close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אלף מילים על נחיתה ללא המראה

    אורציון ברתנא | סיפורים | התפרסם ב - 18.01.21

    יוני יושב בבית-קפה בשדרות רוטשילד, שקוע בספל שלו כמו כל בוקר. זה זמן לא רב אחרי שהוא נחת. הטיסה עצמה הייתה הפעם קצת מוזרה. אני אומר בעדינות קצת מוזרה, כי הוא לא זוכר שום דבר מהטיסה, חוץ מאור לבן על כל המושבים והרבה אנשים שהוא לא מכיר. הסטטיסטיקה אומרת שהרבה אנשים לא זוכרים הרבה מהטיסה, אפילו לא דבר מהטיסה, אפילו לא זוכרים שהם טסו. הרבה זה אולי אפילו שמונים אחוזים מהטסים. ההסברים לכך שאינם זוכרים מתפלגים בערך כך: חמישה אחוזים לא זוכרים משום שהם טסים הרבה. עשרים ושלושה אחוזים משום שהם מדברים כל זמן הטיסה. ארבעה עשר אחוזים משום שכל הטיסה הם מבקשים מהדיילות עוד קוקה קולה. יש עוד עשרה אחוזים שמבלים בשירותים כל זמן הטיסה, או כמעט כל זמן הטיסה, מסיבות שונות. והשאר, כנראה, לא זוכרים את הטיסה מפחד, אבל הם לא מוכנים להודות בכך. כמובן חוץ מאלה שמודים שאינם זוכרים דבר, אבל אומרים שזה בגלל שהם מדברים כל זמן הטיסה, והם בכלל שייכים לאחוזים של אלה שלא זוכרים את הטיסה לא בגלל הפחד, אלא משום שהם מדברים כל הזמן. וזה לא נכון, כפי שמוכיחים מחקרים סטטיסטיים אחרים. אבל יוני לא שייך הנה, לקבוצת הפחד. הוא בכלל שייך לזוכרים. כלומר, למרות שהוא אומר שהוא גיבור, הוא בהחלט מפחד כל זמן הטיסה, אבל זוכר היטב את הטיסות שלו. ואת הטיסה האחרונה הוא לא זוכר, למרות שטס. ובזה שהוא טס הוא בטוח, למרות שהוא לא זוכר את זה.

    המלצרית ניגשת אליו ושואלת אם הוא רוצה עוד קפה. לא, הוא אומר, למרות שהוא רוצה. צריך לחסוך בהוצאות. בזמן האחרון הוא לא עושה שום דבר בעניין הפרנסה, וזה יכול להיגמר לא טוב. אפילו לחשב כמה כסף נשאר לו יוני לא רוצה. בוודאי שהוא לא רוצה לגשת לשיחה ידידותית עם מנהל הסניף של הבנק. אז בינתיים הוא מסתפק בכך שהוא חוסך. בבוקר, כשהוא הולך לקפה שלו, כלומר בבקרים שהוא נמצא כאן, כשהוא לא טס, הוא משתדל לחסוך בהוצאות. הוא מסתפק בקפה אחד. אבל בטיסות זה אחרת. שם הקפה הוא על חשבון הכרטיס. אתה טס ומקבל מהמלצריות כמה קפה שאתה רוצה בלי להוסיף כלום. כמו בטיסה האחרונה. בעצם לאחרונה חל שינוי בכללים, הכרטיס נעשה יותר זול, אבל עבור כל כוס מים, ובוודאי עבור קפה, צריך לשלם. מה היה בטיסה הוא לא זוכר, אבל מתי היא התקיימה, לפני שהכללים השתנו או אחריהם? זהו, הוא לא זוכר אותה בדיוק, וקשה לו לקבוע.

    עכשיו הוא מנסה להיזכר לאן טס, איפה היה. שום דבר. שום דבר אינו זוכר. רק אור לבנבן ואנשים שיושבים בכיסאות של מטוס סביבו. וגם המעבר. כמו בטיסה. אבל לאן טס? איפה היה? שום דבר. הוא פונה אל המלצרית שעדיין קרובה אליו ושואל אותה אם יש לה דקה פנויה. אולי ישתו יחד משהו. שרון, קוראים לך, נכון? הוא שואל. והיא אומרת לו שכן, שיש לה זמן להחליף כמה מילים, אבל לא לשבת ולשתות. והוא כמעט רוצה לשאול אותה אם היא, שרואה המון אנשים כל יום כאן בקפה ושומעת כאן כל יום המון סיפורים, מכירה מקרים של אנשים, כלומר אנשים רגילים כמוך וכמוני, שטסים ולא זוכרים בכלל איפה היו, אפילו בקושי זוכרים שבכלל טסו. אבל זה יישמע לא נעים, ואולי היא בכלל חוסכת לטיסה, רוצה לצאת מפה, ונשאר לה עוד זמן לחסוך וזה יהיה לא נעים להזכיר לה זאת. אז הוא עוצר בעצמו ורק אומר שהוא מבקש את החשבון ולוקח את הספר וקם. המלצרית אומרת לו שהיא כבר מביאה את החשבון, אבל שלא ייקח את הספר, הספר שייך לקפה.

    כן, אומר יוני למלצרית, בעצם שרון שמה, או ג'ודי, זה לא ברור, אבל זה הספר שלי. עובדה, אני מכיר את הספר הזה, אני כבר קראתי אותו,  אני בטוח בזה. את הספר הזה של אתגר קרת קראתי וגם נהניתי ממנו מאוד. הוא גאון האיש הזה, אומר יוני, כולם אומרים ככה. אז ספר לי משהו ממנו, אומרת המלצרית ליוני, אתה יודע מה, אני אעשה לך הנחה, היא אומרת, אני מסתפקת אפילו בסיפור אחד. ספר לי סיפור אחד ממנו. יש לה גוף גבוה כזה ומתנשא והיא לא נראית משקרת, ויוני שקרא בספר הזה כל הטיסה האחרונה, ואחר כך הביא אותו הנה אתו ישר משדה התעופה, יוני מנסה לזכור ולא מצליח אפילו סיפור אחד. מה, לעזאזל, כתוב שם, הוא חושב לעצמו בייאוש. שום דבר הוא לא זוכר, חוץ מהעטיפה שמצוירת דווקא יפה. מטוס וחלונות של מטוס. נראה שהם נוחתים למשהו בציור. אולי לאיזה ים. יש שם אדום. אולי שריפה. אבל שריפה וים? בעצם אפשר להישרף לפני ששוקעים בים. ושם, בציור, בחלון של המטוס בציור, יושב שם מישהו בחלון העגול של המטוס. רגע, אולי זה הוא עצמו, אולי זה יוני.

    הוא מקרב את העטיפה אל פניו רק כדי לראות שהראש המתולתל שם בחלון העגול הוא חסר פנים בעצם. אם ככה, זה לא יכול להיות הוא. ליוני יש פנים. בזה הוא בטוח. ליתר ביטחון הוא ממש לעצמו את הפנים. אולי צמח איזה פצעון מאחורי האוזן, והשפתיים שלו אף פעם לא היו שוות מצד שמאל ומצד ימין של הפנים. טוב, את צודקת, הוא מלמלמל ומתפתל באי-נוחות, הסנדלים די לוחצים לו. אבל אני מוכנה למכור לך אותו בחצי מחיר אומרת לו המלצרית. הוא חושב שקוראים לה ג'ודי. השם הזה מתאים לחיוך הנוח אבל מאיים במרומי המטר שמונים שלה. קניתי אותו באיזה מבצע של שבוע הספר של ספר אחד ועוד אחד חינם, משהו כזה. יש המון מבצעים כאלה, ואתגר קרת מככב בהם. טוב, טוב, כמה הוא עלה לך, הוא שואל, למרות שהוא לא בטוח שהיא לא מתכוונת להרוויח עליו משהו. רק שלושים שקלים היא אומרת, ומוסיפה, ועוד חמישה עשר הקפה.

    אחרי שהוא משלם ומסתלק עם הספר, שרון אפילו לא מחייכת. שוב בא עם הספר שלו שמצוירת בו איזו נחיתה, ושוב מספר לה שהוא נחת עכשיו ממש מטיסה רחוקה אבל לא זוכר שום דבר ממנה. טוב, גם את הספר הוא לא זוכר. עובדה, היא מצליחה למכור לו כל בוקר מחדש את הספר שהוא מביא אתו. וחוץ מזה, שלשום, כשלא שם לב, היא לקחה לידיים את הספר. באמת, אין שם שום דבר שאפשר לזכור. איזה קובץ סיפורים של איזה אתגר קרת. אבל הציור על העטיפה באמת יפה. מין מטוס עם אילו חלונות עגולים. ציור יפה של נחיתה שלא הייתה לפניה שום המראה. ממש נחיתה ללא המראה. יושב איש, במטוס. אולי הוא עצמו מצויר שם, זה שבא כל בוקר עם הספר לקפה. בסך הכול חבל שהוא כזה, כי דווקא יש לו שפתיים מאוד יפות.

    אורציון ברתנא

    אורציון ברתנא הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת חיפה, בטכניון, באוניברסיטת אריאל ובמכללת סמינר הקיבוצים. באוניברסיטת אריאל הקים את המרכז ללימודי יהדות והומניסטיקה. כמו כן, שימש עורך של מספר כתבי-עת, ביניהם "מאזנים" וכתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים. כיום הוא עורך את כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה וכן הקים ועורך את "מורשת ישראל", כתב-עת מחקרי ליודאיקה. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (2000-1995) ונשיא הסניף הישראלי של פא"ן (2002-2001). כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים, ביניהם יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות (2015-2011) וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים (2016-2012). ברתנא פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שני רומנים, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. ספר מחקר שלו, "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" ראה אור ב-2014 בהוצאת כתר. ספר שירים חדש שלו, "אחרי הגשם, שירים חדשים ומבחר שירים: 2014-1964" ראה אור ב-2015 בהוצאת קשב לשירה. "בסיפור עצמו", רומן חדש שלו, ראה אור באפריל 2019 בהוצאה משותפת של עמדה ושל כרמל. יצירתו ועבודתו הספרותית זכו בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, אוקראינית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, גרוזינית (גיאורגית), שבדית, רומנית וקרואטית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 0
    • 2

    תגובות


    8 תגובות על “אלף מילים על נחיתה ללא המראה”

    1. זיוה הגיב:

      נהדר אנחנו בדיוק נמצאים בנחיתה ללא המראה. מתי נמריא כבר?

    2. דבורה הגיב:

      נו…אורציון…בכל זאת חוש ההומור שלך מצליח לחלחל בעדינות ותחכום לסיפור כזה מיוחד. נהניתי ממש. תודה על השיתוף.

    3. אורציון ברתנא הגיב:

      לאחר שננחת נחיתה רכה, נוכל להמריא בבטחה.

    4. אורציון ברתנא הגיב:

      תודה דבורה. ללא חוש הומור, אבדנו.

    5. דדי פלינט הגיב:

      מחר, היא אומרת, מחר אבקש ממנו שיקח אותי לטיסה. כן, עם האור הלבן על כל המושבים.

      יופי של סיפור, אורציון.

    6. אורציון ברתנא הגיב:

      תודה, דדי.

    7. מידד הגיב:

      מאוד מדבר אלי
      גם הפעם הסיפור החלומי והמהורהר הזה עושה לי אסוציאציה לשיר A day in life של הביטלס

      https://youtu.be/UYeV7jLBXvA

    8. אורציון ברתנא הגיב:

      אולי אנחנו באמת חיים במין לולאה (לופ), חוזרים על אותם הדברים שוב ושוב, מבלי לתת את הדעת, אלא רק משהו בתחתית החוויה שלנו רומז לנו על זה, לא באופן ישיר אלא "באלכסון"?

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שני שירי אלְפִּים

    שחר שמאי
    הַיְּהוּדִי הַיָּשָׁן עִם הָאַף הַנִּשְׁרִי שׁוֹכֵב לוֹ דּוֹמֵם בֶּהָרִים הוּא כְּבָר...

    בעקבות מרסל פרוסט

    שי מרקוביץ'
    הרבה אומץ יש להם, לצרפתים. רבים התחילו לקרוא את החיבור המונומנטלי...

    אתנה

    ינון יהל (בן אור)
    הָעַיִן הַמְשַׁקֶּרֶת מוֹלִיכַת הַשּׁוֹלָל הָאֹזֶן הַמַּטְעָה וְהַמַּגָּע הַמְרַפְרֵף אַךְ הַתְּחוּשָׁה הַנֶּאֱמָנָה...
    דילוג לתוכן