close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אחר כך נלך לאכול משהו

    רחל היימן | סיפורים | התפרסם ב - 20.03.19

    הרגליים שלו מכופפות. הברכיים נוגעות במושב לפניו. הוא מותח אותן ומתרומם מעט. היא מעיפה בו מבט שואל “לא נוח לך?” הוא מנופף בכף ידו כאילו אומר הכל בסדר. היא מכבה את הנייד שלה מכניסה אותו לתיק, לא מחכה לרגע האחרון. הוא ישים את המכשיר על שקט אבל לא עכשיו. יש עוד עשר דקות, בדרך כלל מתחילים באיחור.

    למה נכנסו כל כך מוקדם?

    היא הושיטה את הכרטיסים לסדרן והוא פשוט הלך אחריה. היא מצאה את מקומם והם התיישבו. היא מסתכלת באולם, מחפשת, אולי היא מכירה מישהו או מישהי. היא תראה פרצוף מוכר, תגיד לו “אוי תראה את מי אני רואה? שם, שם, אתה לא רואה?” היא לא תחכה לתשובה שלו, תנופף תקרא בקול, לא תירגע עד שתיפגש עם הפרצוף המוכר, תשאל מה נשמע, תדבר על  איזה עניין ואז כשיתרחקו תחזור ותאמר לו “אתה זוכר?” או גרוע מזה “אתה לא זוכר שסיפרתי לך את זה?”

    בדרך כלל “זה” יהיה מישהו או משהו כל כך שולי, שהוא באמת לא יזכור.  

    הוא מסתכל בסלולארי, אין לו כוח להיכרויות האלו שלה.

    היא מחפשת בתיק. מסטיק. תיכף. תיכף היא תשאל. “אתה רוצה משהו לשתות?” לכאורה תציע, “אולי תצא לקנות במזנון?” תבקש בקול מתפנק “אני מתה למסטיק.” היא-

    מוצאת מסטיק, הפעם, מקלפת את העטיפה.  

    האורות, מערכת הכריזה, קהל נכבד, ברוכים הבאים.

    מישהי מבקשת לעבור, הם קמים. היא מחייכת אליה בנדיבות. שניה אחר כך תלחש באזנו משהו על אנשים שברגע האחרון-

    די מיכה, די. אל תיתן לכעס לעלות.

    היציאה הזו לתאטרון, היא חלק ממסע פיוס, מסע כומתה, מסע צלב.  

    למה פיוס?

    המטומטם הזה, כלומר אתה כלומר אני, לא נזהר והיא כמעט גילתה מה שלא הייתה צריכה לגלות. מבחינתה אלה רק חשדות-

    חשדות שהוא כמובן מכחיש. הוא לא אידיוט גמור.

    מאז השיחה ביניהם הוא לא יכול לומר לה לא. מאז השיחה לפני פחות מחודש הוא חוזר הביתה מוקדם יותר. מוחק את השיחות בסלולארי. מדבר בקווי. משתדל, וואלה משתדל. נענה לפרויקט הצלת חיי הנישואים.

    “אומרים שזאת הצגה טובה,” אמרה לו. מה יענה לה, לא בא לי? לכי עם חברה? הזעם שהוא מנסה להשקיט, עולה בו. 

    “אחר כך נלך לאכול משהו,” הבטיחה, כאילו רצתה לפייס אותו. היא יודעת שהוא לא מת על היציאות האלו. תאטרון משעמם אותו. את הכרטיסים השיגה ברבע מחיר, הילדים לא בבית. “נצא לבלות. רק שנינו.”

    והנה הוא פה אתה. יושב. תקוע בכיסא. שורה שנייה.  

    ההצגה מתחילה.

    זוג על הבמה. מטבח, סלון. בובת ברבי על הרצפה. האישה מדברת. חיים רגילים. לא בארץ.

    הם עומדים מולו. הקרבה הזו לבמה מבהילה אותו. לא יכול לעצום את העיניים. למה קנתה כרטיסים כל כך קרוב? על מה הדיאלוג בין השניים שעל הבמה? משפחה, תכניות קטנות. תקשיב, מיכה.   

    הזוג מפטפט. כלומר זו האישה שמדברת.

    לא ברור איך זה קורה, אבל פתאום הוא שם לב, שלא כל כך נעים שם לפניו, על הבמה. מה קורה להם, מה קורה לו. יוהן קוראים לגבר. הוא כועס עליה, על אשתו. היא מנסה לחמוק מארוחה משפחתית. רואים עליו את הכעס גם כשהוא נחמד אליה.  

    היא מעיפה בו מבט.

    משהו לא טוב עובר על הגבר. השגרה, השחיקה. עשר שנים הם יחד. אצלנו זה כבר עשרים ושש שנים. עשרים ושמונה מיכה, עשרים ושמונה, הוא מתקן את עצמו. נטו או ברוטו? כלומר עם שנות החברות או בלי השנים ההן?

    הוא מזיז את ראשו למעלה ואז ימינה לאחור. מה פתאום שיזיז את מבטו? אולי שמע משהו? אולי השיחה שעל הבמה גרמה לו לרצון עז למתוח את צווארו? אולי הוא מתעניין לפתע בצג הכתוביות שממש תלוי מעל ראשו?

    ואז, כשהראש שלו מופנה הצידה הוא רואה אותה.

    היא כאן. עכשיו. זה לא אמיתי. זו היא, זו לא היא.

    שלוש שורות מאחוריו. בצד השני של האולם. היא יושבת שם. בין שני גברים היא יושבת. הוא מחזיר מבטו לבמה ושוב מגניב מבט ימינה. שלושתם שקועים במתרחש על הבמה, שני הגברים מימינה ומשמאלה נראים צעירים. כמוה.   

    היא לוחשת משהו לגבר מימינה. כלומר זה בעלה, מיכה. היא לא רואה אותו. הוא חוזר ומסתכל. בזהירות, מפנה ראשו ימינה ולאחור.

    “הכל בסדר?” היא לוחשת, שואלת אותו.

    “כן כן,” הוא עונה ומהנהן.

    הוא מנסה להקשיב. בעורף, מצד ימין הוא מרגיש עקצוצים. הוא שוב מציץ. לא, היא לא רואה אותו, היא שקועה בבמה. בעלה נראה טוב. מרחוק המראה שלו מזכיר איזה שחקן. איך קוראים לו? מה זה משנה עכשיו? בראש שלו רצות תמונות של אחר כך. עזוב מיכה, יהיה מה שיהיה. המתח מגביר את פעימות הלב בחזה. כל האפשרויות מונחות כאן. הוא יחמוק והיא לא תראה או הוא יעצור ויעמוד מולה. אחר כך-

    עכשיו הצגה, עכשיו לילה. המיטה תופסת את כל הבמה. מה זה? למה אין עוד שחקנים בהצגה? זה מביך. שמים אותך מולם ובעל כורחך אתה מציץ למיטה של אנשים זרים. נכנס להם לחדר השינה. יוהן לא יכול לסבול אותה. למיכה חם.

    הוא מודה שיש לו רומן עם אישה צעירה. שהוא בוגד בה, באשתו.

    הוא לוקח אוויר. העורף שלו כואב. היא לא מזיזה את ראשה מהבמה. האישה שם שותקת. אחר כך היא אומרת לו יוהן יוהן. הבית שלהם מתפרק. פועלי במה מזיזים הכל. את הקירות את הספה את המטבח.

    הוא מסתכל בה. יושבת לשמאלו. היא מעיפה מבט לעברו. הוא מתפוצץ בתוכו, ידעת על מה ההצגה? מבטה חוזר לבמה. אתה לא שאלת אותה איך קוראים להצגה לפני שהגעתם לתאטרון. מה אתה מתלונן.

    יוהן עוזב את הבית. תמונות מחיי נישואים. היא נשארת עם שתי הבנות.

    מאחוריו יושבת אישה אחרת. עם בעלה. הוא משתדל לא לחשוב על מה יעשה אבל המחשבות מתפרצות. מנסה לזכור אם אמר לה בצהריים שהם הולכים הערב להצגה. לא, לא אמר. היא גם לא שאלה. אולי היא זו ששמה לו מלכודת. תיזהר. היו סיפורים כאלה. אתה תמים, מיכה. הגוף שלה, הגוף שלה מטריף אותו. הוא חוזר ורואה אותה. יושבת ליד בעלה. הגוף שלה תחת כפות ידיו, המבטים שהיא נועצת בו בישיבות, במסדרון, ליד הקפה בארוחות הצהריים המילים שלה אליו. השפתיים שלה התשוקה שנמצאת שם בכל צעד. מיכה שלי.

    יוהן בא אליה היא מרימה את ראשה. היא תסתדר.

    מה אתה עושה?

    למה לא?

    עכשיו זה זמן תיקון.

    הפחד הזה לעזוב, לשנות, לפגוע, לצאת החרא בספור. הוא בקושי יראה את הבנות שלו. אז יש לו מישהי. מהצד. מישהי צעירה. מישהי שהוא יכול להרגיש אתה את הגוף שלו חי. מישהי שהוא לא יודע בעל פה את המשפטים שלה. שהיא אומרת לו: אתה גורם לי לאבד את הראש.

    אשתו תעשה עוד תינוק. תינוק יכול להחזיר תחושות. הרבה תחושות. לא תשוקה. לא. היא לא עושה תינוק.

    היא עושה הפלה. הכרית שמסמלת את ההיריון נלקחת ממנה. זה יפה, מיכה חושב, הדימוי הזה.

    היא לשמאלו, נושמת עמוק. הוא מעיף בה מבט. “מה?”

    “מה מה?”

    זה היה לפני כל כך הרבה שנים. היא עדיין סוחבת את זה. הם היו בצבא. מה רצתה שיעזוב הכל ויטפל בילד? אז הוא ויתר על הבן שהיה אמור להיוולד לו. תמיד היה בטוח שאם ההיריון הזה היה מסתיים זה היה בן. הוא והיא נשארו זוג. הוא נשאר אתה.

    היא נשארה אתך, מיכה.

    אחר כך באו הבנות. העצב שלה, הוא מעולם לא הבין את העניין הזה. גם את לא רצית אז לעזוב הכל וללדת ילד.

    “כן, אבל,” היא מתפרקת, שם היא כל כך כועסת, מריאן, מתאוששת יפה. העיניים שלה מאירות עכשיו יותר. נראה שהיא שמחה.

    גם יוהן.

    זאת הצגה מיכה. זאת רק הצגה. השעמום שלנו בחיים הוא אמיתי. כל דבר שיכול לחלץ אותנו מהשעמום זאת הצגה.

    והכעס? תראה את הכעס שלהם. הכעס שלו. הכעס הזה שכל הזמן מלווה אותו. מה, זהו? ככה זה? מתי היה הרגע בו הבין שזה לא חייב להיות ככה. שאפשר להכניס שוב את הלב לפעימות חזקות. להזרים אליו דם ולא רק בריצה.  

    עוד מעט היא תראה אותו היא תצטרך להחליט מה היא עושה. אתה החלטת. הראש שלך בבמה. אתה תשתדל. גם אם לא יהיה תיקון אתה תשתדל. החיים זה לא תאטרון. פרידה מבחינתך לא באה בחשבון. לא עכשיו.

    למה לא?

    מכל הסיבות שאפשר לחשוב עליהן. יש לך משהו כלפיה. יש לכם בית. זה לא כמו שרואים על הבמה. 

    היא מוציאה מהתיק שלה טישו.

    “היי מיכה, אני אוהבת את הקול שלך.” ככה זה התחיל ביניהם. עמדו במטבחון והיא אמרה לו “אני אוהבת את הקול שלך.” שנים הוא כבר לא שמע מה טוב בו. מה אוהבים בו.

    די מיכה.  

    למה די? לא מגיע לו לחיות ליד מישהי שתאהב אותו? לא מגיע לו להיות ליד מישהי שתחשוב שהוא מרגש אותה.

    היא צעירה ממך. היא עשר שנים עם בעלה. יש לה שני ילדים קטנים. היא בעצמה מחפשת ריגושים. היא לא באמת-

    טוב מאוד. גם הוא כמוה. מחפש ריגושים ושומר בחוץ על התקן והמחויבות. ככה הוא. גם וגם. אלפי גברים חיים ככה. מיליונים. מה רע? זה יעשה להם רק טוב.

    יוהן מחמם את עצמו. מה היא עושה כדי לשמר את התשוקה? בקושי זזה אליו כשהוא נכנס למיטה.  

    תעזוב יוהן, זה בסדר היא תסתדר, הילדות תגדלנה הן יכולות להבין. תשמור אתן על קשר.

    תלך משם.

    המבט שלה בערפו. הוא מרגיש שעכשיו היא רואה אותו. וודאי נבהלת. אולי נרגשת. חם לו. אולי ייצא החוצה, היא תראה אותו קם ותצא אחריו. המחשבה על זה מעלה לו את הדופק-

    “אתה בסדר?”

    “כן כן.”

    “הם נהדרים, לא?”

    כן.”

    “יש הפסקה?” הוא לוחש לה.

    “לא חושבת למה?”

    “סתם.”

    עוד תמונה מחיי נישואין. הבמה שוב מתפרקת ומורכבת מול עיניו. עכשיו אחרי שעזב אותה, הוא פתאום רוצה בה. יוהן ומריאן בחדר כושר. לכל אחד מהם יש מישהו חדש. הם מנהלים רומן סודי. היא והוא.

    “היא עובדת אתי. כלומר עובדת אצלנו.” הוא יציג אותה בפני אשתו, כשבסיום ההצגה אחרי מחיאות הכפיים והיציאה הצפופה הם יעמדו זוג מול זוג. תקועים בעיניים, ארבע על ארבע. חיוך מנומס. נהניתם? הצגה טובה.

    זו תהיה אשתו שתציע “בואו נשב נשתה משהו”. תמיד אמרה שהם צריכים להרחיב את מעגל החברים והצעירים האלה נראים זוג נחמד.

    בעלה יסכים. שני הזוגות יישבו בקפה ליד. פטפוט אינסופי, שאפילו היא תגיד לו מאוחר יותר כשייכנסו הביתה “מיכה, כמה דיברת מה קרה לך?”

    רק שנים אחר כך, אחרי מותו, היא תגלה מה שלא ידעה באותו ערב, חודש לפניו, חודשים או שנים אחריו, אבל אז הוא כבר לא ישמע את העלבון שלה.

    רחל היימן

    רחל היימן, כותבת לבני נוער ולמבוגרים. מלמדת תיאטרון וספרות בתיכון אזורי בגבעת ברנר. עוסקת בהדרכת מורים. סיפוריה פרסמו ב"קשת החדשה", "מאזניים", "עיתון 77", "פטל", "בגלל" וכתבי עת מקוונים. ספריה "לגופה של אהבה" ו"אין נסיכים בנתניה" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים.

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 3
    • 5
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אחד משלנו

    שי מרקוביץ'
    פרופ’ יובל נח הררי מוציא ספר שלישי, ובראיון  ל”גרדיאן” הבריטי עונה...

    נעים להכיר, רינה ברוש

    מערכת סלונט
    מתי כתבת את הספר הראשון? שירים אני כותבת למגירה, אבל ספריי...

    אֶל עצמִי

    יחזקאל רחמים
    לֵךְ-לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר, וְהִתְפַּשֵּׁט מֵאֲנָשִׁים וּמְקוֹמוֹת. וְהִתְקַלֵּף...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית