דברים שכתב גבריאל מוקד על אורי צבי גרינברג בספרו בהוצאת "עכשיו/עמדה" 2014

הנה גם אורי צבי נוצח על-ידי המוות. המשורר המטאפיסי, הלאומי והלירי
הגדול נאסף אל אלוהיו, שהוא בשירתו אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, וגם אלוהי
כל-בשר. שני הקטבים הללו בשירתו הגדולה של אצ"ג, קוטב הרעד-והאימה
של כל בשר בפני האל והמוות, גם בעיצומה של התייחדות לירית של גופים
בשעת חדווה, וקוטב ברית ה' עם זרע אברהם, מחוברים אל דומיננטה אחת של
שירת היש-והאין העברית, באורח שהיחיד נבלע, גם בעודו מוחה ונאלם מרוב
אימה, במסכת הקיום האימפרסונאלי, הארכיטיפאלי. אפילו בצד הלירי,
היפהפה והמעודן ביותר של שירת אצ"ג בולטים תמיד היסודות של אימה
קיומית, חִיל בפני ה', ושל ייעוד על-אישי ואל-אישי של לאום וגזע, ייעוד שרק
בו מתמצה הנצח של כל יחיד.

כך קוראים אנו ב'ספר הנחלים': "הים האלוהי הסיע שובל דוכיו אל חול החוף
ומשכוֹ / חזרה הסע ושוב ונראה החול בירחו / כאילו פי הירח לְחָכוֹ…" ובמקום
אחר: "מימי הים מלוחים הם: / על תמרורי הבכות בם, / תשפיך כל לבבות
הנודדים / הרחק ממחוז עריסתם, מיטות אביהם ואִמם / בארם ונהרם ושדה
הקמה הירחיים לעת דודים…/ ואולם כל מימי הנחלים מתוקים, כי לעיתות
בכיסופים / בם שלחו עלומי המקום רינת ליבם כמיהתם ושושני הקיץ הקטופים
/ עם הזרם הדימדומי שלהם כמיד אלוהים מגולָל.. / בם שָׂמוּ עיניהם כעופרים
בחמדתם, / בם עמדו עירומים בבריות גופים / בעוד הגוף נושא בו זרעו / אף
גוף בתולי לא מחולל / ובשירים היפים של משורר-אהוב-עמם / נוף שדה ונחל-
זה מצולל/ מכאן כל יפי הגוונים והצלילים… והיכל בהדר… / במישבצת
ציבעונין המילים: / יהי שם אדוני מהולל".

2
עם הסתלקותו של אורי צבי מארץ-החיים והיאספו בנצח של הטכסטים
העבריים הגדולים ביותר, כואבים אנו שני כאבי-פרידה. כאב אחד הוא כגון זה
שחשנו עם מותו של שמואל יוסף עגנון. שני אדירים אלה, איש-איש בתחומו,
עיצבו את פיסגת המודרניזם העברי הגדול של המאה העשרים (ולא שמורת
שמרנות של "קלאסיקה" המנותקת מהוויית חייהם ומחוויית חייהם של הפרט
והלאום). עכשיו שניהם, עגנון ואצ"ג, עם כל ההבדלים העצומים בין
יצירותיהם, שחורגים מתחום השוני בין פרוזה לבין שירה, טמונים בפיסגת-
הפסגות של הקלאסיקה העברית המודרנית לאמיתה. אך אם נפנה לתחום
השירה לבדה, הרי אחד-אחד הסתלקו מאיתנו בכירי היוצרים שפעלו בין שתי
מלחמות-העולם. אכן, מצוי בוודאי מועדון-משוררים עברי עליון, שבו אצ"ג,
אלתרמן ושלונסקי, למשל, אך גם רטוש ואלכסנדר פן נפגשים בו כמו במעין
מעון-רקיע בוהמי עליון, חרף כל החומרות של מטאפיסיקה לאומית ושל מר-
המוות, בחינת מיפגש אוונגארדי של פייטנים מעולים. הרי, נוסף להיותו של
אורי צבי בין גדולי המטאפיסיקה העברית והאכזיסטנציאליזם העברי – וּרְאוּ
שורות כ"קטונתי, באשר גוף בר-חלוף, מה כוחו-וגודלו-בשיעור/ לבכות ולכאב
ולכייל ולחשב את אימת-שאירע,/ שאין לו מימד, בלי צירוף וכיול, כוח ים
במלוא זרם" – הוא גם המשורר האוונגארדי-בוהמי של "אני לבי-מיטבח-
הפועלים/ הבאתי גוף-כבש בלבוש אדם:/ לאכול פת בדייסה ולא עשב… ולאור
המנורה נותרו פחדי אדם".

ב'שירי המתכונת והדמות' וב'לסעיף סלע עיטם', ובכלל בפואמות המטאפיסיות
הגדולות משלושת העשורים האחרונים של יצירתו, התחברה תפארת
ארכיטיפאלית של "שמש – אריות ונמרים במהות נגוהותיה, גבריות ונשיות
בכוחה/ היא לב – אבי כל הלבבות הלוהטים… מעל שפע פרע עלוות קדקוד
יערים" עם רעד קיומי של חלכאים ונדכאים: "ומצבתו של אדם חסר שם
ומוניטין/ ושובל בדידות ואביונות כפאת שדה חרולים נטוש אחריו". על תקופה
זו בשירת אצ"ג, שטרם נחקרה דייה, כתבתי מיספר מאמרים, ונזדמן לי לשוחח
איתו עליה בשיחותינו האחרונות. רבה הייתה שימחתי על כי לא הרחיק אותי
ממנו למרות תהום של השקפות פוליטיות שהייתה פעורה בינינו למרגלות הדיון
על אוואנגרד וטראנסצנדנציה, טכסטים וארכיטיפים. אזכור תמיד את הביקור
בביתו ואת שיטוטינו הממושכים ברחובות תל-אביב תוך כדי קיום השיח
הפואטי-הגותי דנן. הרי זה כצו-זיכרון של שיחות עם מישהו ממידתם של
רילקה או מאיאקובסקי בעודם בשיא אונם; כך נראות לי אותן שיחות עם אורי
צבי, אדם חי, "בשר במיכנסיים" כאימרתו, שהוא גם הר-געש לוהב: רב-אמן
עברי של תיאור רעד גופים ונפשות, גדולת הארכיטיפ ואימה קיומית, כאן,
עכשיו ותמיד.

3
הקטע המרגש והיפה הזה הִנו סיום ספרו החשוב והמרתק של פרופ' גבריאל
מוקד: "תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי
גרינברג". הספר יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת "עכשיו/עמדה".