close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • או סוֹלִיטֶר או סוֹלִידֶר

    רן יגיל | מחשבות | התפרסם ב - 24.03.20

    הַדֶּבֶר הוא לא רק עניין של הטבע, הוא גם עניין חברתי המוביל אותנו או לחִברות או לבדִידות. אתה מבין את זה, אדוני ראש הממשלה?


    אהבה זה ריחוק. כך קבע המנהיג באמירה פואטית שירית, ואנחנו הלשונאים מיהרנו לתקן אהבה היא ריחוק, כי האוגֵד צריך להתאים במין ובמספר לנושא ולכן לא “זה” אלא “היא”. כתב לי עורך ספרות בוואטסאפ: משורר אמיתי לא עוסק באוגְדים בעיתות אלה אלא במה שנפצע מצידיהם. יפה כתב וצדק. הפצעים החברתיים הם אלה שמדאיגים אותי יותר מתסמיני הקורונה. המנהיג התכוון כי נשמור מרחק מן היקרים למען לא יידבקו במגיפה האיומה והאלימה הזאת – הַנַּזֶּרֶת, על משקל המחלות נזלת, אדמת, חצבת, בעברית יצירתית, לשון נֵזֶר, כֶּתֶר, הקורונה.

    אבל כתר השלטון הוא שמדאיג אותי. יש מי שנוח לו בימי מגיפה, יש מי שיש לו רווח משני ממנה, יש מי שהמגיפה, מצערת ונוראה ככל שתהא, טובה לו ולמעשיו, יש מי שמרוויח ממנה ישירות ובעקיפין. אלה הפושעים, או הפושעים הפוטנציאליים. אלה האנשים שמחכים להזדמנות הנדירה והמופלאה לחמוק מן הדין ומן הדיין בחסות המגיפה. בשבילם פריעת הסדר החברתי היא ברכה.

    המנהיג אינו סובל ביקורת. המנהיג מרבה לשבח את עצמו בחזקת יהללך זר וָלא – פיךָ ולא יהללך זר וְלא פיךָ (ברצף). בתחילה שנא את התקשורת וניסה להצר את צעדיה, אחר כך שנא את המשטרה ואת העומדים בראשה כי חקרו; אחריהם באה הפרקליטות ולימים פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ועכשיו גם הכנסת ולבסוף בתי המשפט, וגם אנשי ימין אחרים שאינם סבורים כמותו. כולם שנואים על המנהיג מסיבה אחת, כי הם אינם חושבים כמותו. מי שלא אומר אמן אחרי מעשיו הוא תבוסתן, חמוץ פנים, לא רוצה לשאת את האלונקה, כמה אנחנו אוהבים דימויים מיליטריסטיים, שמאלני ובוגד.

    ובכן, אני שמאלני, אני מודה בזה. אני שמאלני גאה. הייתי איש שמאל ונשארתי איש שמאל וכנראה גם אמות, נקווה מאוד שלא מקורונה, איש שמאל. אך אני גם ציוני ולכן כואב לי כל כך וחורה לי מאוד מה שקורה כאן. אודה על האמת, גם אם בנימין נתניהו, רוה”מ יקירנו, היה צח כשלג, את קולי בבחירות, זוכרים את הבחירות? הוא לא היה מקבל. אבל אדוני המנהיג. אתה שעמדת בטלוויזיה אל מול המצלמות ואמרת שאתה גדלת על אושיות הדמוקרטיה, שהיא נשמת אפך, תהיה פעם אחת נאמן לדבריך, עמוד פעם אחת במילתך ולך להישפט!

    ברומן “הַדֶּבֶר” של אלבּר קאמי נמסרת כרוניקה מפי מספר המחולקת לחמישה חלקים (בהקבלה לחמש המערכות שבטרגדיה הקלאסית) ומתארת את מגיפת הַדֶּבֶר מתחילתה ועד סופה, בעיר חסרת ייחוד ואפרורית (לטענת המסַפר), אוראן, עיר מחוז באלג’יריה שהיתה אז עיר צרפתית. “הַדֶּבֶר” הוא סוג של רומן חברתי, כאשר העיר בה מתרחשת העלילה היא גנרית מספיק לשם ייצוג מקום כללי שדמויותיו מסמלות קטגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות.

    לא על ד”ר בּרנאר רייֶה (Dr. Bernard Rieux): רופא ראשי בעיר, מהראשונים לזהות את המחלה, מסַפֵּר הסיפור ששואף לייצוג אובייקטיבי של המתרחש. הדמות החיובית ביותר והמוסרית ביותר שיצר קאמי, לא עליו אני מבקש לכתוב. הוא האקזיסטנציאליסט האמיתי. כי האקזיסטנציאליזם הוא ההומאניזם. עושים את המקסימום למען החברה מבחינת התרומה במצב הקיים, גם אם הוא איום, ולא מתחפשים לקדושים מעונים הנושאים צלבים על הגב ומצדיקים את הדין בשם כל מיני נבואות ומשבחים את עצמנו השכֵּם והערב.

    גם לא על ז’אן טָארוּ (Jean Tarrou): זר בעיר, המתעֵד בצורה אובייקטיבית ודקדקנית (כרוניקאי) את המתרחש בעיר ועל רשימותיו מתבסס המספר. הוא שמקים צוותי סיוע רפואי, מפנה את המתים. מי שמבקש להיות קדוש נוצרי בעולם ריק מאלוהים ומשלם על כך בחייו, אולי בשם צדקנותו, גם עליו אני לא מבקש להכבּיר בִּדברים.

    אף לא על רמון רמבֶּר (Raymond Rambert): זר בעיר, עיתונאי. בעקבות המגיפה הופרד מאהובתו ועושה כל שביכולתו לשוב אליה, ולבסוף מצטרף לצוותי הסיוע. הוא אשר מייצג את הזוגיות והאהבה שכּוחן גדול כמובן מכוח המגיפה, בזה כולנו מאמינים, אף עליו איני רוצה להוסיף מילה.

    או לא, למשל, על האב פָּנֶלוּ (Father Paneloux): כומר. נושא דרשות במהלך המגיפה, גם הוא מצטרף לצוותי הסיוע ורואה במחלה כמעט לכל אורך הרומן עונש מאלוהים והקטנת האדם כדי שיבין את מקומו האמיתי בעולם. הוא נציג הדת הממוסדת, שנדמה לו שיש לו תשובה לשאלת הקיום, אך הוא מתבדה. גם עליו לא ארחיב בדברים.

    וגם לא על ז’וזף גראן (Joseph Grand): פקיד מבוגר ועני. בזמנו הפנוי מחבר ספר שלעולם לא ישלים כי תמיד הוא נתקע במשפט הראשון שהוא “בוקר מאי יפה אחד, ואמזונה גמישה, רכובה על סוסה המפואר, האדמדם-חום, הייתה עוברת, בינות הפרחים, בשדרות יער-בולון”. כאן הוא נעצר ויוצר עשרות וריאנטים על המשפט הזה מבלי להמשיך את הרומן. הוא נציגה המובהק של האמנות ברומן “הַדֶּבֶר”, או אם תרצו פוטנציאל הנחמה הגלום באמנות, אהבת האמנות כדָבָר הכרחי לקיום שלנו כאן על הכדור. גם הוא מצטרף לצוותי הסיוע.

    אני רוצה לכתוב על מי שלא מצטרף לצוותי הסיוע, אני רוצה לכתוב על קוֹטַאר (Cottard): פושע שמצא את חירותו תודות למגיפה, אשר סוחר במוצרים מוברחים ומתעשר. הוא הדמות השלילית של “הַדֶּבֶר”. זה הפושע החומק מן הדין בחסות המגיפה. הוא דווקא מרגיש מצוין בעיתות משבר מן הסוג הזה. בתחילת הרומן, לפני התפרצות הַדֶּבֶר, הוא מנסה להתאבד כדי לא להגיע למשפט, לפחות בשלב הזה הוא אינו מנסה לְהַאֲבִיד אחרים. אחר כך, משראה שהסדר החברתי נפרע, הוא עולה כְּפורח, ולבסוף, כשהוא רואה שהמגיפה דועכת והסדר החברתי עומד לשוב על כנו, הוא משתגע, יורה על אנשים מחלון ביתו ונעצר.

    למה הוא עושה את זה? כי מי שהוא לא הוא, או אם תרצו בפרפראזה מי שלא מסכים איתו, הרי עושה לו עוול נורא וצריך לשלם על כך מחיר, כלומר קוֹטַאר בוחר במקום בדרך של “המיתוס של סיזיפוס”, ספר המסות של קאמי, העוסק בהתאבדות ובטעם לחיות כנקודת מוצא, לא לקחת את חייו במו ידיו כמו בתחילת הרומן, אלא לקחת חיי אחרים איתו בדרך לגיהינום, בדומה למעשהו הנפשע של הרוצח הנתעב ברוך גולדשטיין. זה מזכיר כמובן ספר מסות אחר של אלבר קאמי, “האדם המורד”, שם הופך המורד פעמים רבות בשם הצדק האישי חברתי, על פי תפיסת עולמו, לרוצח המונים תחת כינונם של משטרים טוטליטריים מודרניים, בראש ובראשונה הנאציזם כמובן, אבל גם הפאשיזם והקומוניזם. הנה כמה ציטוטים מוכיחים בתרגומה של אילנה המרמן מתוך “הַדֶּבֶר”.

    פגישה ראשונה עם קוֹטַאר, גְראן ורייֶה נכנסים לחדרו:

    “אחרי ארוחת הצוהריים, כששב רייֶה וקרא את המברק מבית-המרפא המודיע לו שאשתו הגיעה לשם, צלצל הטלפון. המטלפן היה אחד ממטופליו לשעבר, פקיד עירייה. הלה סבל זמן רב מהיצָרוּת אב-העורקים, ומאחר שהיה עני טיפל בו רייֶה בחינם.

       ‘כן,’ אמר האיש, ‘אתה זוכר אותי. אבל עכשיו מדובר במישהו אחר. בוא מהר, קרה משהו אצל השכן שלי.’…

       ‘המצב השתפר,’ אמר גְראן כשניגש אל רייֶה, “אבל חששתי שזה הסוף שלו.’   הוא מחט את אפו. בקומה השנייה והאחרונה, על הדלת משמאל, קרא רייֶה את המילים: ‘נא להיכנס, אני תלוי’, כתובת בגיר אדום.

       הם נכנסו. החבל השתלשל ממנורת התקרה מעל לכיסא הפוך, השולחן הוזז אל הפינות. אבל החבל היה תלוי בחלל ריק.

       ‘התרתי אותו בזמן,’ אמר גְראן, שדומה היה תמיד שהוא בורר את מילותיו, אף על פי שדיבר בלשון פשוטה ביותר…

       הם דחפו דלת ועמדו על סִפּוֹ של חדר בהיר אבל מרוהט בדלות. איש קטן עגלגל שכב על מיטת הפליז. הוא נשם בכבדות והסתכל בהם בעיניים מוצפות דם. הרופא נעצר. הוא דימה לשמוע, בין נשימה לנשימה, ציוצים של חולדות. אבל שום דבר לא זז בפינות. רייֶה ניגש אל המיטה. האיש נפל מגובה לא רב דיו, והנפילה גם לא הייתה עזה ביותר, החוליות החזיקו מעמד. כמובן, הוא נחנק קצת. יהיה צורך לעשות צילום. הרופא נתן לו זריקה של שמן קַמפוֹר ואמר שבתוך ימים אחדים הכול יסתדר.

       ‘תודה, דוקטור,’ אמר האיש בקול חנוק.

       רייֶה שאל את גְראן אם הודיע לתחנת המשטרה, והפקיד לבש ארשת מבוכה:

       ‘לא,’ אמר, ‘לא, באמת לא! חשבתי שהכי דחוף…’

       ‘כמובן,’ הפסיק אותו רייֶה, ‘אם כך, אני אודיע.’

       אבל אז נסער החולה והזדקף על מיטתו ומחה ואמר שהוא מרגיש טוב ואין כל צורך.

       ‘תירגע,’ אמר רייֶה. ‘זה לא עניין גדול, תאמין לי, ואני חייב לתת הצהרה.’

       ‘אוי!’ פלט האיש.

       והוא הטיל את עצמו לאחור וייבב יבבות קטועות. גְראן, שהיה ממשמש את שפמו זה רגעים אחדים, ניגש אליו.

       ‘די, אדון קוֹטַאר, די,’ אמר, ‘תנסה להבין. אפשר לומר שהרופא אחראי. אם, למשל, יתחשק לך לנסות שוב…’

       אבל קוֹטַאר התייפח ואמר שהוא לא ינסה שוב, שזה היה רק טירוף רגעי, ושהוא רוצה רק שיִתנו לו מנוחה. רייֶה כתב מִרשם.

       ‘בסדר,’ אמר. ‘נעזוב את זה אחזור בעוד יומיים או שלושה ימים. אבל אל תעשה  שטויות.’

       כשיצאו לחדר-המדרגות אמר לִגְראן שהוא חייב לתת הצהרה, אבל הוא יבקש מקצין המשטרה לעכב את החקירה ביומיים…”.

    פגישה שנייה עם קוטאר, אנו מקבלים דיווח על מצבו המאושר בזמן הַדֶּבֶר מהרשימות שניהל טָארוּ והגיעו לידי בּרנאר רייֶה:

    “ואולם היה בעיר איש אחד שלא ניכרו בו לא אפיסת כוחות ולא ייאוש וכל חזותו עדיין אמרה שביעות רצון. האיש הזה היה קוֹטַאר. הוא הוסיף לעמוד מהצד, ועם זאת שמר על קשריו עם אחרים. אבל אם טָארוּ בחר להתראות לעיתים קרובות ככל שהניחה לו להלה עבודתו, הן מפני שטָארוּ התמצא היטב בעניינו, והן מפני שידע לקבל את פני הגמלאי הקטן בלבביות שלא הכזיבה אף פעם… ככל שהדָבָר אפשרי, הוא חש בנוח בתוך האימה.”

    פגישה שלישית עם קוטאר, הַדֶּבֶר עומד להסתיים, הוא יורה מהחלון והמשטרה עוצרת אותו:

    “ואולם היה בבני עירנו אדם אחד לפחות שדוקטור רייֶה לא יכול לשמש לו פה… ‘אי אפשר, דוקטור,’ אמר השוטר. ‘יש פה משוגע אחד שיורה על האנשים. אבל תחכה פה, אולי תוכל להביא תועלת.’

    ‘זה החלון של קוֹטַאר,’ אמר פתאום גְראן בהתרגשות. ‘אבל הרי קוֹטַאר נעלם.’

    ‘למה יורים?’ שאל רייה את השוטר.

    ‘מסיחים את דעתו. מחכים למכוניות שתביא את החומרים הדרושים, כי הוא יורה על מי שמנסים להיכנס לבניין דרך השער. שוטר אחד כבר נפצע.’

    ‘למה הוא ירה?’

    ‘לא יודעים. אנשים בילו ברחוב. בירייה הראשונה לא הבינו מה קרה. בירייה השניה היו צעקות, מישהו נפצע, וכולם ברחו. סתם משוגע!’…

    פתאום נשמעו יריות של תת-מקלע מחלונות הבתים שנתפסו בידי השוטרים… בוא ברגע חצו שלושה שוטרים את הכביש בריצה ונבלעו בפתח הבניין. מייד אחריהם הסתערו פנימה עוד שלושה, וירי התת מקלע פסק. ושוב חיכו. שתי יריות רחוקות נשמעו בבניין. ואז נשמע המולה ומן הבניין נראה יוצא, נישא יותר משנגרר, איש קטן בלי מקטורן שצעק בלי הפוגות…

    ‘זה קוטאר,’ מִלמל גראן. ‘הוא השתגע.'”

    “הַדֶּבֶר” של קאמי מציג מגיפה שמקורה בטבע ובשינויים החלים בו, כביכול אין לנו עליה שליטה ומה שאפשר זה רק לצמצם נזקים, כפי שעושה הרופא בּרנאר רייֶה במסירות נדירה. אבל הרמזים לנאציזם, לקומוניזם, לפאשיזם, ניצול מצבי הקיצון הטבעיים לטובת שלטון היחיד, נרמזים גם נרמזים ביצירה, בעיקר על רקע הופעתה בשנת 1947 לאחר מלחמת העולם השנייה ועל רקע ידיעת העובדה שקאמי עצמו היה עורך “קוֹמְבָּה” (“מאבק” בצרפתית), ביטאון הרזיסטנס. הַדֶּבֶר הוא לא רק עניין של הטבע, הוא גם עניין חברתי המוביל אותנו או לחִברות או לבדִידות, בלשונו של קאמי בסיפור אחר שלו, או סוֹלִיטֶר או סוֹלִידֶר. אתה מבין את זה, אדוני ראש הממשלה? סוֹלִיטֶר או סוֹלִידֶר. אל תבודד אותנו ואל תפלג אותנו כל השנה ואז, בעיתות משבר, נהיה יחד ואולי נאמין לך שכוונותיך טהורות, טובות ונכונות. אנחנו קראנו את “הַדֶּבֶר” של אלבּר קאמי, אותנו לא תוכל לערבֵּב, אותנו לא תוכל לסדר ולסובב בְּכַחַשׁ, אנחנו השמאלנים – מחוסנים.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 1
    • 5
    • 11

    תגובות


    20 תגובות על “או סוֹלִיטֶר או סוֹלִידֶר”

    1. גיורא פישר הגיב:

      כל מילה
      תודה
      גיורא

    2. דודו פלמה הגיב:

      נכון מאוד וביבי כמו קוטאר הוא גיבור של זמנים אפלים. אולי רק בהבדל קטן אחד, לגבי חברה הישראלית ביבי הוא גם גם הַדֶּבֶר ולא רק מי שמנצל אותו.

    3. צדוק עלון הגיב:

      רשימה מצויינת – הפוליטיקה והפואטיקה קשורות אהדדי.
      אזכיר כי סוקרטס נשפט והוצא להורג תוך שהוא מסרב להתחמק מפסק הדין. הוא סבר כי יש חובה לציית לחוק; בריחה מן הכלא תהיה מעשה לא ישר כי היא בחזקת הפרת ההסכם שלו עם המדינה בנוגע לציות לחוקי המדינה.
      סוקרטס הבין בחושיו כי הטענה ‘אין להישמע לחוק כי יש שם מי שמתנכל לך’ היא מעגלית ולא מובילה לשום מקום, שכן אפשר לטעון כי בעל הטענה עצמו מנסה להתנכל למי שתפס אותו בקלקלתו. על כן יש לעשות לרגרסיה הזאת סוף וזאת על ידי ציות לחוק.
      אצל סוקרטס היה ברור כי נעשה לו עוול והוא סירב להשתמט (למרות שיכול היה); במקרה שלנו רוב הציבור, כולל אנשי ליכוד, סובר שאין הצדקה לריסוק המערכת המשפטית, לא רק בגלל ההסכם המוסרי של הפרט עם המדינה אלא אף בשל יושרה של המערכת המשפטית שאינה ‘תופרת תיקים’ ואינה מתנכלת לראש הממשלה ולאחדים משריו ולנושאי משרות ציבוריות שמינה.
      הספרות היא מקור פואטי להבנה פוליטית, וטובה רשימתו של רן יגיל, הממחישה זאת נחרצות.
      צדוק

    4. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      מזדהה עם מילותיך ועם מילותיו של קאמי שהבאת לנו. הלוואי ורבים יקראו זאת. תודה רבה.

    5. רן יגיל הגיב:

      דפנה היקרה, שלמי תודה על תגובתך החמה.
      רני

    6. רן יגיל הגיב:

      דודו היקר, מזדהה עד הסוף עם מילותיך. תודה שכתבת כאן. רן

    7. רן יגיל הגיב:

      גיורא היקר, תודה לך.
      אנחנו לא לבד עם אנחנו מדברים בקול רם וברור.
      רני

    8. רן יגיל הגיב:

      צדוק היקר, איזו תגובה חכמה ונכוחה.
      כל כך טוב שהכנסת גם את סוקרטס לתמונה.
      חיבוק-ריחוק ממני – רני

    9. יצחק מלר ציגלה קשישא הגיב:

      ניתוח מוכר וידוע ובכל זאת מדהים בחריפותו ובעיקר המתאם לזמנים אלה…
      אני ורבים אחרים שמקורם במערכת הבריאות התריעו בעבר על ההרס שנגרם לה
      מהקפיטליזם החזירי מבית מדרשם של ביבי וטרמפי…הממונה האמיתי על המערכת
      בעשור ויותר האחרון היה ביבי ולא בובת הליצן ליצי בעל הטובן הטורקי… שניהם לא מבינים דבר בבריאות בכלל ובבריאת הציבור בפרט
      וראו זה פלא! מי מרוויח מהקורוניזציה של חיינו? ביבי והרפואה הרטית שלא נושאת בעול אלא יונקת
      מהמערכת המותשת, זו היחידה שנלחמת כשידיה קשורות לאחור מעל עשור…
      יחי קאמי וכן: ביבי וליצי… לכו הביתה וכל מי שלא יבוא במקומכם לא יכול להיות יותר גרוע…

    10. רן יגיל הגיב:

      יצחק היקר, מי כמוך מכיר היטב את קאמי והדבר שלו לפניי ולפנים. אכן הדברים מוכרים, אך טוב להדגיש אותם בימים טרופים אלה. תודה על כל התמיכה. ומי כמוך מבין לא רק בספרות אלא גם ברפואה. ד”ש חמה לכל המשפחה ונעמוד בקשר.
      רני

    11. ירון אביטוב הגיב:

      מהטובים והמחודדים במאמריו של רני יגיל. הספרות כמשל והחיים כמשל. הרומן המשובח “הדבר” הוא למרבה הצער הספר הכי נכון לתקופתנו, והמאמר מדויק בכל חלקיו. אהבתי מאוד את הסיום: אותנו לא תוכל לערבב. הצרה היא שיותר מדי אנשים הוא לא רק מערבב. בישראל יש עכשיו יותר קורבנות של הערבוב הזה מאשר קורבנות הקורונה. ובפרפרזה על שלום חנוך: הציבור מטומטם והציבור ישלם. עד מתי?

    12. רן יגיל הגיב:

      ירון היקר, שלמי תודה על התגובה החמה.
      אכן כך: קורבנות ביביונה ולא בהכרח קורונה.
      הגיע הזמן להתפכח ולהתפקח. רני

    13. יהודית אוריה הגיב:

      האקזיסטנציאליזם-הומניזם כנגד האי-מוסריות והתלישות מן המציאות בביטויו ההרסני-עצמי (הקדוש המעונה המתאבד) והנפשע כלפי הזולת ( הספסר הרוצח). אהבתי את עומק ההתבוננות ואת היחוס למציאות החברתית הפוליטית העכשווית! מאמר המהווה בעצמו מחווה אקזיסטנציאליסטית- הומניסטית.

    14. רן יגיל הגיב:

      יהודית היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה והחכמה שלך.
      אני מקווה שאצלך הכול בסדר בימי קורונה אלה, ימים משונים!
      רני

    15. יהודית אוריה הגיב:

      שמור על עצמך, רן היקר, והמשך ביצירתך הספרותית הרב-תחומית המעולה!

    16. אלישבע הגיב:

      תודה על מאמר נפלא שפורסם בזמן הנכון. כבר כתבו קודמי את כל ויותר ממה שאני הייתי יכולה לכתוב. על כן אסתפק רק בתודה גדולה!

    17. רן יגיל הגיב:

      אלישבע היקרה, שלמי תודה לך מקרב לב על התגובה ויום בריא ונפלא. רני

    18. יואב הגיב:

      היי רני, כותב יואב, הבן של יולי. מאמר מרתק, מצער ומייאש. מסכים עם כל מילה, למעט הציונות (ברמה האישית). אני לא רואה איך אני, בדור בו נולדתי ובאקלים הפוליטי והחברתי בו גדלתי, יכול להיות ציוני בלי להיראות כמו פנאט, ולחילופין להיות שמאלני בלי להיראות כמו בוגד (אולי כן – אבל אני צריך להתאמץ כל כך הרבה בשביל זה, שאני מרגיש שמשקולת של מאה טון ממלאת לי את הראש). אין מה לעשות – השיח הקיצוני הטביע בו את חותמי. אהבה לשפה העברית – יש ויש. אהבה לישראל? אולי אהבה לפמיליאריות… אבל הנה אני הוגה מדי על עצמי, כיאה למשפחת אמנים כמו שלנו.
      שוב, מאמר נהדר. ורעיון לעוד מאמר – על ריאליזם פנטסטי ואהבה בימי קורונה?

    19. רן יגיל הגיב:

      יואב היקר, איזה יופי, איזו הפתעה. תגובה כל כך פרטנית וחכמה. איזה כיף! אנא מסור ד”ש לכל המשפחה וחיבוק ממני. בינתיים חג פסח שמח על אף המצב ובריאות לכולם – רני

    20. מרתה רמון הגיב:

      רני יקירי,
      תודה שהצגת את הדיסטופיה אותה אנו חווים בהקשר ספרותי רחב, בבחינת היו דברים מעולם ובאותה עת לנסות להזהיר מן ההשלכות של מעשי מנהיגים חסרי אחריות.
      תמיד מעשיר ומחכים לקרוא את דבריך
      בהערכה
      מרתה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ואני  אישה  של  פלסטיק  ורוד

    יוכבד בן דור
    מוקדש לפנחס שדה וּמַדּוּעַ נִלְכַּדְתָּ בְּתוֹדַעְתִּי בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחַיַּי, סוֹפֵר צָעִיר...

    פילים

    ערן צלגוב

    אילו שאול

    מיכל סנונית
    אִלּוּ שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ אָבִי שָׁאוּל הָיָה פֶּתַע עוֹמֵד בַּדֶּלֶת, בָּא...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית