close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אמת מרה ודקדנטית

    ניקולא יוזגוף-אורבך | תו איכות | התפרסם ב - 14.06.19

    הספרות בת זמננו ניצבת, שלא מרצונה, בצומת דרכים בו נגזר עליה שיחליטו עבורה אם תשרוד במרחב הציבורי או שתפנה את מקומה לטובת תופעות ותהליכים חדשים שמתרחשים בחיי החברה והתרבות. הכרת היוצרים בתחלואיה ובסכנותיה של הספרות ביובל האחרון, ובפרט בשני העשורים האחרונים לא עוררה אותם מרבצם ומאדישותם, כמו יהיה התעלמותם משום דחיית הקץ. גם מתי המעטים שביקשו לעשות מעשה ולהחיות את הספרות במרחב הציבורי מתוך שליחות אמיתית ולהט לעשייה אקטיבית (שלטי חוצות ותחנות אוטובוס, שירה בפאבים, ירידי ספרים, הזמנת יוצרים לבתי הספר וכיו”ב) ידם היתה קצרה ומקומית מלשנות את רוע הגזרה הגלובלית וכיום אף קצרה מכדי לעכב את גוויעתה של הספרות העברית, ובכלל.

    סיבות רבות ייחסו לאורך השנים, בארץ ובארצות הנכר, למעמדה המִדרדר של הספרות העברית ומדי שנה מספרן ומשקלן של סיבות אלו עולה בהתמדה. בתחילה היו אלה העיתונים והטלוויזיה שהואשמו בירידה במספר הקוראים, בהמשך הצטרפו לרשימת האשמים האינטרנט, הטאבלטים ובעשור האחרון גם הסמארטפונים. היו שביקשו לתלות את האשם דווקא באורח החיים התובעני והלחוץ, שמודד את האדם המודרני לפי תפוקה והישגים מיידיים ומגביל את זמנו הפנוי לשעות בודדות, שבהן הוא מורגל לסיפוקים מיידיים ושטחיים. לשון אחר: יצירות הספרות בנות זמננו, אינן עומדות בתנאי הקבלה הנוקשים למילוי זמנו הפנוי של האדם הממוצע, וממילא גם אינן אטרקטיביות, בהיותן לא פרקטיות, בניתוח קר של עלות ותועלת.

    סיבה נוספת שמועלית כהסבר אפשרי לדחיקת הספרות מהמרחב הציבורי בישראל היא התבצרותם של רבים מהיוצרים בד’ אמותיה של עברית בעלת סגנון כתיבה ומשלב אשר מנותקים, ולעיתים גם הפוּכים, לתהליכים הלשוניים והתחביריים המתרחשים בשפה העברית. בין שהתבצרות זו הינה מכוונת ובין שלאו, התוצאה אחת היא: סטריאוטיפיזציה של היוצר והצגתו כמתנשא, אליטיסט ומנותק מהעם ומהתהליכים אשר מתחוללים בחברה בה הוא יוצר.

    לנוסחה העגומה המתגבשת שתוצאתה כיליון הספרות העברית, יש להוסיף פרמטר נוסף שקשור בחלק מהקרנות ומהפרסים החוץ-ממשלתיים שמוענקים בתחום הספרות אשר הענקתם נגועה בשיקולים זרים ובאינטרסים שונים. שיקולים זרים אלו מובילים את חברי ועדות הקרנות והפרסים לבחור במועמדים קבועים או מועדפים, בלא קשר לטיב יצירתם או לרוחות המנשבות בציבוריות הישראלית, ובכך מעמיקות את הבוז בקרב הציבור ואת חוסר האונים והייאוש בקרב היוצרים, שמוותרים על כתיבה או/ו מפסיקים לנסות לפרסם את יצירותיהם.

    היו וישנם שתולים את האשמה דווקא במערכת החינוך, ובפרט במורים לספרות וברמתם המקצועית, אשר משמרים תכניות לימוד ארכאיות וסגפניות, שמשׂניאות את תחום הלימוד על תלמידי ישראל שזוכרים את המקצוע לרעה, ובבגרותם שומרים נפשם מקריאה וכתיבת ספרות יפה. לאמיתו של דבר, בכל הסיבות שהוזכרו, ובאלו שלא הוזכרו, יש מעט מן האמת, אך גם יסוכמו מכלול הסיבות הללו, לא יהיה ב”משקלן” הכולל די כדי להסביר את היקף הנזק המערכתי שנגרם לספרות העברית בזירה הציבורית.

    דומה אפוא כי צרתה הגדולה והמרכזית של הספרות העברית בזמננו, ואפשר שגם צרת יתר ספרויות העולם, היא גאוותה. חטא קדמון מנוון וארור, שמנע ומונע ממנה לחזר על פתחי נדיבים ופילנטרופים, ושמאלץ אותה להתקיים בדוחק ובצמצום והכל משום שאין היא משמיעה קול זעקה צלול, ברור וחד ומודה כי בלא תרומות, תמיכות ותקציבים גדולים ושוטפים הספרות , כמו גם תחומי אמנות ותרבות נוספים, לא תוכל להתקיים במאה ה-21, וספק רב אם תוכל לשרוד ולהגיע למאה ה-22. יוצריה של הספרות העברית, נכבדיה ואציליה, יהיו חייבים להודות שהספרות העברית בדורנו נזקקת ואינה יכולה להתקיים במרחב ציבורי וכך גם לא לשמור על מעמדה בתודעה הציבורית בלא תמיכה כספית, ובלא התגייסות כלל מערכתית. תקציב מנהל התרבות בשני העשורים האחרונים נע בין 700 מליון ₪ למיליארד ₪ בלבד, כאשר מתוך תקציב זה חלק מרכזי מהסכום מוזרם למשכורות עובדי המשרד ולתפעול שוטף של מוזיאונים, גלריות, אירועים מוסיקליים, פיסול, צילום, תאטרון, קולנוע, מחול וכיו”ב. לשון אחר, תקצוב מנהל התרבות את תחום הספרות בישראל נע בממוצע סביב 20 מליון ₪ בשנה, כלומר המדינה משקיעה בספרות כשני שקלים בממוצע בשנה לאדם בישראל[1].   

    חשוב לציין שמספר קוראי הספרות ואוהבי הספר, בכל מתכונת שלבש במרוצת ההיסטוריה, לא היה גדול מעולם. למעשה, רק למן שלהי המאה ה-19 שיעור יודעי הקרוא והכתוב החל לעלות באופן משמעותי בחברה היהודית, באירופה ובצפון אמריקה, וגם אז מספרם של הקוראים והכותבים ספרות יפה מבחירה לא היה גבוה, ואין יהיה זה נכון לקוות או לדרוש שאהדת הספרות תהא כאהדת הכדורגל או האופנה ותכניות הריאליטי, שפונים למכנה משותף חברתי-תרבותי נמוך ובסיסי יותר. לטעמי, אין זה יהיה נכון וראוי לבקש את היוצרים לרדת אל אותו מכנה משותף נמוך, מחשש לרדוקציה והזניית הטקסטים הספרותיים, וממילא ספק רב אם גם אז יוכלו להתחרות בכדורגל, בתכניות הריאליטי ובדומיהם, שביסודם דורשים פחות מחשבה והעמקה ומציעים סיפוק מהיר ומיידי.  

    הפתרון טמון אפוא בשיבה אל מנהג קדם שרווח מאוד בספרות והיה לחלק בלתי נפרד ממנה, והוא הישענות על תמיכה וקיבוץ תרומות. משוררי מלכים ונסיכים נהגו כך בימי הביניים, בהישען על מנהגם של סופרי המלכים וראשי האימפריות בעת העתיקה; נזירי וכמרים בכנסיות נהגו כך; משוררים וסופרים שנקשרו באנשי עסקים, תעשיינים ובנקאים בעת החדשה באירופה ובצפון אמריקה נהגו כך ובהם גם חיים נחמן ביאליק, המשורר והמשנורר הלאומי, שפעל ללא לאות לגיוס כספים מנדבנים יהודים ברחבי העולם. בני תקופתו של ביאליק שחדרו לתודעה הציבורית והקולקטיבית ובני תקופת ההשכלה שקדמה לתקופתו שהצליחו נהגו בדומה לו. יוצרים שלא “חיזרו על פתחי נדיבים,” לרוב לא נחרטו בתודעה הציבורית או שבמקביל לכתיבתם הספרותית התמסרו לעבודות נוספות, שאמצעותן קיימו את תחביבם התובעני.

    אל לנו, יהודי ציון, להסס או לחשוש מלהציע ליוצרי הספרות העברית לקושש מעות, שהרי גם מפעלנו הלאומי קם הודות לתמיכות ונדבות ועודנו ממשיך לפעול הודות לתמיכות ולנדבות. גם בתי חולים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר נשענים על חסדי נדבנים, על כן תמוה מאוד חששה של הספרות שהיא הנזקקת מכולם, להושיט ידה קדימה ולתבוע את זכות קיומה בציבור.

    אפשר כי הגשמת מטרתם ותכליתם הציבורית של נשות ואנשי הספרות בזמננו תתאפשר רק כאשר יעסקו במקביל לכתיבתם, במשרה מלאה, בגיוס משאבים, תמיכות ונדבות לקידום, מינוף והנכחת יצירותיהם בתודעה הציבורית. אלו שאין באפשרות הפנאי לעסוק בגיוס כספים, יפנו לגופים או לפרטים שזו התמחותם וישכרו שירותיהם. ברם, זהו רק נדבך אחד בהתממשות הספרות במרחב הציבורי. על מנת שהנדבן יהא מעוניין לקדם את היצירות, יהיה על היצירות לחדול מהסתגרותן בד’ אמות העברית הארכאית והבדלנית, ומעיסוק בנושאים שאינם נוגעים לחיי היום-יום. כמובן, יהיה על היוצר לשלם ביצירותיו חנופות, חנופות לנדבן – ובכך גם יפרע חובו. ליוצרינו יש הזכות המלאה לסרב להיתמך ולהזדקק, אך בכך הם מוותרים על זכותם לבוא בקובלנות כלפי הציבור והמדינה על מעמדה ומצבה של הספרות.

    הימנעות מחציית קו הגבול הדק שבין ספרות מגויסת או משועבדת לספרות מכירת תודה וגומלת לנדבניה ותומכיה חשובה מאוד. באינאידה לוירגיליוס הרומי, המשורר אינו מספר על גדולתו של אוגוסטוס והקיסר אף איננו הנושא המרכזי, אך באופן עקיף ניתן ללמוד מהיצירה על גדולתו. איזון זה איפשר ליצירה בחלוף המאות להישאר קאנונית. במידה מסוימת, גם הצהרת שרת התרבות, מירי רגב, כי לא תתמוך ביצירות שפוגעות במדינה או מכפישות אותה, היא הצהרתו של הנדבן הגדול והמרכזי ביותר של הספרות העברית, מה הם הקריטריונים לקבלת תמיכה ממנו. אל יתפלאו אותם הפועלים בניגוד לתבחינים ולהצהרות כי תחומי אמנות ותרבות שוקעים ודועכים, כאשר הם מתנכרים או שופכים דיבתם וחמתם על הנדבנים הגדולים ביותר שלהם, שנבחרו על ידי רוב הציבור ומבקשים לייצגו בהתאם לתפיסתם.  

    החומר (הכסף) הוא אפוא הכח החזק ביותר שמאפשר את התממשות הרוח (הספרות) במרחב הציבורי. אין כח חזק ממנו, אין כח אשר משתווה לו שיכול להניע ולהגשים תהליכים ותופעות. לפיכך, היאך טבעי שהמשורר שרואה בעשייתו שליחות ציבורית או מבקש לשלבה בחיי הציבור, להזדקק לכסף שאין ברשותו, בלא שיחוש שהוא מבוזה או מושפל. נהפוך הוא, בבקשו נדבת נדיבים ובעלי ממון, הוא פועל להגשמת ומימוש המפעל הספרותי במרחב הציבורי ותורם לחיזוק התרבות העברית.  יש ואפשר כי ההישענות על נדיבים שהובילה לתקומתן ושגשוגן של מטולה, ראשון לציון, ראש פינה ופתח-תקווה אינה נוחה ובזויה בעיני יוצרינו ובנקל יעדיפו חיי אלמוניות ורעב, אך זוהי פריבילגיה של יחיד ולא של ספרות עם המבקשת לשרוד ולהשתרש בחיים ההולכים ומשתנים של החברה הישראלית.  לפיכך אחי, סיסמתנו תהא: יוצר? צא לשנורר! 


    [1] הלכה למעשה התקציב השנתי הממוצע בשני העשורים האחרונים הוא כ-40,000,000 ₪, אך בניכוי משכורות לעובדי מנהלה ובכירים בתחום ובניכוי הוצאות שאינן ייעודיות, התקצוב השנתי נע בממוצע סביב 20,000,000 ₪. 

    ניקולא יוזגוף-אורבך

    ניקולא יוזגוף-אורבך, יליד 1984. חוקר ומרצה לדמוגרפיה ולפילוסופיה. מלמד במכללה האקדמית צפת ומכללת לחברה ואמנויות בנתניה. מתגורר בתל אביב.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 1
    • 2
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יוכבד בת-מרים

    פרופ' גבריאל מוקד
    יוכבד בת-מרים היתה מקורבת ביותר לחוג הסופרים בני דורו של שלונסקי...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    הדברים שאיבדנו באש | מריאנה אנריקס ספריה לעם, עם עובד, תרגום:...

    עשו מה שנוח לכם, רק תכתבו

    מערכת סלונט
    אם אתם יכולים להרשות זאת לעצמכם, התחילו לכתוב מדי יום באותה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית