2 הבזקים חדים של פרופ' גבריאל מוקד מאירים בזרקור את ייעודו של התאגיד החדש ואת האינטליגנציה המפתיעה של הצעירים

אחרי הסערה
חוף המבטחים הרצוי של התאגיד החדש

הפולמוס הציבורי סביב סגירת רשות השידור והקמת תאגיד התקשורת החדש היה תזזיתי, גועש ואמוציונלי, ולא בכדי. סימני השאלה היו תלויים ועומדים באוויר כמו מערבולת הסערה: האם תינצל בנס האונייה הטובעת, כמו במקרה האמיתי שהיווה השראה למחזה הידוע של שייקספיר, או שמא יהיה "טוויסט" בעלילה? אך הנה הוסר מסך הערפל: רשות השידור התרסקה על הצוק וכבר אינה צד בוויכוח, והתאגיד החדש עומד בפתחנו והחל את שידוריו. לכן כעת, בשוך הסערה, ראוי לחשוב על הנושא בצלילות ובקור רוח ולקבוע לגביו עמדה עקרונית וברורה.

אין ספק כי כל רשות שידור, לרבות התאגיד החדש, חייבת להיות עצמאית בהתנהלותה, כלומר היא אינה צריכה ואינה אמורה להיות צייתנית כלפי ממשלה כלשהי. יתר על כן: לאחר שנפל הדבר כפי שנפל, הרי שדווקא העצמאות והעצמיות הרצויות של התאגיד החדש מחייבות תשומת לב מדוקדקת במיוחד. לצד מקצועיות לעילא ולעילא, יש לצפות מהנהלת התאגיד ליצור איזון בין התכנים של שמאל, ימין ומרכז, של חילוניים ודתיים, וכו'. תכנים הנתפסים בעיניה כחשובים, מעניינים, מבדרים או מחנכים לא רק לפי אלוהי הרייטינג אלא גם לפי שיקול דעת  אובייקטיבי, כשהדגש הוא, כאמור, על איזון בין הזרמים השונים. לכן, הדרך הנכונה לנהוג ב"משבר התאגיד" הנוכחי היא דווקא לחזק אותו, ובראש וראשונה לבחור באופן אובייקטיבי ולא תלוי את הדמויות שיעמדו בראשו ויובילו אותו בדרך אמיצה ואינטליגנטית של איזון, דמוקרטיה ושוויון.

הפתעה
אינטליגנציה של צעירים

הטענות הרווחות מלינות ללא הרף על כך שהעולם וגם אנחנו, כאן בישראל, נגועים בוולגריזציה ובמסחור. והראיה: אינספור תוכניות ריאליטי רדודות ובוטות, שיווק אגרסיבי במדיה, דלות מדאיגה של הידע ההיסטורי והתרבותי בקרב צעירים רבים, שאת מקומו תופס "זפזופ" חפוז בסמארטפונים – דוגמאות לא חסרות.

אולם למרות כל אלה, ברור לי כי רמת האינטליגנציה והחריפות השכלית של הצעירים בארץ דווקא  עלתה בעשור הנוכחי וקודמיו. מספיק לבחון את ההמצאות שפותחו בשנים האלה בתחומי המחשוב, החקלאות והביטחון, כדי להיווכח שלמרות הכל, אין כל נסיגה או קיפאון ברמת האינטליגנציה של הצעירים בישראל. אומנם תופעה זו תקפה בעיקר כשמדובר בעלייה ברמת המדע והטכנולוגיה, אך היא קיימת גם בקרב רבים מהסטודנטים במדעי הרוח.

בואו ניקח כדוגמה את הספרות. מדי פעם עולה בהקשר הזה שאלה רטורית לכאורה, בנימה מסוימת של התרסה: איפה דוד אבידן או יונה וולך של היום? אולם גם אם הדעה הרווחת שמעטים הם כיום הכשרונות העילאיים בתחום הרוח, לרבות ספרות, הרי שאפשר למצוא ברחבי האינטרנט, בתיאטראות ובחנויות הספרים יצירות עכשוויות רבות מאוד, שלעתים קרובות מרגשות במקוריותן וברמתן האינטליגנטית והספרותית. אם נבחן היום בתחום מדעי הרוח והתרבות את תחומי העניין והאינטליגנציה – לא רק בקרב יוצרים מרכזיים ספורים, אלא בקרב הרוב, הרי שלדעתי ועל סמך היכרותי, כפרופסור לפילוסופיה, עם סטודנטים רבים מאוד, ברור לי כי המפלס הממוצע של האינטליגנציה והרמה הרוחנית בקרב הצעירים, לא רק שלא ירד  בעשורים האחרונים, אלא אף עלה, ויש כיום בישראל קהל צעיר פוטנציאלי גדול בתחום חיי הרוח והתרבות.

על הקהל הזה צריך לשמור. בעיקר כי הוא מתמודד עם אינספור פיתויים: הקלות הבלי נסבלת של הבידור במדיות השונות, והזגזוג המהיר שלמעשה מרגיל לסיפוק צרכים מיידי ולחוסר מיקוד וסבלנות.

לכן, לדעתי, המטרה הראשונה במעלה של קברניטי התרבות והרוח בישראל היא לגאול את הצעירים מהשבי של תת-התרבות הזו – "האוכל התרבותי המהיר", האוכלת בנו כל חלקה טובה ולשאוף למצב שבו, כפי שכתבה יונה וולך: "אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה".