אני מניח שיותר קל למצוא שלווה במקומות שלווים. אולם זה לא מה שחיפשתי, חיפשתי פיסת שלווה בתוך עצמי. אחת שאוכל לקחת איתי לפקק או לקניון. ניסיתי למצוא אותה בזמן שעמדתי בתור, בכניסה מהרציפים אל תוך התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אין כמו לעמוד בתור על מנת לבדוק את קצה גבול היכולת האנושית. הסתכלתי על השומר עובד בעצלתיים. אותו לא עניין התור המשתרך. יכולתו להעביר תיקים באורח כל כך איטי, הייתה כמעט מרשימה. אני חושב שהייתי יכול להחביא אדם שלם בתוך אחד התיקים והשומר לא היה מניד עפעף. בדקתי את השעה, האוטובוס שלי יוצא עוד חמש דקות, ולפניי עמדו תשעה אנשים. לפתע השומר עצר. הוא היה צריך לפהק וככל הנראה זאת הייתה פעולה מנוגדת להעברת תיקים. שריריי התכווצו מרוב עצבים, לא יכולתי לשאת זאת עוד, אין דבר נורא מלחכות. די, לקחתי נשימה. זאת לא אשמתו, גם אני הייתי מותש אילו הייתי נדרש לבצע עבודה כה מונוטונית. רציתי שזאת תהיה אשמתו, רציתי לכעוס, על מנת שלא אצטרך להתמודד עם הדברים האחרים שהרגשתי. ניסיתי להתמקד בשומר. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, שיער שחור נפל על פניו וכמעט וכיסה את עיניו השחורות. עיניו נראו כל כך עייפות, עד כי יכולתי לדמיין שהוא מבצע את הפעולה הזאת כבר עידנים. אנשים בתור צקצקו לעצמם, בזמן השומר העביר תיק ועוד תיק באותו קצב עצל.
"מה קורה אתו?" העיר הבחור שמלפניי. הוא לבש מקטורן שחור, משקפיו הזהובות נצנצו באור השמש, אשר חדר מבעד לשמיים המעוננים. הוא הביט בשעונו בעודו מעיר את הערה ונצנוץ משקפיו גרם לעיני לדמוע. האישה שמלפניו העיפה לעברו מבט ביקורתי, אשר הוא הצליח לפספס לגמרי. "אני לא מאמין שאני מאחר," הוא מלמל לעצמו והחל לתופף ברגליו. ניסיתי לא לחשוב, לא לחשוב על בית החולים ועל מה שאני אראה שם. על זה שאחד האנשים החשובים בחיי, שוכב שם לבד ויכול להיות שלא אראה אותו יותר. ניסיתי לא לחשוב על כך שאולי, רק אולי, אני לא רוצה להגיע. השומר, אשר עליו כבר לא כעסתי כלל, נראה כעיוור למתרחש. הוא המשיך להעביר את התיקים, ועצר מדי פעם על מנת לפהק. לי, האופן הרגוע והלא מודע בו הוא עבד נראה כניגוד גמור לחיפזון של הבחור עם המקטורן. האישה המבוגרת, אשר עמדה מלפני הבחור עם המקטורן, הבחינה בעובדת זרה עם תינוק, בשולי התור. היא החוותה לה עם היד לבוא לעמוד מלפניה. זה הרגע בו הבחור עם המקטורן, איבד את סבלנותו לגמרי.
"זה נראה לך בסדר?" הוא צעק אל עבר השומר. השומר המשיך בעבודתו, מתעלם מההערה. כעת הבנתי. הוא לא היה שקוע בעבודתו באופן לא מודע אלא הוא בוחר להיות שקוע בעבודתו. תהיתי כמה צעקות השומר הזה צריך לספוג כל יום. "זה נראה לכם בסדר?" צעק הבחור אל עבר התור, האישה המבוגרת הסתובבה אליו בכעס.
"אתה לא הבן אדם היחיד שמאחר," היא סיננה לעברו. "האישה המבוגרת" הייתה, ככל הנראה, בת חמישים וקצת. היה ניתן לראות קמטים ראשונים של זקנה על פניה. תהיתי לרגע אם ניתן לעמוד את אופיו של אדם על פי קמטיו. האם לאנשים שנוטים לחייך יופיעו קמטים באזורים אחרים מאנשים שנוטים לזעוף. לא הצלחתי למצוא דפוס בקמטיה של האישה. "אני לא מאמין, פאקינג התחנה מרכזית בתל-אביב, הייתי צריך לצפות."
"סליחה, האישה הזאת עקפה אותי עכשיו," העיר הבחור עם המקטורן לשומר, בטון שנשמע גבוה ומזלזל. היה ניתן לראות שהשומר שמע את ההערה ובחר שוב להתעלם, מה שעורר את זעמו של הבחור עם המקטורן. "אני לא מבין, אני מדבר רוסית, אמהרית, יש משהו לא מובן במה שאני אומר?" הוא צעק וניגש אל השומר. "אתה שומע אותי, אני לא מבין מה קורה פה, כל אחד יכול לעקוף בתור הזה איך שהוא רוצה?" השומר הרים את עיניו. התסכול בעיניו היה ברור. היה נראה כי העבודה הזו, הצליחה כבר לשבור את רוחו.
"תיגש בבקשה חזרה לתור, אדוני, או שאאלץ לקרוא לביטחון." הוא אמר בנימוס. המשפט נאמר ללא רגש כלל, כמו הושמע ממערכת כריזה כלשהי. הרי לא ניתן היה להאשים את השומר, על חוסר הרגש, לאחר שנאלץ להתמודד עם סיטואציות כאלו עשרות, אם לא מאות פעמים. דווקא חוסר הרגש הזה הצליח לעורר אצלי משהו, אולי זה שיקף את חוסר הרגש שאני העדפתי לשהות בו. מוות רגשי, מישור שאתה מגיע אליו כאשר אתה כבר לא יכול להכיל את הכאב שאתה מרגיש. לא רציתי להרגיש שוב, לא רציתי לכאוב. רציתי לעמוד בתור הזה לנצח, רציתי להגיע לבית החולים ולראות אותה פעם אחרונה. רציתי לבכות, אבל לא ידעתי איך.
"תקרא לביטחון, קדימה, יש לנו זמן, אני גם ככה כבר איחרתי." אמר הבחור עם המקטורן והעיף מבט זועף אל עבר התור. אין לי זמן, אין לה זמן. "תשים לב כיצד אתה מתנהג, אדוני, אתה מעכב את כולנו." האישה המבוגרת פנתה כלפי הבחור עם המקטורן, אשר לא נרתע כלל. "אני מעכב את כולנו? נראה לך שזה בסדר להזמין ככה אנשים לאמצע התור?" העובדת הזרה עמדה ליד השומר, לא ידעתי אם היא מבינה את המתרחש, אך נראה היה כי היא לא חפצה להיות שם כלל. בשלב כלשהו, כבר לא הצלחתי להבחין במילים הנאמרות. הלחץ בחזה שלי גבר עם כל מילה שנאמרה, הרגשתי שאני נחנק. הפנים שלי היו רטובות. לקחתי צעד קדימה, עוד שומרים הגיעו להרגיע את המהומה. לא הצלחתי להבין מי מדבר אל מי, התור כבר לא היה קיים, לרגע כל העולם היה רק רעש, רעש שהתגמד לעומת הלמות הדופק באוזניי.
"אני… חייב להספיק את האוטובוס," אמרתי בקול שקט. המהומה פסקה, השומרים, האישה המבוגרת, הבחור עם המקטורן, כולם הסתובבו לכיווני. עמדתי בתוך השקט הזה שנפער, ממלא את החלל. הדמעות נקוו בשפתיי, באפי וחלקם אף טפטפו על הרצפה. לא הצלחתי לעצור אותן, אני לא בטוח שרציתי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה דמעתי כך.
"הכול בסדר?" שאל אותי השומר, עיניו מביעות חמלה וחשש בו זמנית, כמו שקל האם יש לרחם עליי או להיזהר ממני. הופתעתי כי השומר פנה אליי, כנראה שטעיתי בהערכתי אותו. כפי שטעיתי כבר הרבה פעמים בעבר. לא ידעתי מה להגיד ומדוע פציתי את פי מלכתחילה. מזווית עיני ראיתי את האוטובוס יוצא והדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה כיצד הדמעות שלי מנקות את הרצפה המעופשת.
"לא".
עצוב, מעורר סקרנות
מדהים! סיפור מעולה, כתוב מעולה ועם סיום נוקב ומדוייק.
כל הכבוד.
נהדר. אהבתי שהסיפור לא קורה בזמן או במקום מסויים, הוא פשוט קורה, מקטע קטן מתוך חיים של בן אדם, ודווקא מתוך המטע הקטן הזה אני מרגיש שאני פשוט מכיר את הבן אדם.
וכל זה קורה תודות לכתיבה המדוייקת.
פשוט נהדר.