close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אל האור

    ספיה דיו־הנס | סיפורים | התפרסם ב - 25.03.21

    אני עכשיו כותב סיפור אחד, לתחרות הזאת, אשר היא נערכת. ומדוע אעשה כך? הרי ממילא היה הסיפור נכתב.

    אני רואה לנגד עיניי קניון. אני חי בקרית־גת, עיר אשר יש בה: קניון. בעיר קרית־גת, הקניון הוא קניון אמיתי. ואילו זה הקניון, דמיוני הוא. פרי דמיוני, אני, הכותב, על מנת לזכות בחיים.

    הקניון אינו גדול יחסית לאחיו הגדולים ממנו, כגון אותם קניוני ענק, אשר ידועים לחוקרי הקניונים, והם מכילים בתוכם חנויות, מסעדות, ומקומות בילוי אחרים. למשל, שירותים ציוריים. אני אומר כך בגלל הציורים, שיש בהם, באדיבות אנשים בעלי־צרכים. אנשים. אנשים מיוחדים.

    הקניון נועד לרווחתו של האדם, שיוכל לאכול בו, על מנת להרגיש כיצד אנו אוכלים. וכן על מנת להירגע מהקנייה האחרונה. לשתות דבר־תוסס או "ממסטל", וכדומה. וכן כדי לשוטט. אחרי שפטפטנו, נעבור, ברשותכם, אל הסיפור עצמו, אשר לשמו התכנסתי כאן, אני, לבדי, אדם לבדו, בתוך עיר קטנה.

    אם כן, הסיפור מתחיל בכך, שאדם ממין אנושי, מסוג שאינו דווקא אישה, נכנס לתוך קניון, שאינו אלא מבנה, והעיקר בו האווירה, המכוונת לקראת מטרה, והיא: הגדלת רווחיהם ורווחתם של הוגי הקניון, ומפיקיו הרבים. ייתכן כי אחד הוא, ההוגה והמפיק, אך איני יכול להרחיב עוד בנושא. ממילא זה לא קשור לסיפור קשר מהותי. שמו של האיש… עליי לבחור לו שם. שיהיה יהושוע.

    או איתמר. אנסה להחליט בהמשך. איתמר בקניון. נשמע כמו סיפור־ילדים, על איתמר המחפש בקניון חבר חדש. מחפש ומחפש לו חבר אמיתי. וכיוצא בזה חרוזים. גם אני ילד הנני. אלא שגדלתי בינתיים, ונעשיתי לאיש מן המבוגרים.

    ואילו יהושוע, מה יש לו לחפש כאן? אינו אלא דמות, העושה ככל יכולתה למען הסיפור. אין לו אינטרס פרטי, אלא שתוך כדי הפעולה מתלהב הוא מאד, ושוכח את המטרה הראשונה שלשמה נוצר. לפעול בעולם של עלילה.

    נתחיל, למשל, בבדיקה הביטחונית. "שלום לך, מר שומר־הסף של הקניון הקטן הזה. התואיל בבקשה לבדוק אותי? חשוד אני מאד־מאד בעיני עצמי, על אחת כמה וכמה בעיני המתבונן, הלוא הוא אתה, השומר, המתבונן בי בחשד כל כך גדול… לו היה עמי תרמיל, פותח הייתי מייד את תרמילי הרך והנקי בפניך, אדוני הנכבד, כדי להראות לך, כי ריק אני מתוכן, וכי אין לי כל תכניות, ברורות יותר או פחות, להרוס לאבד ולהשמיד. בוא, מר שומר, בוא, אל תיקח אותי ללב. קטן עליך, אני ושכמותי. הנה ממחטה. קח. אנא. אתה כנראה באמת מתרגש. קרה לי גם, פעם, כשחתכתי בצל לבן, וחשבתי, לו חותכים היו הבצלים הלבנים אותי…"

    וכעת, כשנכנסנו יחד עם איתמר אל הקניון, אנו מוכנים למפנה דרמתי בעלילה הקטנה הזאת, כלומר: עלילתו של איש שנכנס אל תוך קניון. העניין הוא כזה: איתמר פוגש את סבתא של איתמר.

    "יהושוע, יהושוע," קוראת סבתא אליו, כדי שישמע אותה טוב יותר. אוזניו קולטות את קולה של סבתא. הוא אומר לה, בענווה גדולה, "הנני," ואילו היא, מתרחשת אט־אט לכיוונו, כדרכן של סבתות כאלה ואחרות, להתרחש אט־אט לאיזה כיוון, כאשר הן נמצאות בתנועה לעבר מטרה ברורה. ברורה יותר או ברורה פחות.

    הנכד של סבתא, הנכד יהושע, מטיל ספק סביר בכל זה. הוא מתבונן בגופה, המזדקן תוך כדי הליכה, ודורש בשלומה. "דורש אני, סבתא, דורש אני בשלומך," דרש יהושוע וחיכה לתגובתה. בינתיים איתמר חשב על משהו. היה זה דבר של מה. בכך אני בטוח, אלא מה הוא דבר זה, שעליו חשב הנכד יהושוע, כעת איני יודע. אולי ייוודע לי, ואומר.

    נראה כי העלילה מסתדרת יפה מאד. מזל. כעת יהושוע מרגיש כאחד האדם. מטייל הוא עם סבתא, אוחז בידיה הרבות, מקבל ממנה מתנות קטנות: חיוך, נשיקה, ביסקוויט עתיק, שכבר טבל פעם בכוס התה של סבתא, והספיק להתייבש מאז, ולהתקשות מחדש, כלומר, לכאורה, אלא שמדובר בכל זאת בדבר משומש. כמה טוב כעת. אפשר להמשיך ולספר את הדברים כפי שקרו. על פי סדר ההתרחשות. אלא שעליי לנשום תחילה מספר קטן של נשימות.

    מוזר הדבר, בלי אוויר פתאום מחניק כל־כך. ואילו האוויר עצמו, בשפע, סביבנו, וכבר הספקנו לשכוח מקיומו. מחליטים הם ביניהם, נכדהּ של סבתא וסבתו של הנכד, כי טוב יהיה לזוגיות שלהם, החדשה, המתחדשת, הפורחת, המלבלבת, להיכנס יחד, שניהם, אל תוך אחד מאותם אולמי קולנוע מפתים, אשר אכן היו־גם־היו בעולם המציאות של הכותב, ונעלמו ממנו, למרבה הצער, למשל בקניון הקטן בעיר הקטנה, קרית־גת, אך כאן, בסיפור שלנו, הנה כך, דווקא כך. אפשר ואפשר.

    אכן, מה טוב יותר לאנשי העלילה שלנו הקטנה, מישיבה פשוטה באולם החשוך, השקט, הנקי, המאוורר, הנסתר, מעורר המחשבות והנמנום, לשקוע לאט לאט בעניינים ההם, המוצגים כל־כך יפה, ומופקים, מבוימים, ואף מצולמים ביד־נעלמה.

    "טוב לנו, נכון?" מעיר האיש בעל השם המתחלף. "טוב, טוב," עונה סבתא, בסבלנות רבה, אך לא רבה מספיק. סבלנותה פוקעת בדיוק כאשר קורעים מעליה את הכרטיס. יש בזה משהו. אך איני יודע מה הוא בדיוק. גם במותו של אדם קורעים דברים.

    וכעת, הבה ניכנס יחד עם שני הגיבורים אל תוך זה האולם החשוך, שעדיין הוא מואר פה ושם, על מנת שיוכלו העוברים והיושבים ליהנות מכל מה שנראה, נגלה לעין, מפתה, מסיח את הדעת. "את אוהבת להיות פה אתי?" לוחש אליה יהושוע הקטן, אשר כבר נכנס אל הקניון, והוא בתוכו, ובמקרה גם פגש ונפגש, והוא כעת נמצא יחד עם סבתו האוהבת, גברת…

    מה השם שלה בדיוק? משהו שמזכיר אבטיח קריר בקיץ, או שועל נמלט ביער. שם שאינו ארוך כל כך, למשל שרה. "כן, זה בסדר מבחינתי, העיקר שאתה כאן, איתי," לוחשת היא בחזרה, ואומרת לו תודה, על תשומת הלב, ועל האהבה.

    מה יש בו, בסרט הזה המוקרן, ובכן, בני אדם. הם אוהבים, אבל מתאכזבים. פתאום קורה משהו שמשנה הכל. משהו שתלוי במזל, אך גם בפתיחות הלב לקבל דבר חדש שלא חשבנו עליו לפני כן. הופתענו, ובכל זאת החזקנו מעמד, בהיותנו אוחזים באיזו תקווה צדדית, שכעת קמה לתחייה, והיא גורמת לסוף של הסרט להיות טוב. מרגיע. מעורר דמעה צלולה. וגם ביציאה, עדיין אפופים הנמצאים והנמצאות איזו מין תחושה של חוויה מתוקה.

    "טוב, וכעת, האם אנחנו נבחר לאכול גלידה?" יהיה רגע בו יצטרך הסיפור הזה להגיע לאיזה פיתרון, ניתוק הכותב מן־הקורא, בהנחה שאכן ישנו אחד כזה. "אני צריך לגשת אל הנוחיות. שירותים ציבוריים. בית־השימושים־המשתנים. אני חייב. עכשיו. אחרת, לעולם לא."

    הוא מבקש בנימוס להעדיף כעת מקום אחר על פני מקום הימצאו הנוכחי, כלומר, להימלט אל פרטיותו. כלומר, רגעים לא קצרים במיוחד. כאלה מין רגעים שיאפשרו לו להבין סוף־סוף את תוצאותיו של תהליך, וכמובן, גם את עצמו.

    "כן, בטח, אני אחכה לך, נכדי האהוב, לך בשלום ותחזור אליי שלם יותר, נקי יותר, ומרוצה." בדרכו הלאה משם מדמיין יהושוע, או שמא איתמר, כי הוא מין פרפר קטן, כחול, שמרחף בקלילות בוטחת בין פרחים בעלי צבעים זוהרים, בוהקים בשמש, כנפיו מלטפות את האוויר, וסביבו חרקים קטנים יותר, או אף גדולים ממנו, חיים את חייהם בנימוס רב, בתוך סבך הצמחייה האופף אותם בהתרוננות אביבית מעוררת פשטות ושמחה.

    הנה כך עושה הוא את דרכו, כשהוא נכנע אט־אט לדחף הבסיסי שהוא חש, לאפשר לגופו לעשות כרצונו של האל, אשר ברא אותנו חלולים ונבובים, חסרי חוליות, ונכנעים לפרסומות־הענק, הגועשות אלינו מכל עבר, אל עינינו. ואל אוזנינו. ואל תוך חושים אחרים, של טעם, וריח, ומחשבה.

    אכן, חוויה מעוררת סיפוק, כך הרגיש הוא בשובו אל סבתא, והיא, זרועותיה פרושות אליו באהבה גדולה. "כל הכבוד לך, אדוני היקר, יקירי, אתה נראה מצוין. אתה נראה לי מוכן לגלידה."

    גלידה? כן. גלידה. בסך הכל גלידה. ובכן, מה בכל־זאת למדנו בסיפור הקצר הזה? למדנו, שאי אפשר לדעת מה יקרה כשנכנסים אל תוך קניון מואר, או אל תוך מערה טחובה, או כשנכנסים אל תוך קשר מלהיב עם אדם מן הסביבה, או אל מסגרת שמבטיחה לנו תעודה והכרה, ופרנסה בטוחה. אף למדנו, כי תמיד בסוף, באיזה רגע, אכן תגיע הגלידה, ועל כן: להתייאש כבר בהתחלה, זהו פיתרון זול וזמין, אך כנראה אינו מספיק מתוחכם, ולאו דווקא במיוחד מתאים, למקריות הזאת הסתמית, שיש בה כל כך הרבה אירועים קטנים, החלטות לא־חשובות, שמצטברות, באין־רואים, לכדי דרך אישית, פנימית, מכוונת אל מטרה שכנראה לעולם לא נבין.

    הדרך שמובילה אותנו אל הליכה נכונה יותר ויותר. אל משמעות נטולת מילים, והיא כשלעצמה… טעם החיים!

    "טעים לךְ?" שואל אדם זה, האוחז בידו גביע עמוס גלידה צבעונית, את האישה הקשישה הזאת, המביטה בו מעבר לגביע המלא, הגדוש תחושה של עתיד מבטיח. "טעים לךְ?" מבקש הוא לדעת ולהבין. "את נהנית?" ממשיך לחקור, על מנת שיוכל סוף סוף להחליט, האם היה כדאי, האם עשה בחוכמה כשבחר להיכנס אל הקניון הלוהט.

    "שתוק־נא כעת, עכשיו, והתרכז בבקשה. ראה את העונג הזה שלנו, ראה אותנו, שנינו, מפהקים יחד, עוצמים את עינינו הרכות, ואני, סבתא אחת קטנה בעולם הגדול, בכלל לא ידעתי, שתהיה לי, דווקא היום, מן הזדמנות יפה כזאת."

    כן, הסוף הזה אינו סוף רע במיוחד, אני כך חושב. גם אין בו איזו אכזבה מוזרה, או התנפצות רועשת של תקווה, שהיתה ואיננה. הים ימשיך לפלוט את גליו העליזים אל החוף השומם, ואנשים ימשיכו להיכנס שוב ושוב אל הקניונים הרחוקים והקרובים, בתקווה לצאת מתוכם, כשבידיהם אוסף מרשים של שקיות וקופסאות, וחוויות, ותחושות, והכי חשוב, שקט. השקט הזה, העומד לבדו אל מול כל ההצעות המפתות.

    אני רוצה להודות למי שטרח וקרא מילים אלה, שנכתבו בהזדמנות חגיגית זו, של תחרות, מילים שבחרתי בקפידה, אות־אחר־אות, למען תהיה יצירתי מעוררת כלפיי אהבה, שפותחת ונפתחת, ומתפתחת, ככל שיתיר לנו הזמן, והשעון.

    ספיה דיו־הנס

    ספיה דיו־הנס, בן 47, מקרית גת. בזמן הצבא התחולל אצלי משבר, שהסיט אותי מהכיוון המתוכנן של החיים, ועדיין, 28 שנה אחר כך, אני בדרך (אל האור). בשנת 2006 ערך עבורי פרופ' מוקד את ספרי "פקלאות", ספר פרוזה, שלא נקלט, ככל הידוע לי, בקרב ציבור הקוראים והקוראות.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הכישרון לרוע

    יוסי וקסמן
    כשהתעוררתי הושיבו אותי על כיסא נצרים בָּלֶה. בחוץ נורתה ירייה, ותכף...

    אחות לנו קטנה

    שי מרקוביץ'
    למרות שלא זכתה להצלחה כמו שתי אחיותיה הגדולות, שרלוט ואמילי, גם...

    ממרומי המאה – נבואה בוערת שלא התמהמהָה

    הרצל חקק
    מאה שנים לרצח ברנר – 2 במאי 1921 מאה שנים חלפו מאז...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית