אלוהי משה רבנו דואג גם לפרטים הקטנים ביותר. אחד מקווי ההיכר הבולטים והמפתיעים ביותר בחוּמש הוא הטווח העצום של הנפלאות והפעולות של אלוהי משה רבנו – כלומר, של האל שהתגלה למשה ומתדרך אותו.

הרי, מצד אחד, האל הזה מופיע באורח המופשט והנשגב ביותר, החל מהדגרת עצמו כ"אהיה אשר אהיה" (זה לך מהכרזתו: "כה תאמר לפרעה מלך מצריים, אהיה אשר אהיה שלחני ארוך יותר") – והוא גם מתגלה למשל בבערת הסנה, וכמובן בקריעת ים סוף. אולם, מצד שני, זהו גם אל שלפחות בדיוניו ותורתו של משה עצמו דואג לכל פרט קטן, הכרוך בפולחנו ומפרט את הוראותיו למשה ומתדרך אותו עד דרגה מיקרוסקופית ממש.

אם עוד יכולנו לקבל כמובן מאליו כי האל ה', בורא שמים, אדם וטבע, מנחה את משה לגבי עצם יצירת מקום פולחן, קודש הקודשים, כבר במדבר סיני, הרי נראה מוזר קצת, אם לדבר גלויות, כי האל ה' עצמו צמחה את משה לפרטי פרטים קטנים. למשל באיזה שמן צריכים להיות בלולים הקורבנות, מה צריך להיות צבע הבד שחייבים לכסות בו את לכלי הקודש, ועוד ועוד.

אולי יכולנו לצפות כי האל ה' יסתפק בהנחייה כי באוהל מועד וסביבו יסבו הלווים לפלגיהם. אולם אלוהי משה דואג לפרטים רבים לאין ערוך יותר מזה: למשל, באיזו זווית מדויקת באוהל מועד צריכה לעמוד כל משפחה ממשפחות הלווים. אכן, זהו אל שכבר מלכתחילה משגיח על פרטים רבים של נוהג ומצוות. הבדלות והפרטות מדויקות בין בע"ח כשרים ולא כשרים למאכל הן איפוא רק פן אחד של דאגתו המתמדת לפרטים.

לפיכך מותר אולי לחשוב בצדק שהפירוט האינסופי של דינים ומנהגים בתלמוד כמעט 2000 שנה מאוחר יותר ולא רק המשך של דאגה אינסופית של אלוהי ישראל לפרטיהם הקטנים ביותר של מנהגים – וקו היכר זה אופייני לאלוהי ישראל לא פחות מחיבתו למשה רבנו עצמו – חיבה שאמנם לא היתה מספקת על-מנת שיעניק למשה חיי נצח בצילו.