פחד ואימה הם הרגשות העיקריים שמעוררים ספריו של איירה לוין. 90 שנה להולדתו של אחד מסופרי המתח והמסתורין היותר יצירתיים במאה ה-20

"כל רגש הוא טוב ובריא יותר מאשר היעדרו," אמר פעם איירה לוין, וספריו אכן מעוררים רגשות, כשהחרדה והאימה הם העיקריים שבהם. לא שהדבר מפחית מערכם הספרותי או מההנאה שבקריאתם.

לוין, שנולד בדיוק לפני 90 שנה, שלח את ידו במספר תחומים של היצירה הספרותית: מחזות, פזמונים, וכמובן ספרי מתח, חלקם עם נופך מיסטי משהו, כשהבולט והידוע שבהם – לא בלי תרומה של העיבוד הקולנועי המצמרר של רומן פולנסקי – הוא, כמובן, "תינוקה של רוזמרי".

שום דבר לא העיד על כך שילד מבית יהודי טוב בברונקס, ניו יורק, יידבק ברוח מקאברית שכזו. ואולי דווקא הבית, כמושג, הוא המקור לסיוטיו. ברוב ספריו מככב הבית כגיבור ספרותי לכל דבר. הם מתחילים בצורה דומה: הגיבור או הגיבורים עוברים לבית/דירה חדשים, והוא טומן בתוכו סוג של מלכודת בצורה זו או אחרת. כך זה ב"נשות סטפפורד", "סליבר", המחזה "משחקי בילוש" וכמובן דירתם המאיימת ושכניהם המוזרים של רוזמרי וגאי וודהאוז ב"תינוקה של רוזמרי".

כבר מילדות לוין היה מרותק על-ידי ספרי מתח וסיפורים על מאגיה ומסתורין. בראיון עיתונאי סיפר פעם שהתחיל לחשוב על קריירה ספרותית כבר בגיל 14. בבית הספר הוא התאהב בתיאטרון – אהבה שהוא רכש עד סוף חייו. לאחר בית הספר הוא סיים שני תארים אקדמיים, והתחיל לכתוב. את כל נהייתו אחר המסתורין הזרים אל תוך ספריו.

כבר מיצירתו הראשונה הוא חבר למסך – גדול כקטן. את יצירת סרט טלוויזיה בשם "הזקנה", המספר על ישישה בת 103 שמצליחה להערים על אחיינה ועל המטפלת שלה, הזוממים לרצחה, כתב ב-1949. כעבור שנתיים פרסם את רומן ביכוריו "נשיקה לפני המוות", שזיכה אותו, בגיל 22 בלבד, בפרס היוקרתי ע"ש אדגר אלן פו – הפרס החשוב ביותר בתחום ספרות המתח בארה"ב. "נשיקה לפני המוות", אין צורך להוסיף ובכל זאת – זכה לשני עיבודים קולנועיים, ב-1956 וב-1991.

תחייתו של היטלר

"תינוקה של רוזמרי", שכתב ב-1967, העוסק באשה שמבלי לדעת זאת, נושאת ברחמה את עוברו של השטן, הפך לרומן הידוע ביותר שלו ומכר בארה"ב בלבד יותר מ-5 מיליון עותקים. הוא תורגם לשפות רבות, ושנה לאחר מכן הפך לסרט רב עוצמה בכיכובה של מיה פארו. הספר והסרט שימשו השראה לעשרות ספרים אודות נוכחות השטן ("אות משמים", "מגרש השדים"), ולוין אמר פעם כי הוא מרגיש אשמה על כך שגרם בעקיפין לתחייתו של הפונדמנטליזם הנוצרי.

"הנערים מברזיל" מ-1976, מותחן נוסף של לוין, טומן בחובו עלילה מפחידה למדי: לפני שהיטלר התאבד, ד"ר יוזף מנגלה נטל ממנו דגימות די.אן.איי, שהושתלו בקרב מספר נערים ברחבי העולם, וכך נוצרו כ-100 שיבוטים גנטיים של הפיהרר, שרק מחכים לתנאים המתאימים ולשעה הייעודה על מנת לפרוץ החוצה. "נשות סטפפורד" (1972) מספר על עיירה שלווה בקונטיקט, שכל נשותיה מושלמות ממש, עד שמתגלה שכולן רובוטיות שנוצרו על ידי גברי העיירה (התנועות הפמיניסטיות גינו את לוין בשל הספר והאשימו אותו במיזוגניות). היו בספר גם עקיצות נגד התנועה לשחרור האישה. רק איירה לוין מסוגל היה לרקוח את כל העלילות האלה ולצאת מזה בשלום.

והיו גם "סליבר" ו"מלכודת מוות", שגם הם עובדו כמובן לקולנוע, בנוסף לתשעה מחזות ואפילו מחזמר אחד. לא פעם נטען נגד לוין שכבר בתהליך הכתיבה הוא קורץ בעין אחת למסך הגדול.

אגב, 30 שנה בדיוק לאחר "תינוקה של רוזמרי" פרסם לוין ספר המשך, "בנה של רוזמרי", שעל פיו, הפתעה-הפתעה, הופקה מיני סדרה טלוויזיונית, אבל אף אחד לא זוכר לא את הספר ולא את הסדרה, ומוטב שכך. רבים מספריו של לוין תורגמו גם לעברית.

"איירה לוין מקבע בספריו את העובדה שכולנו נמות, וזה מה שספר אימה טוב אמור לעשות," אמר עליו צ'אק פאלניק, המחבר של "מועדון קרב".

איירה לוין נפטר בגיל 78 מהתקף לב בביתו שבמנהטן. בכך איבד עולם הספרות את אחד ממוחותיו היותר נועזים.