אורובורוס ("בולע זנב" ביוונית) הוא סמל עתיק בצורת נחש הבולע את זנבו. הסמל, שמקורו במצרים העתיקה, ייצג לאורך ההיסטוריה נושאים, כמו מחזוריות אחדות בראשיתית, התייחסות עצמית ועוד. דימוי זה שימש גם את אריק גלסנר, מבקר הספרות של "ידיעות אחרונות", בבואו לבחור את השם לספרו האוטוביוגרפי – "מדוע איני כותב", שיצא באחרונה בהוצאת הבית, "ידיעות ספרים".

עלילת הספר מוצאת את אריק לפני כ-15 שנה, בגיל 30, כשהוא עומד לפרסם את רומן הביכורים שלו. לכאורה, זהו מאורע מאוד מרגש וגם משמח, אלא שבמהרה מבין גלסנר שדווקא התקופה הזו, שבה הוא תולה תקוות גדולות, הופכת למייסרת ביותר בחייו הבוגרים. ב"מדוע איני כותב" מבקש גלסנר לחזור אל אותה תקופה; הוא חש כי דבר-מה משמעותי מאוד נחשף במהלכה. הוא נע בין תל אביב, עיר מגוריו, אל הכפר הדתי שבו גדל וחזרה, מהבגרות אל הילדות ומאהבת ילדות כאובה אל ניצני אהבה חדשה. ההתבוננות בתקופה הסוערת ההיא תאפשר לו, אולי, לענות על השאלה שבכותרת הספר.

בין צבא לישיבה

גלסנר (44), נשוי ואב לבן ובת קטנים (בן שלוש ובת שנה), גדל כבן בכור מבין חמישה למשפחה ציונית-דתית בכפר הרא"ה – והוא מעיד כי מאוד אוהב אותו עד היום. אביו, משה גלסנר ז"ל, בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים, היה ממייסדי תנועת התחייה, שקמה כדי למנוע את הנסיגה מסיני לאחר הסכם קמפ-דייויד בין ישראל ומצרים, וב-1982 המשפחה אף התגוררה חצי שנה במושב ליד העיר ימית.

גלסנר למד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, רצה להיות רב כשיהיה גדול, ואף החל ללמוד בישיבה הגבוהה בבית אל. אך אבוי, במהלך הלימודים הוא גילה את עולם הספרות, ולאו דווקא דתית, וייעודו בחיים נטל כיוון שונה. באותה התקופה החלו לכרסם בו גם ספקות לגבי האמונה, שנמשכו כמה שנים, כשגלסנר נע בין צה"ל לישיבה (הפעם ישיבת הסדר באור עציון).

אריק גלסנר

גלסנר השתחרר מחיל השיריון בגיל 24 ופנה לאקדמיה. הוא למד לתארים הראשון והשני בתוכנית המצטיינים הבין תחומית של אוניברסיטת תל אביב; את הדוקטורט, שעסק בביקורת הספרות הישראלית, עשה באוניברסיטת בר אילן. כיום מלמד בתכנית לתואר שני בתיאוריה ומדיניות של האמנויות ב"בצלאל". פרט לכך, הוא גם מרצה ב"בית אריאלה" בתל אביב ובמקומות נוספים על ספרות עכשווית. בעבר כתב טורי תרבות אישיים ב"מקור ראשון", אחר כך שימש כמבקר ספרות ב"מעריב" וקצת ב"הארץ", והיום, כאמור, הוא עוסק במלאכת הקודש הזו ב"ידיעות אחרונות". יש לו בלוג באינטרנט, "מבקר חופשי", העוסק בביקורת ספרות, אלא מה. כיום הוא חי בתל אביב חיים חילוניים לגמרי.

פרט טריוויה לא חיוני, אך מעניין ופיקנטי משהו: לפני כשבע שנים פרסם גלסנר באתר "העין השביעית" מאמר, בו מתח ביקורת חריפה על המוסף תרבות וספרות של "הארץ", מה שהניב מאמר תגובה לא פחות חריף של עורך המוסף, בני ציפר, ואף גרם לסקנדל זוטא בביצה. זהו, ועכשיו לספר החדש.

אריק, הבה נדבר קצת על שם הספר הדו או אפילו התלת משמעי

גלסנר: "כפי שמתברר לקורא הספר די בהתחלה, הכותרת מתייחסת למסה נהדרת של ג'ורג' אורוול שנקראת 'מדוע אני כותב'. הטקסט שלי נועד להיות מעין היפוכה של המסה הזו (כלומר, לא מניית הסיבות לכתיבה, אלא מניית הסיבות לאי-כתיבה: 'מדוע איני כותב').

"הכותרת של הרומן היא כמובן אירונית, כי אני הרי כותב מדוע איני כותב וכו'. אבל הנקודה מבחינתי היא זו: הבנתי שהסיבות ל'מדוע איני כותב' יכולות כשלעצמן להוות נושא לרומן, הבנתי שיש שם עניין סביב השאלה הזו, שאפשר להשתית עליה ספר, שהיא יכולה להיות מוקד או אחד המוקדים של ספר.

"הדימוי שהיה לי לזה – כלומר לכתיבה על מדוע איני כותב וכו' – הוא הדימוי העתיק של נחש שאוכל את זנבו. הנחש מכרסם ומכרסם את עצמו, אבל כך הוא גם חוזר ונהיה לנחש, חוזר ומתמלא. כך גם הדיון באי האפשריות של הכתיבה הופך להיות לטקסט".

אז לטובת הקוראים שטרם קראו את הספר, מדוע אינך כותב בעצם? למרות שאתה כן כותב

"אני כותב על מנת להבין את עצמי. ליתר דיוק: על מנת לגלות ש'האני' הוא דבר מה מורכב, אפלולי, רב סודות וסתירות וכו'; לגלות את העושר של 'האני'. הרומן שלי מתאר כישלון בהבנה עצמית ולכן: 'מדוע איני כותב'. אבל זה כישלון לא נורא כל כך, כמעט כישלון מפואר, שמאפשר התקרבות מקסימלית להבנת ה'אני', גם אם היא לא מושלמת.

"השאיפה שלי שבסיום הקריאה בספר הקורא לא יגיד לעצמו: 'אוקיי, עכשיו אני מכיר יותר טוב את אריק גלסנר', אלא שידורבן מעצם הניסיון של הגיבור שלי – ששמו כשמי – להבין את עצמו, כלומר שהקורא ידורבן להבין בתורו את אישיותו שלו, או שידורבן לחוש בעושר של אישיותו שלו".

לספר יש קהל יעד מוגדר פחות או יותר?

"אני מקווה כמובן שהוא ידבר אל אנשים שונים ומגוונים. אבל מכיוון שהוא עוסק: א. בכתיבה.ב. בגבריות די בוטה. ג. בדת ובעזיבתה. וד. ביחסים בין בנים לאבות ובהתאבדות של אב משפחה – יש ארבע 'קבוצות סיכון' לספר, אנשים שהנושאים האלה מדברים אליהם".

כמבקר, ולא הכי סלחן, אתה מצפה להתייחסות ביקורתית יותר כלפי ספרך מעמיתיך מאשר מסופרים "קונבנציונאליים"?

"אני מקווה שההתייחסות תהיה כאל לסופר מן המניין. בלי פרוטקציות מחד גיסא ובלי טיפול מיוחד שלילי מאידך גיסא וסטרא אחרא".

מי הסופרים שהשפיעו עליך בצעירותך?

"אני חושב שיוסף חיים ברנר ויעקב שבתאי הם הקרובים ביותר ללבי. לאחרונה מישל וולבק מועמד להצטרף אליהם. אבל יש עוד הרבה".

האם, פרט לג'ונתן פראנזן נגיד, אתה מזהה בספרות העכשווית שמות שייזכרו גם בעוד 200-300 שנה?

"שאלה טובה. אבל יותר חשוב מפראנזן הוא וולבק. ויש עוד רבים מאוד שאף טובים מפארנזן: אליס מונרו, קארל אובה קנאוסגורד, אלנה פרנטה, רוברטו בולניו, ג'. מ. קוטזי".

במה תלויה ההחלטה אם תמשיך לכתוב בעתיד?

"כאן אני אמור להשיב שהכתיבה לא תלויה בקהל ותמיד אכתוב?! אולי זה גם נכון. אבל נראה לי שכמו כותבים רבים, אני ניזון מפידבקים. אם אראה שכתיבתי מרגשת, מעניינת, רלוונטית, קתרטית ומשמעותית אפילו לקבוצה קטנה מאוד – אמשיך בכתיבה".