אני, עצמי ואנוכי
המים עלו על גדותיהם. אני מסתכלת על הים מולי, זה ממש החוף בקופיפי שבתיאלנד. צוקים ירוקים מתנוססים לנגד עיניי, וים ירוק טורקיז. מתחוללת בחוץ סערה שנכנסת לתוכי. איפה שי? אני צריכה לשמור עליה! רצתי לעבר שי. ידעתי שהיא מפחדת ממים.
"תנשמי, אנחנו ביחד בתוך כל הכאוס הזה," אני אומרת לשי בקול. "צריך לעצור את הנשימה ברגע שגל מגיע ולהכניס את הראש למים, בדיוק כמו שלימדתי אותך כשהיית קטנה, זוכרת?"
"כן, אני זוכרת," היא עונה ותופסת לי את היד.
זו תחושה שאנחנו לא מוותרות על החיים. יש לי סערה בתוך הגוף, הצונאמי מגיע ושוטף את הכל, ואז יש שקט עמוק מן צפצוף אחד ארוך כשאנחנו בתוך המים. פתאום, אני שומעת מלא צעקות של אנשים ואני ישר חושבת איך אפשר להציל אותם.
אז אולי ארגיש קצת הקלה באפוקליפסה שאמורה לפקוד את העולם. שזה בפני עצמו רעיון שמלחיץ אותי בטירוף. כי כל הציפיות שלי מעצמי כבר לא באמת יתממשו. אני לא אוכל לראות את הילדים שלי, חשבתי לעצמי וכתבתי על הדף, בדיוק כמו שהונחיתי.
באיזשהו מקום הכל בטל בשישים, חשבתי לעצמי. לפי ההלכה אם התערבב בתוך תבשיל בשר, דבר אסור כמו למשל גבינה אבל הכמות קטנה עד כי לא ניתן להבחין בטעם של הגבינה, התבשיל מותר לאכילה. מה הפשט? הכמות המירבית של ערבוב משהו שאסור היא אחת חלקי שישים ומכאן המונח בטל בשישים. אחרי חידוד מטבע הלשון, נחזור למחשבות האובדניות שלי. שאולי באיזשהו מקום הכריחו אותי להתעמת איתן בתרגיל הכתיבה הזה.
בעצם אם תהיה אפוקליפסה, לפחות אני אשאר במוות עם פוטנציאל לא ממומש, ולא עם הכישלון שאחרי, שזה קצת מנחם. איזו תבוסתנית המחשבה הזו. כי כאילו מה זה משנה אם אני מתה עם פוטנציאל ביחד עם כל האנושות?! גם ככה לא יהיה מי שיספר את הפוטנציאל שלי אחרי מותי.
אבל בסופו של דבר, אני יודעת שזה בכלל לא נכון להסתכל במונחים של הצלחה וכישלון, אלא במונחים של מה למדתי מתוך כל המסע שעברתי. האם אני באמת עושה את זה כל פעם עם עצמי? רק האל יודע, וכנראה שגם אני. אני ממשיכה לכתוב את הכל ברצף.
אני מקשיבה לקולות הציפורים בגינה בכרם, יש פה איזו תחושה פסטורלית כזו שנעימה לי. תרגיל הכתיבה על האפוקליפסה פותח לי את המחשבה. אני מרגישה שיש לי המון מה לכתוב ולהגיד, ואני רוצה לפרוץ החוצה עם כל התובנות שגועשות בתוכי, אולי אני באמת אכתוב ספר, אני חושבת לעצמי.
"תכתבו את כל החוויה חושית שלכם באפוקליפסה. זה יכול להיות התחושות שאתם חשים ממש ברגע זה, מה הטעם שאתם מרגישים בפה, איך התחושה בידיים" הבחורה ההיפית ממשיכה להנגיש את ההנחיה לתרגיל.
יש לי טעם מוזר בפה, קצת צמאה, אבל מים לא ירוו את צימאוני או יעבירו את הטעם. טעם מר אולי כזה שמגיע אחרי לגימה מקפה. אני לא אוהבת את התחושה הזו, וגם לא אוהבת את התחושה של יד שכואבת אחרי כתיבה מרובה, במיוחד כשאני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לכתוב.
הסדנה הזו מעניינת אותי, אבל גם ממש משעממת אותי. כל פעם כשאני מרימה את העיניים יושב מולי בחור, והוא יפה, ומכונס בתוך עצמו, לפחות ככה זה נראה. אבל אני יודעת שגם אני נראית ככה, אז אולי הוא מרגיש בדיוק כמוני. בא לי להתרכז בתרגיל, אבל הבחור השחרחר מבלבל אותי. הדיסוננס בין לרצות לבהות בו כל התרגיל לבין באמת לבצע את התרגיל מכה בי כל פעם שאני מרימה את הראש. אבל בואי ננצל את זה שהתרגיל הוא על חושים וזה בדיוק מה שאני חשה עכשיו.
זה מזכיר לי את העובדה שכשאני נכנסת למעגל פגישות עם העולם החיצון, שבלי שאני רוצה הוא פשוט שותה לי את הזמן וגונב לאיטו את הפגישות שלי עם העולם הפנימי שבתוכי. המעברים האלה לפעמים ממש קשים, אפילו תהומיים כאלה. אבל כשאני עושה את זה כמו שצריך, אני מרגישה הבנאדם הכי שלם עלי אדמות. וזה מחזק לי את העובדה שאולי תרגיל בקבוצה יכול באמת לאמן את השריר הזה, השריר שמשחרר מהסביבה גם אם אני לא נמצאת בחדר סגור רק עם עצמי.
אז אם תבוא אפוקליפסה, אני בהחלט ארצה שנייה לפני שהכל נכבה לי פשוט לחוות את כל החושים במלוא העוצמה. ליהנות מאיזה ג'אם סאשן אחרון עם המשפחה שלי. כזה שכולנו שרים ורוקדים וממש נהנים הנאה צרופה בסלון בבית. נועה ושי מנגנות, גל שרה בדמי מיקרופון של המעקה, עומרי מצטרף בקול הגבוה הזה שלו, ההורים פשוט שמחים ומחייכים ואני מסתכלת על הכל מהצד ומתמלאת בשמחה, אבל הפעם אני מחליטה להצטרף, לשים את כל העכבות בצד ולשיר בקולי קולות. לשחק "שם קוד" ו"אבאלון" כולנו יחד, פשוט ליהנות מזמן איכות.
אני גם בהחלט רוצה חוויה אירוטית עמוקה, אינטימיות עם גבר שאני נמשכת אליו בטירוף, ושהלב שלי פתוח איתו. רדפתי אחרי המאווים המיניים שלי בכל התקופה האחרונה. זו הייתה שנה גדושה, מעניינת, למדתי כל כך הרבה. עכשיו אחרי כמה חודשים טובים אני באיזשהו ריק, אולי ריקנות פנימית לדברים הפיזיים, המיניים שכבר לא כזה מגרים לי את המחשבה ברמה השיטחית שלהם. אני רוצה שותף, ובא לי איתו עומק. ופתאום אני לא יודעת איך יוצרים אותו. פעם חשבתי שאני מעולה ביצירת מערכות יחסים, כי אני יודעת להעניק מעצמי.
אבל אם אני חושבת על זה יותר, זה לא שאני לא יודעת ליצור את העומק הזה שאני מדברת עליו, אני פשוט לא מאמינה לכל אחד שנקרה לדרכי. אני לא מאמינה שאפשר לתקן אנשים, אני רוצה מוצר מוגמר. ההבנה הזאת שאני כבר לא רואה לב פצוע ורוצה להתחיל לחבוש אותו ממש נחה עליי. התמימות הלכה לה מהעולם, שלום לעשור הרביעי בחיי, או אולי במונחים היותר קלישאתיים שלום למשבר גיל השלושים הזוהר יש לציין. אני כותבת לעצמי וצוחקת. בטח הבחור השחרחר לא מבין מה עובר עליי. ואולי הוא בכלל לא מסתכל ואני סתם חיה באיזשהו סרט.
אני רוצה להיות כמו ערוץ נחל, כזה שזורם בטבעיות במקומות שנוחים לו בדרך, ואם יש איזשהו מכשול, עם הזמן והאמצעים הוא עובר אותו וממשיך לזרום, ככה מתחבר לו לאיטו עם עוד ערוץ נחל, משתלבים ומשתרכים, מתחברים ומתנתקים ואז שוב מתחברים.
ואז חשבתי שאני לרוב נעה בין הרצון להרשים לרצון להיות אותנטית ופשוטה. כשאת במחשבה שאת רוצה לעשות רושם את תמיד צריכה להראות שאת יודעת הכל.
הרי ברור לכולנו שאני צריכה להיות אני, ומי שיאהב את זה אני אתרגש ביחד איתו ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. והדחף הזה להראות שאני יודעת הכל, הוא דחף דיי הרסני, אני חושבת לעצמי. זה לא "עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה". זה דחף כזה שלא נותן את היכולת ללמוד ממישהו אחר, אבל אני גם תלמידה ממש טובה. איכשהו כל הקצוות של התכונות נמצאות בתוך הנשמה שלי. הייתכן?
נזכרתי שקראתי ממש לפני כמה ימים, שלפי תורת הקבלה תאריך הלידה שלי הוא המספר 8. והמספר הזה הוא צורה סגורה, שיש לה נקודת איזון באמצע והיא צורה שדומה לסמל של האינסוף מכאן שהמספר הזה נמצא סגור בדרך כלל במעגליות של עצמו. כך הוא יוצר זכות בחירה בין השניים, מתוך ניגוד פנימי. המשכתי לקרוא וגיליתי שמספר 8 הוא סמל לסיבה ותוצאה, ובשל כך הוא צריך למצוא איזון בין רוח לחומר, בין פנימי לחיצוני. זה בדיוק מה שמיכאל ניסה לומר לי כל פעם מחדש, אני חושבת לעצמי והוא בכלל לא ידע את תאריך הלידה שלי. אני קצת מתגעגעת אליו לפעמים. אמאל'ה אני חושבת לעצמי, זה נראה לי המלחמה הפנימית שלי כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי נושמת.
"אז מה עוזר לכם לצלוח את האפוקליפסה הזו? אילו תכונות?" הבחורה ההיפית שאלה וניסתה להתקדם לשלב הבא, ואני ממש ניסיתי להתאמץ להביא תשובה ולא לזרום עם זרם המחשבות.
גם כשכל הקלפים נטרפים, והעולם חרב עליי, אני יודעת להיות נכונה למשחק של החיים. אפילו קצת קשה לי לא לשמור על אופטימיות, אנרגיה, ואומץ. אני כותבת. משום מה, יותר קל לי להיות אופטימית מאשר פאסימית, גם כשהדברים פחות משחקים לטובתי. וזה גבירותיי ורבותיי מה שגורם לתהום הגדולה הזו בין החוויה הפנימית שלי, הפחדים שלי, לבין איך שהעולם החיצון תופס אותי. אני יודעת להרגיע אנשים, לתת כתף, לתת ביטחון, להעניק אהבה שסוחפת אותך מתוך העולם אל איזשהו ענן. האם אני יודעת להישען או להראות נזקקות, זו כבר פינה רחבה מאד שאני מנסה להכיל.
פתאום עולה בתוכי השאלה, למה אני צריכה להציל מישהו ממשהו, האם העולם הזה עד כדי כך שווה שאנחנו נאחזים בו בצורה אובססיבית שכזו, מי אמר שלא יבנה משהו אחרי זה, מי יודע איפה אני אהיה אחרי, אולי אני בכלל אפגוש את סבתא ואת קאס.
אולי בכלל שווה לעשות סמים פסיכדליים ממש לפני שהאפוקליפסה מגיעה. כי זה מעניין אותי, אבל מפחיד אותי שהכרומוזומים במוח שלי ישתנו. ואם העולם מת, אז מה איכפת לי מה יהיה על המוח שלי כבר. ואולי אני אחווה חוויה שאני אתבאס שלא עשיתי קודם, כי המוח שלי ישתנה. מעניין כתבתי לעצמי.
צפות ועולות לי המון שאלות על מהות החיים, על העולם הבא. על האם זה רק מאה שנה וזהו, אין לנו מעבר. מה שכן חומר בטוח לא מגיע איתי לעולם הבא. רק אולי החוויות כפי שאני מרגישה מהרגע שנולדתי לתוך העולם הזה. הרי העולם נחרב. למה לא פשוט לשחרר ולזרום עם רוע הגזירה? או שאולי זה בכלל לא רע.
פתאום אני מבינה כמה אני גולשת ממחשבה למחשבה ולא שולטת בהן, אלא הן שולטות בי. אני נמצאת על קרונות של רכבת ולא מסתכלת עליה חולפת מהתחנה. וגם בתוך הסיפור של עצמי אני נעה בין ההרפיה והשחרור לבין המשימה והדברים ההגיוניים שצריך לעשות על מנת להינצל, מחפשת את האיזון בין השניים. ההרגשה שאם אני ארפה אני אמות ריחפה, ואני תוהה לעצמי, למה? למה ברור לי שזה מה שהולך לקרות? מי החליט את ההחלטה הזו? אני לוקחת את היד של שי וצפה על המים ומחליטה פשוט לשחרר.
הסיפור לקוח מתוך הספר "לשחרר את חיית הפרא"
תגובות