close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אחוזת הסודות

     מרב בן-שושן | סיפורים | התפרסם ב - 12.11.17

    הוא כבר החליט לנעול את העסק ולסיים להיום, עוד מבט על המחשב ואחד לכיוון הדלת. “יאללה שיקפצו לי החשבוניות וכל הגברים שנשלחו לחפש נורות שנשרפו דווקא הערב. נמאס לי. אני הולך כמו מוכר הארטיקים מהים.” הוא חייך לעצמו. הערב ירד ופנסי הרחוב כבר הטילו את אורם הצהבהב משווים לרחובות המאובקים ארשת רומנטית וחולמנית. הוא התרומם מהכיסא בעייפות, יכול היה להריח כבר את המטעמים שחיכו לו בבית. היא תמיד בישלה למרות ששב ואמר לה שהוא לא רעב.

    דמותה ריחפה לנגד עיניו, תמירה ומוארת, שיערה ממסגר את פניה בהילה בהירה המוחזרת מאור השמש שצובע את שיערה בגווני הזריחה. אהב את המחשבה שהיא מחכה לו. היא תמיד חיכתה. גם כשידעה שלא יגיע המשיכה לחכות. אולי כי ידעה שתמיד הוא שב. והוא, כעס על עצמו פעם אחר פעם כשאכזב אותה ושב לרעות בשדות זרים. כאילו היה חייב לבדוק את איכות היבול בכל שדה שנקרה בדרכו. אילו רק יכול היה לחוש את טעמן המר של בגידותיו המפעפעות בנימי ליבה, היה מתאמץ לשמר את זיכרון טעמה וריחה לאחר כל נשיקה ולא רק את ריח תבשיליה.

    הנסיעה הקצרה הביתה קטעה את מחשבותיו. נביחות הגולדן קידמו אותו כבר ביציאה מהרכב, “יש על מי לסמוך,” מלמל ונכנס פנימה. היא ישבה אסופה ומכונסת על הכורסא כשגבה אליו, יכול היה לשמוע את זכר יבבותיה החנוקות, המעידות על בכי ארוך. הוא כרע לפניה ובמבט שואל ללא מילים חיכה להסבר.

    “זה סער, היתה לו תאונה.”

    הוא הצליח להבין מתוך רצף יבבות קולני.

    “איפה הוא עכשיו?” שאל.

    “אני לא בטוחה,” היא אמרה בטון קצת יותר יציב. “אבא של עלמה אמר שהם בדרך לבית החולים. חיכיתי לך.”

    הוא אסף אותה אל זרועותיו, מקווה שהחיבוק המגונן יכסה על בליל ריחות הגוף המסגיר שלו. היא טמנה ראשה בשקע הכתף שלו. נושמת אותו ארוכות אל תוכה, האיש החסון והמגן שלה, הבומרנג האנושי הזה.

    “הלוואי והיית אוהב אותי. את נשמתי באמת. או אז לא היית מתפתה לקטוף פירות אחרים לא לך.” אמרה תוך כדי התרחקות ממנו.

    הוא לא שמע את קולה נסדק הפעם. לא ניכר שמץ של משבר. מבטה הקפיא אותו במקום.

    “על מה את מדברת? אילו פירות? אני פה, שלך ובשבילך.” הוא כמעט לחש.

    קולה היה חד, ברור ודיבורה איטי במיוחד.

    “אני אולי תמימה, אבל לא טיפשה. אני מכירה ויודעת אותך עוד לפני שאתה מדבר. סער הוא לא בנך, אני לא אשתך. אתה רק גר פה כמה ימים בשבוע, כשנוח לך. אז לי כבר לא נוח. אני נוסעת עכשיו לבית החולים, כשאחזור אתה לא תהייה פה והחפצים שלך לא יהיו פה.”

    היא הסתובבה ויצאה מהדלת. החדר הסתחרר מול עיניו, הייתכן שבאמת זה הסוף? כבר כל כך הרבה פעמים בעבר ניהלו דו שיח דומה ותמיד קיבלה אותו שוב. אבל הפעם לא התנהל דו שיח. היא אמרה והלכה והוא הרגיש מרוקן אף יותר משהרגיש אחרי הבילוי ב”אחוזת הסודות” לפני כשעתיים. בצעד איטי כשל לעבר הדלת, נעל אותה ונכנס לרכב. הרכב גלש במורד הרחוב, היו לו כמאתיים מטרים, עד לצומת, להחליט לאן ייסע; ימינה לכיוון בית החולים, להחזיר את השמש הבוהקת שלו לחייו או שמאלה חזרה לאחוזה. הצומת התקרב והוא עדיין לא החליט. אולי לא יחליט כבר לעולם.

    מוקדם יותר באותו הבוקר

    המזגן הישן פלט יותר רעש מאוויר קר, אך עדיין הוא התנחם בעובדה שאין היום נסיעות לנמל לפרוק שום מכולה ואפשר להתרכז בהכנת ההזמנות הבאות בנחת יחסי. ברגעים כאלה הוא אהב לגשת אל מאחורי הקלעים שלו, המחסן הצדדי הקטן, ולפנק את עצמו בקפה שחור רותח, לשבת כמה רגעים ולצוף בלי שליטה בזרם התודעה החופשית. הוא נזכר בילדותו בשכונה הקטנה בדרום העיר. איך תוך כדי ההליכה הקצרה מבית הספר הביתה ניחש בכל צהריים מה יאכלו בכל בית רק לפי הריחות שהסתלסלו מחלונות הבתים. הוא כבר ידע שלו לא תחכה צלחת חמה, אף אימא או סבתא לא תפציר בו לסיים הכול ולא תבטיח קינוח בסיום, לפחות עד שעות הערב המאוחרות. ועדיין בכל פעם מחדש, כשהבית כבר נראה באופק, ליבו היה מנתר בקרבו, אולי במקרה מישהו נמצא בבית והפיתה המרוחה בקטשופ תתחלף בשניצל ובפירה חמים. הוא כבר הכיר את המשך הזיכרון ולא אהב להגיע עד אליו. לגימה מהקפה החליפה את החיזיון באחר.

    עם הלגימה הבאה נזכר כיצד עלה במדרגות לביתו, בדיוק סיים את ההתמחות במשרד עורכי הדין והתכוון לחגוג את הערב עם אשתו והתינוק בארוחה ביתית וסרט ששניהם אהבו. הוא סובב את המפתח ומשהו באווירה הרגיש לו שונה. היה מן שקט לא הגיוני לשעת ערב שכזו. בדרך כלל רעש מים ניתזים מהמקלחת של התינוק היה מקדם את פניו, או לחישות שיר ערש מהחדר הקטן. הבית לחש לו דממה מקפיאה. הוא הניח את התיק ואת בקבוק היין שהביא לחגיגה על שולחן המטבח ונעצר לשנייה, מנסה בכל זאת להקשיב לשקט.

    בצעד מהוסס הוא פתח את דלת חדר האמבטיה והדבר הבא שזכר היה סחרחורת נוראית, ריח סבון תינוקות והמראות שלא יצליח לשכוח לעולם. נדמה לו שהוא זעק זעקת שבר גדולה כל כך עד שלא היה בטוח מגרונו של מי היא נשמעה, אבל היא עוררה אותו באחת למציאות האיומה שגילה. עתה לא עזרו גם לגימות הקפה השחור שלו, המראה לא עזב אותו. הוא עצם עיניים ונשם עמוקות, כמו שרון הפסיכולוג שלו הנחה אותו תמיד לעשות. כשפקח את עיניו, מראה גופת בנו הצפה במי האמבטיה כבר כמעט התפוגגה. רק ריח סבון התינוקות עוד עמד בנחיריו. דמותה של אשתו מצונפת בפינת החדר מתנודדת קדימה ואחורה במלמול לא ברור זמזם באוזניו גם עתה, יותר מעשרים שנים אחרי היום הנורא ההוא.

    רון, הפסיכולוג שלו בחמש השנים האחרונות, היה סבור שהוא החליט, באופן לא מודע, שתי החלטות באותו ערב: האחת לא לאהוב עוד לעולם אף אישה באופן טוטאלי ומוחלט כמו שאהב את אשתו, והשנייה לא לעסוק עוד בעריכת דין לעולם.

    הוא כבר לא חשב על דבר, רק קיווה שמישהו, יותר נכון מישהי, ייכנסו לחנות ויעסיקו אותו בדילמה הקבועה “נורות לד או חסכוניות, על מה אתה ממליץ יותר?” והוא יענה בבדיחות הדעת, “תלוי אם את מאמינה שהגודל קובע.” לפי התגובה הוא כבר ידע מה יהיה המשך הדברים. אם היא תצחקק ותסמיק לעומתו, לא יידרש מאמץ גדול או ארוך מידי עד שיקבל ממנה את מספר הנייד הפרטי שלה. אם היא תנעץ בו מבט חודר ותבקש ממנו לחזור על דבריו, המאמץ מיותר – המעיין שלה יבש מזמן. והוא הרי צמא כל הזמן.

    את העסק ירש מהוריו כשנתיים אחרי האסון. אשתו כבר היתה מאושפזת בסנטוריום ללא שום תקווה רפואית להחלמה מלאה, והוא ישן ביום ונדד בלילות. אביו הפתיע יום אחד בשעת בוקר מאוחרת והכריז שהעביר את העסק המשפחתי על שמו. הניח שקית גדולה עם כמה קלסרים על השולחן וכרטיס ביקור של רואה החשבון שלו ואיחל לו בהצלחה. את המפתחות הניח בידיו, כשעיניו חודרות את נשמתו ומבקעות את כל קליפות הצער והכאב שבנה סביבו. הוא הבין והעריך את המחווה של אביו. העסק המשפחתי הקטן, זה שסבו הקים עוד לפני הכרזת הקמת המדינה, היה הדבר היקר ביותר שיכול היה לקבל לידיו. הוא נשבע במבט, ללא מילים, לשמור עליו.

    דלת החנות נפתחה וצלצול הפעמון התלוי מעליה השמיע דנדון עליז שהעיר אותו ממחשבותיו.

    “הקארמה התעוררה על צד ימין הבוקר,” כך הוא חשב למראה דמות אישה בשמלת כתפיות פרחונית ורגליים חטובות המציצות מתוכה שנכנסה לחנות.

    “איזה מזל שפתחת מוקדם הבוקר. אני חייבת כמה נורות, יש לנו מסיבת יום הולדת לילדה היום בבית והחצר חשוכה מידי. תוכל לעזור לי?” הבחורה בכתפיות הפרחוניות דיברה בקצב מהיר והמילים התפזרו מפיה כמו גרגירי אורז המתפזרים על הרצפה.

    הוא התיישר וסקר אותה במבט נוסף. שווה לנסות, הוא החליט.

    “אילו נורות תרצי, לד או חסכוניות?” הוא ירה את שאלת המבחן שלו עליה. היא לא התבלבלה וענתה מיד:.

    “בטח שחסכוניות. זו אור יהודה, לא סביון פה”.

    זה עוד לא קרה לו עד היום והוא לא היה בטוח איך ממשיכים מכאן. היא הביטה בו לפתע במין מבט חוקר שניסה לחדור לעומק נשמתו.

    “אני נשבעת שראיתי אותך כבר פעם. אני לא שוכחת אף פרצוף.”

    “לא יודע, אני מניח שהייתי זוכר יפהפייה כמוך.” אמר וחייך אליה את החיוך הממיס שלו.

    “עוד היום אזכר, מבטיחה לך. אם זה יהיה זיכרון שווה אחזור לספר לך.” אמרה והחזירה לו חיוך וקריצה ויצאה מהחנות.

    לאחר שעה ארוכה של דממה בחנות הוא ניגש להכין את ההזמנה שהגיעה בפקס אתמול, כשהפעמון צלצל בשנית הוא רק שאג מעומק המחסן “כבר מגיע!” ולא מיהר לראות מי הלקוח הבא, רק ריח סבון גוף מתקתק לא השאיר שום מקום לספק. היא זכרה. ועוד איך זכרה.

    “אני רק מקווה שהיא זוכרת גם את החלקים הטובים ולא רק את הפשלות שלי,” חשב בליבו, “בכל זאת אהבה ראשונה לא שוכחים אף פעם, גם אם עברו יותר משלושים שנים.” הוא מצא את עצמו מחייך כשצעד לעבר חלל החנות. “זה מתחיל להיות יום מוצלח במיוחד,” חשב בינו לבינו.

     מרב בן-שושן

    מרב בן-שושן- בחרה לכתוב את ספר הביכורים שלה על אהבה גדולה, ופרדה כפויה, סיפור אישי. סיפורים נוספים שכתבה מתפרסמים בדף הפייסבוק "במציאות מקבילה/ מרב בן-שושן פיסות חיים". בן-שושן, פרשה מצה"ל לפני כשנה. היא בעלת המותג "לב טבעי": אמנית יוצרת המשלבת ציור אקריליק על עץ עם אבנים טבעיות, מתגוררת ברחובות ומשתדלת לזכור כי בכל בוקר זורחת שמש חדשה, כדי להאיר יחד איתה את המשך חיינו. מרב בן-שושן היא אם לשלושה ילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 2
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הנה החדשות

    שי מרקוביץ'
    סופרות צעירות ובלתי מוכרות תפסו את מקומן של קאנוניות ברשימה הסופית...

    להחזיק ולאבד

    שי מרקוביץ'
    ספר חדש מגלה קשר רומנטי בין ארנסט המינגוויי לבין נערה איטלקייה,...

    נעים להכיר, יורם רומם

    מערכת סלונט
    בעשרים שנים האחרונות חדרתי, נשוי ואב לחמישה בנים. מורה ומחנך במבואות...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית