות נסיעה לעיר. רעש משיכת הכיסאות, הדיבורים  וקולות הצחוק המשיך, עד שרוסק היסה את הקהל והושיט לי מיקרופון.

    הרחש לחש לחך בי כאש. עלי לקום ולדבר, גופי רעד כלולב.

    נזכרתי בשנות ילדותי ונעורי. בדיבור של אנחנו התמידי. אנחנו רוצים… אנחנו הולכים… עכשיו מנקים… כו- לם הולכים לישון עכשיו… מקבלים היום זריקות. כו- לם לא מפחדים אז מה פתאום את בוכה…כו- לם יכולים אז גם את יכולה…

    והנה עלי לדבר את עצמי. ולבד. למצוא את הקול שאינו פוגע, ואינו כועס ואינו מבקר. אינו מתנצל ואינו … ואינו… שאצדיק את רצון עזיבתי את הקיבוץ קבל עם ואסיפת הקיבוץ. זה יהיה הסעיף הראשון לדיון באסיפת הקיבוץ הערב, כך רוסק הודיע. זה היה לאחר שנקראתי לבירור בישיבת המזכירות ביום שישי שלפני האסיפה, כשגיטה ומוישו לא הבינו מה פתאום.

    "הרי אין לך בחורצ'יק מקיבוץ אחר שתלכי אחריו," טענו והסתכלו בי בזווית עיניהם לראות אם מסגירה אני משהו מפניהם. "הרי התחייבת בטקס סמלי בוגרים להגשים, הרי חינכנו אותך כאן כל אותן שנים, הרי אתם הבנים הראשונים, ואם תלכי תהיה זו דוגמא לאחרים, והרי לא יתכן שאין לך מטרה שלשמה תעזבי ותמשיכי בשלך.”

    "והרי … והרי… ומה פתאום”… שניהיה מרגע לרגע כעסני ומוכיח. מוישו קם לסגור את הדלת שהקולות לא יצאו, וחברי המזכירות  שישבו סביב שולחן העץ החום בצריף המזכירות, נהיו אדומים ומתגרדים ואני נהייתי שתוקה וליבי הלם.

    במכת פטיש עץ על מאפרה השתיק רוסק  את חדר האוכל, והס הושלך.

    "סעיף ראשון – דיון בעזיבה. נו, בואי, קחי את המיקרופון."

    זה היה הרגע בו המסרגה של רוז'לה נפלה על רצפת חדר האוכל בצליל חד ומחריש אזניים, ויענק’ל התחיל להשתעל כמו כלב. פניהם של החברים הופנו אלי בתמיהה והשקט נעמד כיציקת בטון.

    ידי רעדו ומבטי לא הצליח להתרומם מרצפת הסומסום של חדר האוכל. הכתמים עליה החלו לנוע ולפעום בקצב ליבי. קולי נאלם.

    "אל תחכי, דברי, קדימה, קדימה!"  האיץ בי רוסק.

    הוא היה מזכיר הקיבוץ וגם לאסיפות הקיבוץ של מוצאי השבת היה מופיע עם מדי העבודה הכחולים כדי שלא יחשבו שזו אינה עבודה, לנהל את אסיפת הקיבוץ.

    האולם היה גדוש בחברים, בעיקר באו דור הותיקים, אלה שהקימו את עצמם ממחנות הריכוז ובנו את הקיבוץ, וכעת  ישבו אחוזי ציפייה, שאצדיק את האמת שלהם. את שנות חינוכי את כל מה שנטעו בי, שאפרע את השטר, שמחר שוב אהיה ברשימת סידור העבודה.

    אחזתי במיקרופון אך  מילותי נעתקו. כל המבטים הדביקו אותי כנציבת מלח. מה יש לה להגיד לזכותה… אחרי כל אותן שנים… כפויית טובה…עוזבת את המערכה… בוחרת בעיר, בניוון… מפונקת, לא רוצה להתאמץ… והרי אין לה בחור… עוד לא נפל כדבר הזה, היא רוצה לעזוב… שתדע לה, שתדע , שמהיום לחדר האוכל לא תוכל יותר להגיע… איפה הבושה… בו- ג- דת…לחישות החלו לפעפע  כנחשי ארס והמבטים נתלו בי שאדבר. רוסק  במבטו הרציני וגבותיו המכווצות תיקן את המיקרופון שישמעו היטב מה יש לי להגיד. מה יש לי להגיד, לא רציתי לפגוע בהם בעדה הגאה, שקמה מעפר כעוף החול והקימה קיבוץ, שטרחה לכבות את הכאבים והזכרונות, והתווכחה כל יום לאחר העבודה  על הדשא הגדול שליד חדר האוכל על סוציאליזם, אחווה וצדק… בעוד אנו הילדים שיחקנו וגבנו אליהם. היו המילים הלא מובנות חוזרות ומהדהדות בי, ועד היום. כמו דופק הלב. הזכרונות נוצקו בתוכי כעופרת כבדה שאיימה להטביעני.

    כו-לם יכולים אז גם אני…

    אבל כעת הייתי אישה נערה וחלומות עזים היו לי. הסומסומים שעל הרצפה המשיכו לנוע וסיחררו את ראשי. חומה של דרקונים התעבתה סביבי. קומתם עלתה ואיימה להרים את תקרת אולם חדר האוכל. הם היו כה גדולים מעלי. מתקדמים וסוגרים עלי. לשונותיהם היו חורצי אש כעת.קפואה הצטמצמתי במקומי. לא יצא לי קול.

     "טוב, אמר רוסק. אולי אחרי סעיף גידולי השלחין תנסי לדבר!"

    מבטי החברים נעו לבדוק מה אעשה. לסעיף שלי הרי הגיעו כולם.

    שמטתי את  ידי מהמיקרופון. מבטי סרק את אולם חדר האוכל. את שולחנות האוכל בעלי הפורמייקה הצהובה שסביבם ישבו החברים.  הורי לא נראו ביניהם. אמא שלי בטח הסתירה פניה והתחבאה מאחרי הדרקונים חורצי הלשון, נמחק מראה. ואבא שלי כבר מזמן לא בא לאסיפות. מאז הויכוח על השילומים. הם לא יחליטו עליו. ובריכת השחיה לא תיבנה מסבלו, מפיצוייו, היה חוזר ואומר, ופורש מאותן אסיפות לכעסם של החברים.

    ואז ראיתי את אדו יושבת בקהל. היא ישבה קרוב, ממש מולי ועיניה היו לחות. מביטות וחודרות בי. לא הבחנתי בה קודם מאימת רוסק, והמיקרופון, וקול האזעקה של המסרגה הנופלת. אדו הביטה בי ומחתה את עיניה. היא לא לחשה לאיש וישבה דרוכה בכיסאה. אדו שהיתה המטפלת שלי בבית הילדים. שהאכילה אותי לראשונה מזון מוצק ואת פחדי הניסה לעת ליל, כשהתנים היו מייללים מעבר לחלון ולא הייתי נרדמת. היא שהיתה קוראת לי בשם  כפי שאף אחד לא קרא לי, גם לא אמא שלי. 'מירקס'… ולאמא שלי היתה לוחשת שהאחרים לא ישמעו: "אויין סייפ קישלאן."*  היא שהיתה מביטה בי בחיוך, וזה היה מספיק.

    ואז היה הרגע. פרצתי בבכי כשהמיקרופון פתוח ואני נאחזת בו וקולי מחריש את אולם חדר האוכל.

    "ווליום, סדרו את הווליום!” צעק שלמה קליין שהיה מוסיקאי ותמיד נחרד מקולות רמים.  רוסק קפץ להציל את המיקרופון שחרק ונאק מיבבותי.

    "חברים, הכריז, נעבור לסעיף הבא באסיפה, זה הנוגע לגידולי השלחין…"

    הדרקונים היו עולים ויורדים בקצב בכיי וחורצים לעומתי לשונות של אש.

    *בהונגרית: איזו ילדה יפה.

    עמירה איתיאל

    במקצועי אני מטפלת זוגית ומשפחתית, גמלאית ממשרד החינוך. שנים רבות משתתפת בסדנאות שירה ופרוזה. כותבת למגירה. סיפור קצר פורסם בעיתון 77. מחפשת לתקן ולרפא חוליי משפחות, חברה וסביבה. תחושת הפגימות המלווה אותי היא מקור חי לכתיבתי.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 4
    • 2

    תגובות


    2 תגובות על “אסיפת הקיבוץ האחרונה”

    1. יעל אניטה ודן הגיב:

      נפעמנו. תיאור שמשלב תמונה ריאלית מצד אחד וחוויה רגשית הכי מדויקת. והכל כתוב ביד אמן. ויש גם תיאור אידאולוגי של התקופה והקונפליקט בין האני ואנחנו. נוגע ומרשים.

    2. יערה בן-דוד הגיב:

      התענגתי על הסיפור המרגש! נקי, תמציתי, ללא עודפים מיותרים. מצליח לארוג ברגישות ובחוכמה את הקונפליקט והקרע הפנימי והחיצוני עד שיאו בסיום שהוא כל כך טבעי, אנושי ומתבקש. המספרת מצליחה בעיצוב רגעי מתח דרמטיים אם על ידי הצליל הצורמני של המסרגה הנופלת בדיוק ברגע קריטי, ואם במפגש המבטים עם המטפלת המסורה שמציף רגשות הדדיים הקשורים בזיכרון ילדות מחבק. שני הרגעים הדרמטיים האלה מכים באלם את המילים שרצו להיאמר ועכשיו מתגלות במערומיהן ובאוזלת ידן. והפער שאינו ניתן לגישור בין הוותיקים החרדים לעתיד חזונם לבין בת הקיבוץ המרדנית. סיפור חזק רווי שתיקות, ניגודים וקונפליקטים.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    קול שברים וקול תרועה

    חגי קמרט
    נס קרה לו לחיים יולק. שורו נא, ישראל, ושמעו. וכל כך...

    חושך מצרים

    שי מרקוביץ'
    הסופרת המצרייה אהדף סואיף, בעבר מועמדת לפרס מאן-בוקר, נעצרה בגין הפגנה...

    ברוריה

    אסתר קאפח
    הנחתי את טלפון החוגה על מקומו בלב כבד ובאי-שקט נפשי. השיחה...