close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אימא של אצ"ג ואימא של צלאן

    רן יגיל | מחשבות | התפרסם ב - 26.04.22

    דרך שתי אימהות שתי התייחסויות לַשואה | שני שירים והערה לַיום הנורא


    נתחיל מהסיום: בסוף "שיר אמי והנחל" היפהפה של אצ"ג (אורי צבי גרינברג) מכֶּה המשורר על חטא על כך שלא לקח נקם, בחזקת אלוהי ישראל אֵל נקם ושילֵם, על רצח אמו, והכוונה כמובן לאמו המייצגת את כל משפחתו בשואה. בקשת הנקמה אצל אצ"ג חוזרת תמיד בהקשרים הטרגיים האלה, למשל, בפואמה הדרמתית החזקה "הקבר ביער", מתוך "רחובות הנהר – ספר האיליות והכוח" (שוקן, תשי"א, 1951) לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, ועם כל תפיסת העולם השונה שלו מזו שלי, אי אפשר שלא להתרגש מהשיר הזה, כי לפני הצער על אי-לקיחת-הנקם שנשמע כל כך אותנטי בסיום השיר ואפילו משכנע, יש תיאור חי ונדיר של אמו הנשית של המשורר העולה ממש כמתרחצת, תחליף לנימפה, בציור אימפרסיוניסטי של רנואר, המקבל לפתע זווית אקספרסיוניסטית במגע שיער האֵם עם קרני השמש האחרונות. מה שהוא מסוגל לעשות במילים!

    שיר אמי והנחל

    וְאוּלַי אֶל הַנַּחַל הַהוּא מִימֵי הַנַּעֲרוּת
    הַשּׁוֹטֵף פִּי סְדָנוֹ שֶׁל הָעֵץ הַכָּרוּת
    הַמְלַחֵךְ אֶת גִּדְרוֹת הַזְּרָדִים הַחוּמִים
    שֶׁל גַּנֵּי הַפֵּרוֹת שָׁם, תָּבוֹא הַנַּעֲרָה
    אֲדֻמַּת הַשֵּׂעָר, הִיא אִמִּי.. דִּמְדּוּמִים.
    וְתִפְשֹׁט בְּגָדֶיהָ וּבִכְתֹנֶת מֶשְׁיָהּ
    תֵּרֵד שָׁם בַּנַּחַל, אֶרְאֶנָּה שׂוֹחָה:
    אֱלֹהִית הִיא בַמַּיִם נָאוָה בְּכֹחָהּ!
    דּוּמִיָּה וְנִיחוֹחַ פֵּרוֹת מִסָּבִיב.
    וַאֲנִי עוֹד אֵינֶנִּי בַיְּקוּם וְאָבִי
    עוֹדוֹ עֶלֶם בְּנוֹף בֵּית אִמּוֹ וְאָבִיו:

    וְהִנֵּה הִיא עוֹלָה מִן הַנַּחַל.. אִמִּי:
    הַנַּעֲרָה הַבָּרָה אֲדֻמַּת הַשֵּׂעָר
    בְּלִבְנַת הַבְּתוּלִים בִּכְתֹנֶת מֶשְׁיָהּ
    וְאֵין הִיא רוֹאָה אֶת בְּנָהּ הַמְבֻגָּר
    הָעוֹמֵד וְרוֹאֶה אֶת אִמּוֹ בָּעוֹלָם
    וְנַעֲרָה הִיא בְּטֶרֶם-עֵת-אֵם, בְּאֵשְׁיָהּ
    נוֹגֵהּ רֹאשָׁה בְּעֵרוּב יוֹם אֶל גִּדְרוֹת
    הַזְּרָדִים הַחוּמִים
    שֶׁל גַּנֵּי הַפֵּרוֹת,
    שֶׁנּוֹסְפָה עַל מִתְקָם מְתִיקוּת דִּמְדּוּמִים..

    הָהּ הִכְסִיף זֶה הָרֹאשׁ וְהָשְׁלַג זֶה הָרֹאשׁ
    עֲדֵי שֶׁנִּכְפָּשׁ בְּדָמוֹ בֶּעָפָר
    שֶׁנִּשְׁפַּךְ בִּידֵי גוֹי גֶּרְמָנִי בְּאַכְזָר.
    וְהַבֵּן לֹא שִׁלֵּם וְאֶת הַבּוֹר לֹא חָפַר.

    מי היא אמו של אצ"ג? בת שבע לבית לנדמן היה שמה. ואצ"ג עצמו היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. בת שבע? הרי זוהי אותה האחת מן התנ"ך שדוד רואה ביופיה העירום מתרחצת על הגג. אבל אמו של אצ"ג בשיר הזה היא בעצם אֵם-כל-חי – האימא בה"א הידיעה עוד בטרם היות הילדוּת עוד לפני היות אֵם. הוא עומד מן הצד באמצע העולם ובאמצע הזמנים כפי שכתב אצ"ג, ואולי מוטב לכתוב בָּעל-זמן, מעל לעולם ומעל לזמנים הרעים ההם ומביט בה בטרם בוא האסון, לפני שהכירה את אביו, בעירומה הנשי הכמעט מוחלט. כמה כוח יש בציור המילים הזה וכמה אנושיות ויופי. במוחו של קורא השירה עולים דימויים של גן עדן אישי של ילדוּת בארץ נהרות שופעים, לא משנה היה או לא היה. עוצמה רבה יש בשיער האדום שלה המשתלב עם הטבע ועם קרני השמש, אחרי הכול גם אצ"ג היה ג'ינג'י ואדמוני כמוה וכמובן גם דוד, אם אתם לוקחים בחשבון שקוראים לאמו של אצ"ג בת שבע. היא אדמונית ומדליקה בנשיותה את הטבע סביב.

    הנחל הוא מקור החיים, הוא סמל לחיים הזורמים עצמם. אבל במקרה של השואה גם סמל נורא של מוות, נהרות האדם אצל גרינברג אשר הובלו לשחיטה והנהר האדום מדם המופיע גם בסיפוריו הקצרים של גרשון שופמן. מקור החיים הופך לסמל מוות בכול. השיער האדום מכסיף ברגע ומוכפש בעפר. כל היופי וההוד ההוא מן הבתים הקודמים שהבֵּן ראה בעל-הזמנים נטמא, קולקל, זוהם וחולל. אצ"ג אוהב את הפועל הִכְסִיף וכן את המילים כֹּסֶף טמיר וכיסופים, דבר שהזקין באחת ונעלם ומעורר געגוע. ועוד דבר. אין סגירת מעגל במקרה הזה כי אין קבר והבן לא חפר את הבור. אין יהודי בדרך כלל חופר את קבר אמו, אבל בנסיבות האלה ובמקרה של אצ"ג והעוצמות הרגשיות השיריות שלו הכול אפשרי. אין קְלוֹזֶ'ר וצריך לקחת בחשבון כי בתחילת השיר מוזכר ענף כרות. ניתן להסיק מכאן, בשל האובדן וחוסר האונים, ומכיוון שלא לקח נקם ולא חפר את הבור, שהוא עצמו הענף הכרות מתוך נוף הנחל המוזכר בתחילת השיר. השיר לקוח מתוך "ספר העיגול" של אצ"ג, אבל מבחינתו, אין כאן שום סגירת מעגל.

    שונה יחסו של פאול צלאן לשואה דרך שיר ללא שם על אמו. נתחיל דווקא מן ההתחלה ולא מן הסוף: גם צלאן נאחז בשיער האֵם כאלמנט נשי ואנושי, סמל לאובדן בכלל ולשואה בפרט; אבל במקרה שלו, להבדיל מאצ"ג, ששיער אמו הלבּין באחת ונכפש בעפר, הרי שאצל צלאן הוא נותר בהיר כשהיה שהרי לא הלבּין מעולם. האם נרצחה צעירה. שימוש מופתי בשיער אישה נעשה בשירו הקאנוני המוכר של צלאן "פוגת מוות", שם הוא כותב וכולנו זוכרים: "זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה / אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית" (התרגום מגרמנית בכל הרשימה הזאת הוא של פרופ' שמעון זנדבנק). שם, להבדיל, הוא מנגיד בין שיער הנוצרייה הזהוב לשיער שהפך לאֵפֶר של היהודייה.

    *

    עֵץ-לִבְנֶה, עָלֶיךָ צוֹפִים לְבָנִים אֶל הַחֹשֶׁךְ.
    אִמִּי, שְׂעָרָהּ לֹא הִלְבִּין מֵעוֹלָם.

    שֵׁן-הָאֲרִי, כָּל-כָּךְ יְרֻקָּה הִיא אוּקְרָאִינָה.
    אִמִּי בְּהִירַת הַשֵּׂעָר לֹא בָּאָה הַבַּיְתָה.

    עַב-גֶּשֶׁם, עַל הַבְּאֵר אַתְּ מִתְמַהְמַהַת?
    אִמִּי חֲרִישִׁית בּוֹכָה עַל כֻּלָּם.

    כּוֹכָב עָגֹל, סֶרֶט זָהָב עָנַבְתָּ.
    אִמִּי, אֶת לִבָּהּ פָּצְעָה הָעוֹפֶרֶת.

    דֶּלֶת-אַלּוֹן, מִי עָקַר אוֹתָךְ מִצִּירַיִךְ?
    אִמִּי הָרַכָּה לֹא תּוּכַל עוֹד לָבוֹא.

    שירו של צלאן – להבדיל משירו של אצ"ג הבנוי שני בתים ארוכים מתפתחים ובית חותֵם, קצר ודיכוטומי להם – בנוי קופְּלֶטים (בתים בני שתי שורות, במקרה הזה חופשיות). השיר בנוי חֶפציוּת סמלית של פרטים שונים מבּית לבית. אלה אינם סתם פרטי נוף אלה כמובן סמלים גדולים ארכיטפיים של המצב הנפשי האנושי. עץ לִבנה, פרח שן-הארי (כאן מוזכרת אוקראינה הסובלת ממלחמה מיותרת ונוראה היום), עב-גשם, כוכב עגול, דלת אלון. השיר הוא שיר סימטרי מאוד. אלה מופיעים בשורה הראשונה וכל אחד מאלה מסמל איזשהו מצב של אבֵלוּת גדולה, ובשורה השנייה מסופר לנו משהו על אמו של צלאן. מי היא אמו של צלאן? פרידריקה שכּונתה פריצי לבֵית שראגר. אלא שצלאן לא מכוון בהכרח לאמו, בדומה לאצ"ג הוא מכוון לאֵם-כל-חי, לאישה באשר היא אישה.

    גם אצל צלאן בתחילת השיר יש עץ, אבל הוא לא גזע עץ כרות אלא עץ לבנה עומד שהעלים שלו הנישאים על גזע לָבָן צופים אל החושך, שוב הניגודיות הדיכוטומית בין שחור ללבן בקיום המאפיינת גם את "פוגת מוות" הנודעת שלו. "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים". הטבע עצמו שותק למול הזוועה: העץ רק מביט; הפרח הצהוב, שן הארי, בולט בתוך הנוף הירוק; עב הגשם מתמהמת מעל פי הבאר; הכוכב, אולי השמש אולי אֶרֶץ, עונד סרט סימן לאבֵלוּת, אך הסרט אינו שחור אלא זהוב כמו קרני השמש; בפנייה של הדובר אל הדלת אנחנו מבינים שהיא אינה במקומה כי היא נעקרה מציריה. כל זה קורה כי אימא כבר איננה. הטבע חוזר לנהוג כמנהגו, אבל התחושה סביב היא קצת אחרת, משהו השתנה בּלֵב הדובֵר.

    ואכן צלאן, להבדיל מאצ"ג, לא ביקש נקם. הוא לא עבר לכתוב בעברית. הוא נותר משורר בשפה הגרמנית שנולד בצ'רנוביץ: פעם ברומניה והיום באוקראינה. הוא לא מבקש נקם, אבל הוא בהחלט מאשים באופן קשה את הגרמנים ואת אירופה כולה במעשה הזוועה. מבחינתו, כמו שפרופ' ישעיהו ליבוביץ קבע, השואה היא זוועה בלתי מוסברת, ויש לו שיר אָשָׁם חזק שבו הוא רוחץ את הגופה באשר היא גופה, מסרֵק את שערה ומַפנֶה את עיניה כלפי השמיים. כמו אצל ביאליק ב"על השחיטה" שנכתב על פוגרום קישינב, גם שם הדובֵר לא מחפש נקמה כי "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם / נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –", כך גם אצל צלאן, אין נקם כי הנקם לא יסגור את המעגל ולא יחזיר לו את אמו.

    להבדיל מאצ"ג שאצלו אובדן משפחתו עורר בו שירים רבים וארוכים עד שאֵלֶּה באו לכדי סֵפֶר בן מאות עמודים על השואה הקרוי "רחובות הנהר – ספר האיליות והכוח", כי כאשר אצ"ג כתב הוא הלך והתחזק, זה היה מקור חִיותו; אצל צלאן להפך, ככל שכתב הוא הלך ונחלש. שפתו הפכה יותר ויותר סמלית, יותר ויותר חסכנית. ובעוד אצ"ג פנה שוב אל הדיבור הרטורי הנבואי, פנה צלאן אל האֵלֶם, כי השפה שלו הגרמנית הזדהמה לנגד עיניו במאה העשרים וסופו של צלאן ידוע. הוא סרג את השפה כשם אחד מספריו "סורג שפה" עד שלא היה יכול יותר בכִלאו, ולבסוף התאבד בטביעה בנהר הסֵן. משורר אחד עם עוצמה יצירתית מתפרצת המבקשת נקם בעברית ומשורר אחר בגרמנית ההולך ומשתתק, הפוסע אל האֵלֶם בלית ברירה. כל אחד ודַרְכֵי השיר שלו בלוויית תפיסת עולמו באשר לשואה.   

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 1
    • 12

    תגובות


    10 תגובות על “אימא של אצ"ג ואימא של צלאן”

    1. עדינה בן חנן הגיב:

      רן יקר, השוואה מרתקת ומקורית בין שירים הנובעים מאותה טראומה, על הדמיון והשוני בניהם. תודה רבה על הרשימה.

    2. רן יגיל הגיב:

      עדינה היקרה, שלמי תודה על התגובה. אני שמח שקראת את הרשימה. רני

    3. רינה כרמוש הגיב:

      אני מודה בכל ליבי ליורם מלצר, ידידי היקר, שהעביר לי את מחשבותיך החכמות והמעמיקות על שתי אימהות, וההשוואה בין שירי שני המשוררים הגדולים והמופלאים.

      תבורך.

    4. עודד הון הגיב:

      לרן יגיל, מכל הנאומים, הסיפורים והזוועות על יום השואה, מצאתי את רשימתך ואזכורי השירים כמתאימה ומרגשת ביותר. תבורך !

    5. יצחק מלר ציגלה קשישא הגיב:

      איש עדין ויקר! למרות אמירותיך המופלאות והטובות, ולמרות שמדובר באצ"ג מול צלאן… ועם כל הכבוד לשניהם, שירו של היהודי הגרמני הנובל עולה בדרגות רבות ובמעלות קדושים על פני משנהו, היהודי הציוני הרוסי! בקשת הנקם הטבעית מאוד היא בדיוק מה שמזכיר את "הבנאליות של הרוע" בעוד שירו של צלאן היא תמצית הטרגדיה שלנו, בני התמותה… והראייה הכי טובה היא מה שמתרחש, ולא בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ובפעם המי יודע כמה במזרח אירופה ובמקומות רבים על פני הכדור, כעת חיה. צר לי רעי, אבל ההשוואה בין צלאן לאצ"ג עושה חסד עם האחרון…

    6. רן יגיל הגיב:

      יצחק היקר, תודה על התגובה שיש בה "עמדה" (אני רגיש למילה) מובהקת. תודה גם על הקריאה.
      עם זאת, זה באמת עניין של השקפה. אני סבור שהאסתטיקה והרטוריקה של אצ"ג בשיר הזה חזקות מאוד כמו ברבים משיריו, פעמים רבות מבלי להסכים איתו אני יכול לחוש אותו.
      הרי באמנות האסתטי גובר על האתי פעמים רבות. אגב, אצ"ג אינו רוסי. הוא גליציאנר, אלא אם כן אתה מתכוון לרוח של הציונות הרוסית.

    7. יפה שלומוביץ הגיב:

      קראתי בעניין רב את הרשימה שלך, רן. ההשוואה שאתה עושה בין שני המשוררים האלה הזכירה לי שני יוצרים אחרים , מתחום הפרוזה: יחיאל דינור שכינה עצמו ק. צטניק ואהרן אפלפלד.
      הראשון כתב את הזוועה,ספר אחרי ספר. השני שתק אותה ספר אחרי ספר אחרי ספר.
      "כל אחד ודרכי 'הפרוזה' שלו" אל מול האימה,
      וכל אחד מאיתנו הקוראים אל מול היוצרים האלה שניסו להעביר אלינו קמצוץ מן הנוראה במלחמות.

    8. רן יגיל הגיב:

      יפה היקרה, הדוגמה שלך היא מצוינת. ק. צטניק חש כי צריך לכתוב על השואה בדרמטיות ובמלו-דרמטיות קיצונית. במתכוון הוא יוצר ביצירתו דרמטיזציה של השואה. במקרה של השואה לא צריך להתאמץ בעניין זה. הרי זה מונח שם לפתחנו. יש שיאמרו שהוא עבר פעמים את הגבול הדרמטי אל הגבול הפורנוגרפי במובן הפיזי וגם המטאפורי. אהרן אפלפד, לעומתו, מאה ושמונים מעלות ממנו, הוא חלוץ תקופה של כתיבה סמלית חסכנית של רגש מאופק על השואה בספרו הראשון, ספר הסיפורים "עשן" (הוצאת עכשיו) המצוין. אלא שאפלפד פעמים רבות חזר על עצמו עד לזרא כי כתב בכל שנה עוד רומן קאמרי, בעיקר בעשרים שנותיו האחרונות כסופר ובכך הפך בעצם את הרגש המאופק סביב השואה למניירה. הוא לוקה במנייריזם. חיבוק ממני ושבת שלום – רני

    9. צדוק עלון הגיב:

      רן יקר,
      צריך ללמד במוסדות החינוך (בכל הרמות) את רשימתך זו.
      ובכל זאת, בעיניי חשיבותה הרבה של רשימתך היא בהנצחת הזיכרון ובהמשך היצירה המנציחה. אכן, כמו שפאול צלאן סבר – ובניגוד לאדורנו שאמר שלכתוב שירה אחרי השואה הוא מעשה ברברי – רוח האדם לא תישבר ממעשה של חלאות המין האנושי, כי היכולת שלנו להמשיך ולשיר ולהמשיך ולהתמיד ביישותנו היא בבחינת הכרה בעליונות הרוח ובנשגבותה על פני המעשה הברברי.
      לרשימתך תרומה מהותית בהנצחת עליונות הרוח על פני הרשע הנאצי.
      צדוק

    10. רן יגיל הגיב:

      צדוק משורר וסופר יקר, תודה לך על הקביעה הזאת.
      אכן ניצחון החומר הראוי והרוח הטובה על פני הרשע הנאצי הברברי.
      גם בשירה יש מן הגאולה אף על פי שדורי ביקש להתרחק מן הפומפוזיות ומן המילים הגדולות.
      חיבוק ממני ושבוע טוב – רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    פּוֹרֶמֶת וּמַתִּירָה

    גלית אבגי-כהן
    כַּפְתּוֹרִים בְּהִירִים, בְּחֻלְצָה כְּחֻלָּה. אֶחָד אֶחָד פּוֹתַחַת. חוֹשֶׂפֶת בְּךָ, חָזֶה וְגַאֲוָה....

    שַל נעליך יוסף חיים / דברי נחמה

    בלפור חקק
    100 שנה לרצח ברנר במאי 1921 התרחשו פרעות (שזכו לכינוי: מאורעות)...

    חלום קוסטוריצה

    שי מרקוביץ'
    הבמאי הסרבי הנודע כותב בימים אלה רומן, שבו הוא מעביר את...
    דילוג לתוכן