יוסף באו | העולם ואני (שירים)
תרגם מפולנית: יואל נץ, הוצאת המנענע 2017, 252 עמ'

ספר השירים "העולם ואני"  של יוסף באו הוא ספר שה'מוֹשָב בחיים' שלו הוא בטריטוריה של המוות. 'מוֹשָב בחיים' הנו מושׂג בגרמנית (Sitz im Leben ) שמבטא את מקום הצמיחה של פולחן מסוים, ההֶקשר במציאות של מנהג מיוחד וכיוצא בזה. מי שקורא את השירים קורא אותם מתוך הידיעה הגלויה שהם נכתבו בתוך מחנה פְּלשוב, בעיצומה של השמדת היהודים.

שירים שנכתבו על בדלי סיגריות

אנו נרגשים לקרוא שאֶת השירים הללו כתב יוסף בָּאוּ על בדלי סיגריות, שהגרמנים השליכו לפח. הוא עיצב את הבדלים כספרון קטן והסתיר את השירים בתוך תחתית כפולה של תיק עבודה, שבו נכלל הציוד שלו כצייר בגטו. המביאות לדפוס, צלילה והדסה באו, עיצבו את ספר השירים במארז הכולל את הספרון הקטן במהדורה משוחזרת, בצד ספר השירים של באו, ובצד יומניה של אשתו- אהובתו רבקה באו.

הקורא מוצא את עצמו מופתע מכך שאדם בּצֵל הכיליון כותב שירי חיים, ושירי אהבה. פרויד הגדיר את המתח הזה כמתח מתמיד בין התַנאטוֹס ובין האֶרוס. יוסף באו היה כל חייו איש אוהב חיים, ויצירתי מאוד בתחומים רבים: צייר, גרפיקאי, אנימטור, בלשן, סופר ומשורר, איש המוסד וגם פרסומאי ומוציא לאור…הוא טרף את העולם בכל חושיו ובכל כשרונותיו, והוא לא שכח אף פעם לעשות זאת בהומור.

הוא כתב שירים עוד מצעירותו, ולדברי הסובבים אותו קרא פרקי שירתו לחברים ולבני המשפחה בכל עת. בשירתו באופן עקבי ניצחו החיים את המוות, ניצח האֶרוס את התַנאטוס. גם בצֵל המוות כתב יוסף באו על אביב ועל תשוקה.

מחאה על האביב שאינו אביב

בעידן שבו יהודים חיפשו את האל ותָהו על ההשגחה בעולם, כותב יוסף באו שיר תפילה: "בתפילת שחרית/ מדי בוקר אשכִּים/ ואודה לך אל, כי באמת ובתמים/ בי הֵפַחת / חיים".  בתוך קשיי הקיום המתוארים בשיר הוא כותב "תבורך על כל אלה , אלי!", והוא  מסיים את השיר: "רק עד בוש עוד אמתין, לא אֶחדל/ תבורך הו אלי המהולל" (26).

בתוך התופת של מחנה פְּלשוב הוא משורר על אהבת נשים, על השירים שכתב כדי לחזר אחרי נשים: "בשעתי, כשהייתי חסר ניסיון/ שירים בלי חשבון מפזר בשעת כושר/ לכל בחורה, פיוטי שיגעון/ בעבור אך שעה מדומיינת של אושר/ עבור בדל של מבט או צחקוק מה צנוע/ מזיע המנון, או בלדות שופעות" (44).

ובכל זאת, המציאות העגומה מגיחה אל השירים, ושירת התשוקה לחיים מעורבת במחאה על האביב שאינו אביב ממש: "השנה מה שונֶה ומוזר האביב: / לאילן ולשׂיח לפרוח אין חשק/ ולא שׂשׂ להוריק מן הקרקע הדשא./ הרוח כשלה לטאטא העבים" (49). ואכן, העבים האפורים מגיחים אל המציאות  ומכסים בצבעים קודרים. גם שירה אוהבת חיים אינה יכולה להימנע ממראות אלה. הוא מוחה בגלוי על כך: "כי נטשה את רוחי נשמה של פיוט.// אוי, הניחו לי./ אני בּוש ונכלם באביב שכזה". מחאה שקטה של משורר !

גם במצבים כאלה של סבל במחנות ורעב, הוא מתגבר במחאה שירית ומציע פיתרון מקורי לרעב. אם אין אוכֶל ממשי לכל הרעבים, כדי למנוע את סבלם, יש לשלוף את איתני הטבע ולהאכיל את כולם בתוצרת של הטבע עצמו: יֹאכלו הם מאור השמש,  וזו תהיה להם הפַּת, חלב יקחו מִשביל החלב, הגבינה תהיה אור הירח, ומן הענן יקחו קמח טחון וגם ימלאו בקערה כוכבים. אכן בארוחה דשנה כזאת תתפח הכרס: "את השמש נשלוף בשקיקה- פת קיבר/ נפרוס מן הפת לכולם, ונסתום בה פיות תאֵבים/ בפרוסות שנמרח בגבינת הירח…/ הלאה נמזוג בספלים מכד שביל החלב/ בקמח טחון מענן נמלא קערות כוכבים…/ יהא האמבר השדוד כרסותינו תופח…" (63) בפרץ של דמיון הוא מתגבר על המציאות הקודרת במחנה פלשוב ואיתני הטבע נרתמים בדמיונו למחוק את הסבל ואת הרעב. שיר שכולו אופטימיות ותקווה בשעות שחורות וקשות מנשׂוא.

השאיפה לאהוב גם בתוך מחנה ריכוז

גם בשעות שהמציאות  קודרת אל המשורר, הוא אינו מאבד תקווה לאהוב. מרגע שנקרית לו האהבה בתוך מחנה הריכוז, הוא מייחל שאהובתו תשיב לו אהבה: "רציתי בכל מאודי להפנים אִם/ לא תהיי –הלוואי!- עוד אֵליי אדישה/ ושאף תֹאהביני. " (69).הציפייה לאהבה אינה מרפה, והוא מסיים את השיר: "התוגשם משאלתי כך גם היא במפתיע?" השיר מבטא סבלו של עלם מאוהב בתוך התופת, וכמה מנחם לדעת שהאהבה הוגשמה, ואף זכתה להנצחה ספרותית בספר "שְנות תרצ"ח" וגם בסרטו של סטיבן שפילברג "רשימת שינדלר".

השיר המרתק ביותר בעיניי הוא השיר "מגדל בבל", שיר שנושֵא עמו מניפסט של העולם החדש שהמשורר מייחל אליו, וגם מחאה נמרצת כנגד הנצרות והכס הקודש שאכזבו בשעות שבהן עמדה אירופה על דמם של היהודים, והכס הקדוש הביע הסכמה שבשתיקה, ובלשון באו:

הֶחְרִיבוּ אֶת מִגְדַּל בָּבֶל. קָרְסָה, נָפְלָה תַּחְתֶּיהָ

מַקוּלַטוּרָה שֶׁל מִלִּים, שְׁטָרוֹת לְלֹא כִּסּוּי.

במגדל בבל מתחילה התרבות האנושית, האדם רצה למרוד באל (בראשית פרק י"א), ולכן בני האדם נפוצו. על פי הפרשנות של י' באו המגדל חרב, ו"בבל" כסמל היוהרה קרסה נפלה תחתיה. מכיוון שהשפה האחת שהייתה לכולם התפצלה לשפות שונות, הפכו כל המילים שהיו אז ל"שטרות ללא כיסוי", מילים חסרות משמעות.

מַהֲלֻמוֹת הַמַּכּוֹשִׁים נִפְּצוּ, הָרְסוּ

דַלְתֵי קֻפּוֹת מְשֻׁרְיָנוֹת חִדְלֵי מַטְבֵּעַ.

התרבות האנושית התפצלה, והכספות האנושיות היו חסרות משמעות, שכן היו ריקות ממשמעות, ריקות ממטבע. גם ממטבעות לשון, במובן המילולי.

נִשְׁלַף אוֹצָר חָבוּי

מִתּוֹךְ שִׁידַת זָהָב

שֶׁל אַרְסֶנַל סוֹדִי

ברגע שהיוהרה של הכוח נשברה, נשלף האוצר האמיתי של העולם: הרוח. בעולם החדש הרוח היא האוצר האמיתי.

בּוֹ כִּידוֹנִים שְׁבוּרִים,

מְחֻשָּׁלִים בְּסִסְמָאוֹת שֶׁל חֲלוּדָה,

מַדֵי יִצּוּג בְּזוּיִים בְּיָהֳרָה שֶׁל חֹפֶשׁ,

צִבְעֵי זִיּוּף; הֵדָם

שֶׁל דְּמוּיֵי פְּקֻדּוֹת שֶׁלּוֹהֲטוֹת בִּכְדִי.

בעולם שאחרי קריסת בבל, הכידונים כבר שבורים, הסִסמאות של המרד הן ססמאות של חלודה, וגם מַדי הייצוג של המורדים מייצגים יוהרה של חופש. הכול נתפס כצבעים של זיוף, וגם הדם של הלוחמים הוא מזויף.

הָרוּחַ לְמוּלֵךְ עָקְרָה אֶת דַּלְתוֹת מִקְדָּשָׁיו, משמע: הרוח החדשה בעולם עקרה את המקדש הישן של המרי והכוח.

לְבֵנִים לְכָל עֵבֶר נָפוֹצוּ, לֻבְּנוּ בְּשִׁקּוּי שִׂנְאַת תֹּפֶת

דהיינו: כל מה שבנו בני האדם כדי לסמל כוח ומרד התנפץ  וגם השנאה והתופת.

גַּם בְּדָיַת תְּלוּלִית קְרָב אַחֲרוֹנָה הִתְפַּזְּרָה;

הכול התפזר, על פי תפיסתו. ומה נותר?

שׁוֹשַׁנִּים נִזְרְעוּ עַל עָבָר מְרֻסָּק.

בעולם החדש צומחים שושנים של אהבה. השושנים הם התקווה !

רַק אַחֲרֵי הֶחָרִישׁ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ חָרְשָׁה,

יַעֲלִימוּ תְּלָמִים עֲקֵבוֹת מִן הַהֶרֶס,

וּבְעֶרֶב יוֹם חַג

הַהִשְׁתַּנּוּת וְהַתְּמוּרָה,

חַג הַחֲרָטָה, הַשִּׁכְחָה, הַחֶמְלָה –

הַחֲלוֹם יִתְגַּשֵּׁם אָז:

מַחְשָׁבוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל לָשׁוֹן מְשֻׁתֶּפֶת,

וְחַיִּים יִתְחַדְּשׁוּ מִן הָאֵפֶר.

כלומר: בעולם של רוח, של חמלה, הוא פונה אל האהובה, ורק אז

ניתן לחשוב על לשון משותפת.

כאן מגיע הבית האחרון ויש בו ביקורת על הנצרות, שמשך שנים סימלה כוח

ואלימות והיא מצפה  תמיד לתחיית ישוע שהיה יהודי בלידתו. י' באו אומר:

בעולם נוצרי יש סיכוי לגאולה רק במילה , בדיבור ולא בכוח ובאלימות; ומכאן סיום השיר:

אֲזַי, אֶרֶך אַפַּיִם,

בְּשׁוּל דֶּרֶךְ יֵרֵד מִצְּלַב עֵץ, וְיוֹפִיעַ

יְשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי הַמָּשִׁיחַ,

הוּא יָסִיר דּוֹקְרָנֵי חוּטֵי תַּיִל

מִכֶּתֶר

חֶבְלֵי גְּאֻלָּה.

ישוע הסתובב עם כתר קוצים לראשו , על פי הברית החדשה.

אך בתרבות האלימה של העולם הנוצרי, הוא נותר עם כתר של חוטי תיל

מן המחנות של הנאצים. זהו כתם. כתר הקוצים היה לכתר של חוטי תיל!

בעתיד, אומר יוסף באו, ישו יסיר מעליו את הכתם הזה של מעשי הנאצים-

כתם שהאפיפיור פיוס ה12 לא הסיר, כי שתק כל השואה.

לִתְחִיָּה יִתְעוֹרֵר בְּמִלָּה.

רק כשיגבר כוח המילה על כוח התיל והאלימות

יש סיכוי לגאולה.

יְעוֹרֵר חַיֵּי שַׁחַר לְפֶתַע,

וְהַבְּשׁוֹרָה הַמְּיֹחֶלֶת תַּפְצִיעַ.

רק אז ייוולד העולם מחדש, ייוולד אל שחר חדש.

יוסף באו בספר שיריו כתב את עדותו, עדות שהיא נצחון החיים על המוות, נצחון האהבה בימים של קדרות ואובדן תקווה. מתוך עולם של שברים צומח לנו מן השירים עולם מתוקן.

בכל שיריו עולה התפיסה כי תעודת האדם להגביה עוף מעל המציאות, להוסיף יופי לעולם במעשה האמנות שלו ולהביא גאולה לעולם. ההומור בשיריו הוא חלק מן "השְטוּת דִקדוּשָה", מושג שרָווח בתפיסה החסידית של ר' נחמן מברסלב, ואל נשכח שוורוצלב (ברסלב) היא עיר שנמצאת במרחב הפולני. גם שמחת החיים בשיריו ניזונה מתפיסת השמחה באורח החיים החסידי.

בשיריו שנכתבו במחנה פלשוב בקרקוב (אשר בפולין)  את תיקון עולם, כפי שהוא רואה אותו. בכל שיריו הוא מטהר את המציאות העכורה, ושר כיסופים לעולם  טוב יותר. הוא חולם על עולם של גאולה ברוח הכמיהה החסידית. אל נשכח, שגם אם לא גדל בבית דתי, הוא חי בעולם יהודי שבו רווחו כיסופי גאולה.

   בכתיבתו  הוא מחכה  לעולם יפה יותר, לעולם נגאל, לשחר חדש.