אושר נולד בליל סערה. הוא נולד ללא נשימה בלידה קשה ומסובכת, ורק לאחר כמה שניות החל להשתנק ולבכות. "הוא לא יחזיק מעמד, גברת וולף, ואם יקרה נס והוא יחיה, הוא יסבול מפיגור שכלי כל חייו ויזדקק לעזרה תמידית", אמרו הרופאים. יעל ידעה שהיא רוצה את הילד הזה, לאורך כל ההיריון הזהירו אותה ויעצו לה להפיל, אבל יעל חשקה בכל מאודה להיות אימא. אחרי שני הריונות כושלים ולידה שקטה אחת בער בה הרצון לטפל בילד, ילד משלה, ילד מפרי בטנה. אז מה אם הוא לא יהיה כמו כולם? אז מה אם יהיו לו צרכים מיוחדים? למי אין צרכים? אצלו הם יהיו מיוחדים, הוא עצמו יהיה מיוחד, ילד נדיר. לכן עוד לפני שנולד החליטה לקרוא לו בשם שהכי התאים למה שהרגישה – אושר.

ואושר היה נס. חרף אזהרות הרופאים הוא החזיק מעמד, הלידה עברה בשלום למרות הכול ויעל הייתה מאושרת. סירבה להאמין שבנה איטי יותר מכולם, מתפתח שונה מהם וגדל בקצב משלו, הרחק מילדים אחרים בני גילו. ואולי המדויק יותר לומר שהיא האמינה והייתה מפוכחת אבל לא היה אכפת לה, ממש לא נגע לה הדבר – מבחינתה היא אימא, סוף־סוף אימא, יש לה בן אחרי ייסורים רבים והיא תגדל ותחנך אותו כילד רגיל ומיוחד, ילד רגיל עם צרכים… מיוחדים. ילד רגיל על הרצף האוטיסטי ועם שיתוק מוחין קל. 

אף שלאושר לא היה אבא הוא גדל בסביבה אוהבת, מחבקת, תומכת וחמה. אביו של אושר עזב את יעל אשתו ברגע שנודע לו שבנו מיוחד, אחר, שונה. לא הצליח לעכל ולהבין, לא ידע איך להתמודד עם הגורל שהתאכזר אליו כל כך – ושבוע לאחר שנולד אושר עזב אביו את הבית, נטש את בנו והותיר את יעל אם יחידנית לטפל בכל הצרות שנפלו עליהם.

אבל יעל לא ראתה בלידת בנה צרות ובוודאי לא גורל שהתאכזר אליה או אל בעלה בנפרד שהפך לאחר זמן לא רב לגרוש שלה. להפך, היא ראתה ברכה בעמלה, והודתה לאלוהים שנעתר לתפילותיה והכניס אושר אל חייה. שמחה במנת חלקה, קיבלה באהבה רבה את רצון האל וחינכה את בנה כאילו היה בן רגיל עם צרכים… מיוחדים. כל כך שנאה את הביטוי המקומם הזה "צרכים מיוחדים" – למי אין צרכים מיוחדים? לכולנו, הייתה מתקוממת.

חודש אחרי שבעלה עזב את הבית שינתה יעל את שם משפחתו של אושר לגולדמן, שם נעוריה. אם אביו לא רואה בו את בנו, אין שום סיבה שבנו יישא את שמו, חשבה.

כשאושר גולדמן עלה לכיתה א', יעצו לה חברותיה לשלבו בכיתה טיפולית כיאה לילד שהוא, אך יעל סירבה לכך בכל תוקף. "הוא ילד ככל הילדים, ילד עם צרכים ככל הילדים, ילד רגיל", אמרה להן. גם הפסיכולוגים שהיו עימה בקשר לקראת עלייתו לבית הספר היסודי דיברו על ליבה, ניסו לשכנעה שייטב לו להיות בכיתה טיפולית עם ילדים כמוהו, ובכיתה רגילה יתקשה ללמוד. יעל פסלה כל אפשרות להעברתו למסגרת מיוחדת, הוא ילד רגיל וילמד בבית ספר רגיל, התעקשה.

היא אף רשמה אותו לחוג ג'ודו לילדים בריאים ולא נכים ואושר שלה התקשה בתחילה להתמודד בקבוצת הילדים, אך עם הזמן הסתגל אליהם, למד כמותם תרגילי ג'ודו, ובתוך שנה עבר מחגורה לבנה לחגורה צהובה ועבר גם את המבחן לחגורה הכתומה. הוא אף השתתף בתחרויות קבוצתיות ולרוב זכה באחד משלושת המקומות הראשונים לגאוות אימו.

אושר גדל והתחנך לאהבת האדם באשר הוא אדם. יעל לא עשתה לו הנחות ולא פינקה אותו יתר על המידה רק בשל מצבו, היא נשארה איתנה בעמידתה והחלטתה עוד לפני שנולד שתגדל אותו כילד רגיל במלוא מובן המילה, תספק לו ביטחון ותלמד אותו לאהוב את עצמו, "אושר שלי, אתה שווה כמו כולם", נהגה לומר לו, "אתה אפילו שווה יותר מכולם, אתה מלך העולם, חכם יותר מכולם, טוב יותר מכולם, נפלא יותר מכולם – תזכור את זה תמיד".

כשהתקשה להרכיב לגו או לשרוך שרוכים עודדה אותו להמשיך, "אבל אני לא מצליח, קשה לי. אוף! תעזרי לי", בכה ויעל השיבה, "אין דבר כזה שאתה לא יכול, אושר שלי, אתה יכול, אתה גדול – ואתה יכול. אם עדו חבר שלך יכול גם אתה יכול. עם קצת מאמץ תראה שתצליח. אני מאמינה בך". מילותיה נסכו בו ביטחון ונטעו בו אהבה ואמונה – בעצמו בעיקר, ולאחר כמה ניסיונות אושר אכן הצליח.

לטיולים השנתיים לאורך כל שנותיו בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים הייתה שולחת אותו בחיבוקים ונשיקות ומציידת אותו במכתב שהיה מיועד רק לו, לעיניו בלבד, "כשיהיה לך קשה, עצוב ותרגיש רע ובודד, תקרא את המכתב לעצמך – ותרגיש הרבה יותר טוב", הבטיחה. "מבטיחה?" שאל, "מילה של אימא", קרצה לו, נתנה לו "כיף" וחיבקה אותו שוב. "אני אוהבת אותך!"

כשהגיע לתיכון כבר לא היה זקוק לאותו מכתב מחזק, ויעל שלחה אותו לטיולים השנתיים בחיבוקים ונשיקות, ללא אותו מכתב.

גם לצבא התגייס אושר ומילא את חובתו האזרחית כמו כולם.

לאחר הצבא החל ללמוד באוניברסיטה. סודות היקום ריתקו אותו, סקרן אותו מה יש סביבנו אז הוא נרשם לתואר ראשון בלימודי אסטרונומיה משולבים באסטרופיזיקה.

כך התקדם אושר בחייו, המגבלות שנולד איתן לא הפריעו לו להשתלב בחברה, למצוא אהבה ופרנסה טובה, להקים משפחה וליהנות מהחיים בעצמאות ובביטחון עצמי. בעבור אימו יעל ואשתו מרב הוא היה האושר בהתגלמותו. שכר דירה נחמדה לו ולאשתו שאהב אהבת נפש ובה הביאו לעולם שלושה ילדים.

יום אחד כשהיה לבדו בבית צלצל הטלפון הנייד שלו. מכיוון שהיה במקלחת לא ענה. כשיצא מהמקלחת תוך כדי התלבשות פתח את הטלפון לראות מי צלצל – מספר שלא זיהה. לאחר דקתיים שוב צלצל הטלפון, הפעם אושר ענה.

"שלום, הגעתי לאושר וולף?"

"לא, אני אושר גולדמן, מי זה?"

"אה נכון, גולד… גולדמן… שלום לך", השיב האיש לאחר שתיקה קלה, "אתה לא מכיר אותי, שמי יורם ואני… אני…" אושר לא הבין, "כן, מי אתה ומה אתה רוצה?"

"אני… אני אביך", אמר לבסוף.

אושר לא התבלבל אף לא לרגע, "אדוני, איך אמרת שקוראים לך, יורם? אז יורם, אני מצטער לומר לך אבל טעית במספר, אני אושר גולדמן ולא וולף ואבא שלי מת לפני שנים. תודה לך" – וניתק את השיחה.