close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אמא'לה, אני מתה

    נעמי לבנון-קשת | סיפורים | התפרסם ב - 16.12.23

    בבקר, בדרך לבית הקפה השכונתי, עברתי כהרגלי ליד לוח המודעות שבקצה מגרש החניה, סמוך לבית הקפה. העפתי מבט במודעות שהודבקו עליו בלילה הקודם, לרוב של הצגות והרצאות, ופתאם ראיתי משהו מוזר: מודעת אבל ושמי מתנוסס עליה. היו שם כל הפרטים שלא הותירו מקום לספק שמדובר בי. היו שמות כל בני המשפחה האבלים, עם התוספת המתבקשת: 'וב"ב', היתה הכתובת ל'שבעה'- למקרה שיהיו מנחמים שירצו להגיע ולדבר בשבחי או סתם לעלעל באלבומי תמונות מתפוררים, והעיקר: היה מועד להלוויה היוצאת עוד היום בשעה 3 לעבר בית הקברות ירקון. טוב, זה דווקא לא הפתיע אותי כי ברור שאקבר שם, אבל בניגוד לאבי שקבור כבר עשרים שנה ממש בכניסה, בקבר 'רגיל', מהסוג של פעם, עם מציבה שיש בה שקע לנר נשמה וכל הצרמוניה הנילווית – אותי כבר יניחו היום באחד מבנייני הקומות, אולי בפנטהאוס, באיזו נישה פינתית עם נוף פתוח. נו מילא, לא זה מה שמשנה.

    מה שבאמת מפתיע הוא שבכלל לא ידעתי שאתמול הלכתי לעולמי. אף אחד לא סיפר לי, אף אחד לא נפרד ממני, שלא לדבר על איזו דמעה קטנה. כלום. כאילו זה משהו רגיל שאני מתה. ואני, כמו איזו סתומה, קמתי בבוקר כמו תמיד, התארגנתי, כמו תמיד, לרדת לקפה הראשון של הבוקר. התלבשתי בשמלה אביבית וזרקתי צעיף על הכתפיים, כי יש לי ריאומטיזם בכתף  ימין אז כדאי לשמור על האזור- חם. גם התאפרתי קלות, איפור של בוקר. וזהו. אה, גם לקחתי רשימת קניות. קצת ירקות, הרבה פירות, חלב סויה, מיץ תפוחים טבעי ושישיית בירה קורונה – שאני הכי אוהבת.

    בשלב זה אתם יכולים להבין שאני אדם של מנהגים קבועים. בית קפה בבקר. אחר כך כמה שעות של עבודה מול המחשב או מול אנשים – שזה כבר מתחיל להיות די דומה. בערך ב-12.30 בצהריים, בקבוק בירה עם הארוחה. סביב 5 וחצי אחר הצהריים – כוס ויסקי משובח, איזה גלנפידיך בן 18 שנה,  עם זיתים סוריים דפוקים, כמו בני עמו של אסאד. הויסקי זה בשביל להעביר לי חלק בגרון את החדשות כי בזמן האחרון הן איכשהו נתקעות לי בדרך, לא לבלוע ולא להקיא. בערב ארוחה די שמרנית, ביצת עין, סלט ירוק קצוץ עם הרבה שמן זית ולימון, טוסט קטן ליד וכוס קפה הפוך על סויה.

    הכל נשמר די בקפדנות כי אני לא ממש משתגעת על שינויים פתאומיים. מעדיפה סדר יום קבוע, יציב, שנותן לי שקט. לכן בטח כבר הבנתם שפתאם לראות את מודעת האבל שלי מבלי שבכלל מישהו טרח ליידע אותי על כך – הוציאה אותי משלוותי.

    מה ששיגע אותי עוד יותר היתה העובדה שכל המכרים הרגילים, מכל החנויות שבדרך לבית הקפה, כמו גם יושבי בית הקפה, הנידו ראש בחיוך ואמר ו 'בוקר טוב', כמו שהם עושים בכל בוקר כבר 30 שנה. אף אחד מהם לא אמר לי מילה על זה שאני בעצם מתה. איש מהם לא שאל ממה התפגרתי ככה פתאם, או אם יש הסעה לבית העלמין. כלום. עולם כמנהגו נוהג בעוד אני כנראה מתה.

    הזמנתי את ספל ההפוך-על-סויה הרגיל שלי וישבתי לעלעל בעיתוני הבוקר, כשראיתי מודעות-אבל עם שמי ועם כל הפרטים שכבר ראיתי על עמוד המודעות הסמוך. נשמתי עמוק. כן כן, עוד הצלחתי לנשום למרות המצב המשונה שבו הייתי, ואולי זו גם איזו הוכחה קטנה שאני לא לגמרי מתה? לא יודעת. לא בטוחה. כי כתוב בפירוש במודעה, וזו מודעה בעיתון, ואני, מגיל צעיר מאד, למדתי להאמין למילה הכתובה. אבא שלי תמיד כשהיה רוצה לשכנע אותי במהלך ויכוח בינינו, או שרצה לחתום שיחה, היה אומר: 'זה היה בעיתון'! נו, ואחרי אמירה כזו אין בכלל מקום לספקות. זה היה בעיתון ולכן זה שריר ובריר וקיים. רק משבגרתי, וצחוק הגורל שבעשרות השנים שיבואו מצאתי את פרנסתי בתקשורת הכתובה, נוכחתי שלעתים לא היה לדברים הכתובים בעיתון שום קשר למציאות או שהיה איזשהו קשר קלוש ולא רציני. אבל: זה היה כתוב. בעיתון.

    אז בקיצור, עכשו זו כבר עובדה מוגמרת כי המודעה הזו היתה בשלושת עיתוני הבוקר. גם ברציני שבהם, או לפחות זה שחושב שהוא הרציני שבהם. אמא'לה, אני מתה. אז מה עושים עכשו ואיך מתארגנים ל'אירוע' של שעה 3?! בכל זאת משהו חד פעמי ואף אחד לא הכין אותי לסיטואציה ביזארית כזאת. אם כי סביר להניח שאני כבר אסתדר. כמו תמיד. שהרי לא אלמן ישראל. אבל רגע, יש פה אלמן בתוך העסק הזה. הוא יצא היום מוקדם לרופא והבטיח לחזור בזמן. כמו בכל בוקר. והוא באמת הגיע בזמן והצטרף לקפה ופתח את עיתוני הבוקר וקרא כותרות, והעיר הערות, וחיכיתי מתי יגיע למודעות-האבל שלי – אבל כלום. לא אמר מילה. דיבר איתי כאילו הכל כרגיל, ועוד עשה תכניות לערב, וליום המחרת. ואחר כך נתן לי נשיקה והלך לעבודה. ואני אמרתי לעצמי שאחכה לשעה 3 ונראה מה קורה. והתכוננתי, והתלבשתי בהתאם, חליפת מכנסיים בגווני אפור כי לא צריך להגזים עם השחור, ולא שכחתי צעיף תואם, לכתף הריאומטית. ובשעה היעודה יצאו כל בני משפחתי האבלים, האלמן ואיתו הילדים יורשי העצר וגם והנכדים הבוגרים יותר, ונכנסו למכוניותיהם ונסעו לעבר בית הקברות כשאחריהם אוטובוס מלא בשכנים מהבניין ומכרים מהשכונה. עמדתי בצד והשקפתי על המתרחש לנגד עיני. הם היו עסוקים בקבורתי. הטכס עצמו היה קצר, ענייני ומכובד, כמו שאני אוהבת. טוב שלפחות זכרו את זה. בלי יותר מידי הצטעצעויות ודרמות וסצנות בכי מיותרות. רוצים לבכות? בבית! עם עצמכם. לא צריך לזה קהל. ואז הניחו אבנים קטנות ופרחים,  ולחצו ידיים ונסעו הביתה ל'שבעה'. אני נשארתי עוד כמה דקות לבד, ליד הקבר הטרי שבו הוטמנתי רק עכשו והכל כל כך טרי. איש מהם אפילו לא שם לב שאני שם, ליד הקבר הטרי, אשה באפור עם צעיף שמוט על הכתף הימנית. בני המשפחה שלי היו שקועים באבל שלהם, אולי במחשבות עלי, אבל זה לגמרי לא בטוח. ואני חשבתי לעצמי שבעצם מרגע זה ואילך אף אחד לא מחפש אותי יותר, אף אחד לא צריך אותי יותר, הם מכסימום יבואו פעם בשנה לקבר ובהדרגה יפסיקו גם את זה כי כמה אפשר לדבר לאבן. ופתאם הבנתי שמעכשו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. כל מה שרק עולה בדעתי. ועם תחושת חופש חסרת גבולות נסעתי לשדה התעופה 'בן גוריון' וקניתי כרטיס טיסה 'הלוך' ליוון ובדרך לשם כבר הרגשתי בפה את עקצוץ האוזו 'צנטלי' שאני אוהבת וצלילי בוזוקי התנגנו לי בבטן.

    ====================================================

    נעמי לבנון-קשת

    עיתונאית מעל 40 שנה, עורכת, ביוגרפית ומשוררת. ספר ראשון "הרווח שבין המלים", ראה אור ב-2016 (מדיה 10). פרסמה שירים באנתולוגיה בעריכת יחזקאל נפשי. שירים נוספים התפרסמו בעיתונים ספרותיים שונים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בעיות זהות

    גד קינר קיסינגר
    מָה בְּעֶצֶם קָרָה לְסוּס הָעֵץ הַטְרוֹיָאנִי אַחֲרֵי שֶׁהַלּוֹחֲמִים הַיְּוָנִיִים הֵגִיחוּ מִמֵּעָיו?...

    קרני השמש

    רתם אלדר היבש
    קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מְבַשְּׂרוֹת רָעַב פּוֹסֵק מֵחֲשֵׁכָה אוּלַי עֵינַיִם מְפִיחוֹת תִּקְוָה. כְּבָר...

    לזכרו של נתן זך

    רן יגיל
    נתן זך (2020-1930), שנפטר עתה, ביקש בשנות החמישים לשבור את ההגמוניה...
    דילוג לתוכן