close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אדוני מרוצה?

    משה גרנות | סיפורים | התפרסם ב - 22.09.17

    המטוס היה אמור להמריא מקטניה לרומא ב-14.30, ולכן ב-11.30 בדיוק התייצבתי בשדה-התעופה. ליד הדלפק של “אליטליה” היתה מהומת אלוהים: הסתבר שאנשי התחזוקה של החברה שובתים, והמטוסים אינם יכולים להמריא. הנוסעים שואלים, צועקים, רוגזים, נדחפים, ואילו דיילות הקרקע מרימות כתפיים ומשתדלות לא להישיר מבט אל ההמון המתלהם.

     

    “איפה המנהל? אני רוצה לדבר עם המנהל!”

     

    האיש דיבר איטלקית, אבל קשה היה לטעות בזיהוי המבטא האמריקאי שלו. זה היה איש ענק, גובהו מעל מטר ותשעים, שיערו בלונדיני דליל, עיניו אפורות ופניו שזופות מאוד. הוא היה לבוש בחליפה למרות החום הכבד ששרר בחוץ.

     

    “למה לא? הנה שם,” החוותה דיילת שחרחורת בידה לכיוון מושבו של מנהל נמל-התעופה, כשהיא מיישרת בידה את הצעיף הירקרק-כחול שעל צווארה.

     

    האיש אחז בידית של תיק הג’יימס בונד שלו – כנראה, כל המטען שעמו – ופנה אל המקום אליו כיוונה הדיילת. אני אחזתי בידית המזוודה הכבדה שלי ונלוויתי אליו. על כל צעד שלו נאלצתי אני לצעוד שלושה, עד שממש נאלצתי לרוץ אחריו וכשהגענו לחדרו של המנהל נשימתי כמעט נעתקה וחשתי כאבים עזים בסרעפת.

     

    ליד הדלת עמדו שלושה אנשים אשר חיכו לתורם להיכנס. האמריקאי עקף את שלושתם והתפרץ פנימה. נדחקתי עם המזוודה שלי אחריו.

     

    “סליחה! אין צורך להתפרץ, אני אקבל את כולכם.”

     

    “אדוני, אם אני מפסיד את  2456, אני…”

     

    “אין מה לעשות, אדוני, שביתה…”

     

    “מה שביתה?! איך? מה זה?! איך אתם לא ערוכים? אני הולך להפסיד עסקה…”

     

    החלטתי שגם אני צריך להשחיל איזו מילה, אחרת לשם מה רצתי כל הדרך אחרי הענק הזה:

     

    “אדוני המנהל, אני מחמיץ את המטוס מרומא לישראל. יש לי לינק…”

     

    אלה היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והסיציליאנים עדיין אהדו אותנו.

     

    “אתה מישראל?” שאל המנהל, כשחיוך של נחת שפוך על פניו.

     

    הנה, באה הישועה, אני אומר בלבי.

     

    “כן, אדוני, אם אני מחמיץ את המטוס ברומא… זה לא רק כסף…”

     

    “אני כל כך מבין אותך, אדוני, אבל מה לעשות? שביתה בסיציליה זה קודש הקודשים. אין מה לעשות.”

     

    “מה זאת אומרת אין מה לעשות?!” התרעם האמריקאי, “מי יבוא לבקר אצלכם עם השביתות האלו? אתם לא רוצים תיירים?”

     

    “הצדק איתך, אדוני, אבל באמת…”

     

    האמריקאי לא המתין שהמנהל יסיים את המשפט ויצא בסערה כמו שנכנס.

     

    נשארתי בחדר אובד עצות. הסתכלתי בייאוש על המנהל, והוא הרים ידיים, כאומר, ‘אין שום מוצא.’

     

    יצאתי גם אני מהמשרד אָבֵל וחפוי ראש, ונתקלתי במבטים העוינים של הממתינים לתורם בחוץ. התור בינתיים התארך – כעשרה נוסעים נוספים השתרכו בסופו.

     

    מה עושים? כשמיואשים נאחזים אפילו בקש. יומיים קודם התארחתי אצל אנדריאה מאצ’דוני, עמית למקצוע, מנהל מפעלי “קוקה-קולה” בכל סיציליה. כיוון שאני המהנדס הראשי של המפעלים האלה בארץ, הזדמן לנו להיפגש מספר פעמים בכנסים מקצועיים. הוא הגיע פעם כצליין לבקר במקומות הקדושים בארץ, ואני אירחתי אותו בביתי. הפעם היה תורי לבקר בביתו שבקטניה.

     

    “יוסף יקירי, עם כל בעיה שיש לך בסיציליה – תרים אליי טלפון – בשבילך לא אחסוך שום מאמץ.”

     

    “תודה, אנדריאה ידידי, לא צפויות לי בעיות, אני טס בעוד יומיים.”

     

    ביני ובין עצמי חשבתי שזאת מין שגרת לשון של סיציליאנים כדי להביע ידידות, ללא כיסוי של ממש.

     

    על הקיר ממול היו חמש עמדות טלפון. לטלפן? מה כבר אוכל להפסיד? הוצאתי מכיס החולצה את מספר הטלפון של משרדו.

     

    “אנדריאה, יקירי, אני מתנצל. התבדיתי. חשבתי שלא אזדקק… יש לי בעיה גדולה…”

     

    “על מה אתה מתנצל, יוסף, אם לא אליי אל מי תפנה? מה פאפה אנדריאה יכול לעשות למען חברו הטוב?”

     

    “אני לא יודע…”

     

    “בלי הקדמות, יוסף, שפוך את לבך!”

     

    “יש שביתה בנמל התעופה, ואם אני לא טס בשתיים ושלושים אני מחמיץ את הטיסה מרומא ללוד.”

     

    “איפה אתה נמצא, מחמל נפשי?”

     

    “מה זאת אומרת? בנמל התעופה…”

     

    “בטח שאתה בנמל התעופה, אבל איפה בדיוק?”

     

    “אני ליד דלפק 15 של ‘אליטליה’ מול חדרו של מנהל הנמל. ממש מול דלת הכניסה.”

     

    “תישאר  שם, אל תזוז.” וטרק.

     

    מה זה צריך להיות? למה לא לזוז? התלבטתי אם לחזור ולטלפן אליו כדי להבין את פשר ההוראה המוזרה. עד שאני חוכך בדעתי מה לומר לאנדריאה לִכְשֶיָרִים את השפופרת, אני שומע חריקת בלמים מחוץ לאולם, ותוך שניות נכנס פנימה בסערה בחור כבן עשרים, שחרחר, ברילנטין בשיער הגלי, חליפה, עניבה.

     

    “אתה מר יוסף ז’ילבסקי?”

     

    “כ—ן.”

     

    “בוא, בבקשה. אני אשא את המזוודה שלך.”

     

    אני מודה שחששתי להיפרד ממזוודתי. הצעיר מושך אותי אל חדרו של המנהל, מזיז הצידה את העומדים בתור (תור שהתארך בינתיים לכדי מחצית האולם), ונכנס למשרד. המנהל קם על רגליו, נקל היה להבחין במבט המבוהל שלו. הוא הביט בצעיר, אחר כך בנוסע שישב מולו. מיד התעשת וביקש בנימוס מהנוסע להמתין מספר דקות בחוץ. הנוסע רצה למחות, אך כשראה את מבטו של צעיר המרוח בברילנטין, אחז במזוודתו, ויצא החוצה. נוסע אחר, עמד צמוד לדלת, רצה להשתחל פנימה, אבל המנהל נעל את הדלת.

     

    “כן, סניור קורנליו, למה הכבוד?”

     

    קורנליו התקרב לאוזנו של המנהל ולחש לו דבר מה. המנהל הנהן בראשו תוך שהוא בוחן אותי בעיניו.

     

    “אתה מר ז’ילבסקי?”

     

    “כן.”

     

    “ומדוע לא פנית, לא אמרת…”

     

    “אני כן, הרי… לפני עשרים דקות הייתי כאן… עם האמריקאי…”

     

    “איך? איך מר ז’ילבסקי, אתה לא מספר לי שאתה ידידו של סניור אנדריאה מאצ’דוני?”

     

    “למה… למה זה חשוב?”

     

    השניים הביטו זה על זה ופרצו בצחוק.

     

    “למה… חה חה….למה זה חשוב!”

     

    המנהל הוציא מטפחת לנגב את העיניים שדמעו מרוב צחוק.

     

    מה יהיה הסוף? אני שואל את עצמי. אני משתף פעולה עם שני אנשים מוזרים.

     

    “בבקשה ממך, אדון ז’ילבסקי, הישאר כאן עם סניור קורנליו. אני הולך לברר משהו ותכף חוזר.”

     

    נשארתי עם הברילנטין – היתה לי ברירה? הצעיר לא הביט אליי אפילו פעם אחת במשך כל אותן עשר דקות בהן נעדר המנהל מן החדר. למותר לציין שגם לא הוציא הגה מפיו. גם אני שתקתי, למרות שרציתי לשאול אותו המון שאלות.

     

    המנהל חזר, כולו חיוכים, נופת צופים: “יש טיסה בחברת ‘מרידיאן’ בעוד שעה וחצי. עכשיו שתים-עשרה ועשר דקות, המטוס ממריא לרומא באחת וארבעים. האם זה מתאים לך, אדון ז’ילבסקי?”

     

    “מתאים, מתאים, אפילו יותר טוב מהטיסה המקורית. תודה תודה! איפה? לאן? לאן אני צריך ללכת לעשות צ’ק אין?”

     

    שוב השניים פורצים בצחוק, קצת יותר מתון מהקודם: “שב כאן, אדון ז’ילבסקי, תן לי, בבקשה את הדרכון ואת הכרטיס של ‘אליטליה’, אני אמיר אותו בכרטיס של ‘מרידיאן’, אנחנו נעשה לך את הצ’ק אין ונשלח את המזוודה שלך ישר אל בטן המטוס. הואל נא להמתין.”

     

    הלב שלי חרד לכרטיס, לדרכון ולמזוודה. הכרטיס מילא, הוא חסר ערך בשל השביתה, אבל הדרכון?  זה לא צחוק להיתקע בסיציליה בלי דרכון, והמזוודה?

     

    שוב נשארתי עם הצעיר השתקן, הפעם ההמתנה נמשכה כרבע שעה. המנהל חזר, הושיט לי את הדרכון, את כרטיס העלייה למטוס ואת האישור על שינוע המזוודה.

     

    “אדוני מרוצה?”

     

    “הו, מרוצה מאוד, אין לי מילים להודות…”

     

    “מר ז’ילבסקי, אתה מוכן לומר מילים אלו גם לסניור קורנליו?”

     

    נדמה לי שהברילנטין שמע, הרי הוא כאן ומקשיב לכל מילה. אבל לא היה טעם להתווכח:

     

    “סניור קורנליו, אני מאוד מרוצה, אפשר לומר שאני ממש מאושר, ומודה לכם מכל הלב.”

     

    “האם אדון ז’ילבסקי יהיה מוכן לומר שהוא מרוצה גם לסניור אנדריאה מאצ’דוני?”

     

    “בוודאי! איך שאגיע לישראל, דבר ראשון אכתוב לו מכתב תודה.”

     

    הפעם השניים רק חייכו. המנהל חייג לאנדריאה שלי, והגיש לי את השפופרת:

     

    “אתה מוכן לומר לסניור מאצ’דוני את מה שאמרת לנו?”

     

    “בהחלט! אנדריאה יקירי, איזה מזל, איזה מזל! אני כל כך מודה לך!”

     

    “אתה מרוצה, יוסף ידידי?”

     

    “מרוצה עד הגג.”

     

    הבטתי במנהל. הוא עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה.

    משה גרנות

    פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים וערכים לאנציקלופדיות וכ-50 ספרים בסיפורת, בספרות ילדים ונוער, בהגות, בחינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות ושנתונים. מבחר מספרי בתחומי עיון שירה וסיפורתו: עיון ומחקר: התנ"ך – כף החובה, סטימצקי-תמוז, 1986 עגנון ללא מסווה, ירון גולן, 1991 רעיון חינוכי במבחן הזמן – יישום המודל הדמוקרטי של קורסיני בבי"ס תיכון בישראל (עם איילה רביד; איורים – משה גרנות), משרד החינוך, 1991 אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ, מודן, 1993 אדיפוס ואבשלום, ידיעות אחרונות, 1996 שיחות עם חוזר בתשובה, עם חופשי, 1999 עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה, ירון גולן, 2000 עם הפנים אל המורה, ירון גולן, 2002 מפרי עץ הדעת (עם צופיה ודן מלר), תמוז, 2002 שיחת גברים על נשים, ירון גולן, 2004 שיחות עם סופרים (ראיונות עם 28 סופרים; דיוקנאות – משה גרנות), קווים, 2007 ויקרא את שמם אדם – פרשת השבוע בפעמת הזמן (עם צופיה ודן מלר), נט-בוק, 2012 שירה: הקרחת תוקפת מאחור (איורים – משה גרנות), אור-עם, 1981 סיפורת: הנדר (רומן), תמוז, 1986 האב קובלסקי (רומן), עקד, 1990 המאהב השני של הרבנית (רומן), תמוז, 1997 קרנטינה בקונסטנצה (סיפורים), ספרא, הוצאת איגוד הסופרים בישראל, 2007 שחזורים (רומן), כרמל, 2009 הפרומושיקאים (רומן), עיתון 77, 2014 האי (נובלה דיסטופית), מעיין 2016 מאריה וליאופולד" (רומאן), ספרי צמרת, 2016

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אֲדוֹנֵי הַכּוֹתֶל

    ניקולא יוזגוף-אורבך
    הַכֹּל בָּאוּ לַכּוֹתֶל לְמַעַן עַצְמָם וְאַף שֶׁחִבְּקֻהוּ וְנִשְּׁקֻהוּ וְרָקְדוּ לְפָנָיו בְּצָהֳלָה...

    נעים להכיר, יונתן הילינגר

    מערכת סלונט
    יונתן הילינגר זכה בתחרות הכתיבה של עיריית רמת גן 2015 ובתחרות...

    האם קראתי את פרוסט

    שחף ויאר
    הַאִם קָרָאתִי אֶת פְרוּסט –  אַתְּ שׁוֹאֶלֶת. בִּמְחוֹזוֹת יַלְדּוּתִי, בְּחָצֵר בֵּין...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית