close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אויב העם

    שי מרקוביץ' | הומאז' | התפרסם ב - 10.05.18
    הנריק איבסן, אבי המחזאות המודרנית, נע כל חייו יצירתיים בין הדוקטרינה הנוצרית חמורת הסבר לבין הצורך שלו לקעקע את יסודות החברה בה הוא חי

    “שוב ‘בית הבובות’? עוד הפעם “הדה גבלר?”, שואלים את עצמם מנויי הקאמרי או הבימה, כאשר הם פותחים את חוברת הרפרטואר של התיאטרונים לשנה הבאה. נכון, אחרי כל הקזבלנים ומרי לו,קשה לחזור שוב למחזאות הקלאסית, זאת שנועדה לבימות הרפרטואריות.

    אחד המחזאים האלה, שבכלל הגדירו את המושג “תיאטרון”, היה הנריק איבסן  (1828 – 1906) הנורבגי, אולי היוצר הגדול ביותר שהעניקה סקנדינביה לתרבות המערבית. אולי רק אוהביו של קנוט המסון ואינגמר ברגמן יחלקו על קביעה זו.

    איבסן ייזכר לעד בזכות המחזות כ”בית הבובות” (1879)  ו”רוחות” (1881), וגם בזכות “פר גינט” (1867), שהפך מאוחר יותר ליצירה מוזיקלית המעוטרת בשתי סוויטות, של המלחין אדוארד גריג, גם הוא היוצר המוזיקלית הגדול ביותר שיצא מסקנדינביה (אם לא להחשיב את להקת “אבבא”).

    הוא נחשב ל”אבי הדרמה האירופית המודרנית”, ולרוב מחזותיו נשאו מטענים כה כבדים, שאחד המבקרים הגדיר אותו  כ”נביא, שהעובדה כי הפך לסופר ומחזאי היא מקרית לגמרי”.

    בשמו נקרא הפרס הלאומי של נורבגיה למחזאות, שנוסד בשנת 1986, וכן הפרס הבינלאומי, שנוסד בשנת 2008, שגם הוא מחולק ליוצרי תיאטרון בולטים. על שמו נקרא הפרס הלאומי של נורבגיה למחזאות, שנוסד בשנת 1986, וכן הפרס הבינלאומי, שנוסד בשנת 2008, שגם הוא מחולק ליוצרי תיאטרון בולטים.

     

    שליחות היסטורית

    איבסן נולד במשפחתו המרוששת של איש עסקים נורבגי. בשנת 1844 הוא החל לעבוד כרוקח. אז גם כתב את שיריו הראשונים, בנוסף לדרמה היסטורית מימי רומא העתיקה “קתלינה” (1850), שהמוטיבים שלה ביטאו את רוחות המהפכהשל 1848 באירופה.

    בין השנים (1857 – 1852) עמד איבסן בראש התיאטרון הלאומי של נורבגיה. בתקופה הזו החל להתעניין בלאומיות הפוליטית ובפולקלור הסקנדינבי. מחזותיו באותה התקופה ביטאו את שני התחומים.

    ב-1862 איבסן כותב את הדרמה “קומדיה של אהבה”, שבה הוא מטיל חיצים במעמד הביניים ובפקידות הבכירה של נורבגיה דאז. בדרמה ההיסטורית “המאבק על הכס” (1864) איבסן הציג גיבור, הממלא שליחות היסטורית-פרוגרסיבית.

    אך לאחר הסיבות הן הסובייקטיביות (חוסר יכולת לתאר במלואם את היחסים הבין-אנושיים באמצעות דמויות מימי הביניים וקלישאות רומנטיות), כמו גם מסיבות חוץ-ספרותיים (האכזבה מלאומנות לאחר המלחה האוסטרית-פרוסית-דנית) הביאו את איבסן לעזוב את מולדתו לחו”ל בחיפוש אחר צורות ביטוי חדשות.

    רבע מאה גר איבסן בחו”ל – באיטליה ובגרמניה, שם כתב את “בראנד” (1865) ואת “פר גינט” הנודע (1867). יצירות אלה משקפות את קווי האופי המנוגדים של איבסן. בראנד הוא כומר חמור סבר המטיף לדת ולחירות האנושית, ואיבסן צייר את דמותו בהשראת תורתו של הפילוסוף קירקגור. פר גינט, לעומת זאת, הוא גיבור שונה לגמרי. הוא מחפש את האושר האישי – אך לא מוצא אותו. ויחד עם זאת פר הוא לא פחות משורר והומניסט מבראנד.

    המחזה הפופולרי ביותר של איבסן, “בית הבובות” (1879) הוא שספג הכי הרבה השמצות מהסביבה, בגלל שהיווה ביקורת נוקבת על התפקידים המסורתיים של גבר ואישה בתקופה הוויקטוריאנית. בשל איכותו האמנותית והאמירה הפמיניסטית שבו, הוא עדיין מועלה בתיאטראות השונים בעולם. רק בארץ הוא זכה ללא פחות משש הפקות.

    ב”רוחות”, שנכתב אחרי “בית הבובות”, השתמש איבסן במוטיבים רבים מתוך “בראנד”: מורשת, דת, אידיאליזם. במחזה “אויב העם”, שגם הוא מוצג היום בתיאטראות רבים, המקסימליסט התורן סטוקמן יוצא נגד כל העיירה שלו, כשהוא דורש לייבש את מקור המים המזוהמים, ובכך לכאורה משחיר את פני העיירה, המתפרנסת במידה רבה מהתיירות.

    אך המחזה המוצג ביותר שלו הוא “הדה גבלר” (1890), שהתפקיד הראשי בו נחשב ליוקרתי ביותר עבור שחקניות עד היום.

     

    שתקן בודד

    איבסן היה איש מאוד שתקן. כשהוא נאלץ שוב ושוב לסרב להזמנות הרשמיות לארוחות ערב, נהג לתרץ: “כשאני מתארח, אני כמעט לא פוצה פה. בהביטם בי, גם שאר האורחים שותקים. המתארחים מתעצבנים. מה אני צריך את זה? לעומת זאת, כשאני לא מגיע לארוחות האלה, יש לאורחים נושא מצוין לדבר עליו”.

     

    איבסן נפטר ב-1906 ולא “זכה” להיות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שניפצה את כל האידיאלים שלו.

    רופאו האישי, אדוארד בול, כתב ביומנו שכאשר שכב איבסן על ערש דווי, בני משפחתו מקיפים אותו מכל צדדיו, על מנת לעודד אותו ואת קרוביו, ציינה האחות הרחמנייה שלו כי הנריק נראה היום הרבה יותר טוב. בתגובה, איבסן התרומם במיטתו, נשען על הכריות במרפקו ואמר ברור ובקול רם: “בדיוק להיפך!” – וכעבור שניות נפטר.

    נשאר נאמן לאמת עד ברגע האחרון לחייו.

    הנריק איבסן. נאמן לאמת * צילום: גוסטב בורגן

     

     

     

     

    שי מרקוביץ'

    עורך ומתרגם, אחרי עשרים שנה בקירוב בתפקידי כתיבה ועריכה שונים בקבוצת "ידיעות אחרונות", מרחיב כיום מעגלים חדשים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ניכוס תרבותי בעידן הגלובליזציה – יש כזה דבר?

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    הראפר האפרו־אמריקאי קנדריק למאר, שזכה בחודש אפריל בפרס הפוליצר היוקרתי, העלה...

    נעים להכיר, חננה פאר

    חננה פאר
    מתי כתבת את השיר הראשון? כשהייתי בת 18 באיזה עיניים את...

    פריחה מאוחרת

    שי מרקוביץ'
    ספרה החדש של ליאן מוריארטי, “תשעה זרים מטורפים”, יהפוך לסרט או...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית